אודות המחבר: הגר

יום הבלוגים הבינ”ל המצויין היום גרם לי לעצור רגע ולחשוב כמה שנים אני כבר מתהדרת בתואר “בלוגרית”, כמה בלוגים פתחתי, מה הלך יותר, מה נזנח ומה התפתח ולאן? אחרי ניתוח מהיר ושטף של זיכרונות, אין ספק שאחד הדברים הכי טובים שעשיתי בחיים שלי היה לפתוח בלוג, זה פתח ופותח לי עד היום כל כך הרבה דלתות.

את הבלוג הראשון שלי (“אני עלה גאה” שלימים הפך ל”פנתרות הירוקות”) פתחתי בישראבלוג ב-2006 בשביל למשוך מצביעים לעלה ירוק וזה עבד מעבר למצופה, בהמשך העברתי את הבלוג לוורדפרס ורכשתי את דומיין השבכ.אורג אחרי שכמה מטורללים במפלגת עלה ירוק ז”ל החליטו שאני שתולה של השב”כ ואחרי שהבנתי שישראבלוג הייתה אחלה למינוף אבל פחות להמשך הדרך.

והינה, 14 שנה אחרי, ישראבלוג כבר לא קיימת ואני במדינה חדשה כותבת בלוג חדש, בשפה חדשה על לא אחר מאשר צמח הקנאביס. הפעם עבור עמותה ולא עבור מפלגה (עם פוליטיקה סיימתי מהר ועם בחילה). ובכן, אין ספק שהצמח הזה פותח לי את צ’אקרת הכתיבה אבל מעבר לזה, אני מתחילה להאמין שמדובר בשליחות, משימת חיי, הייעוד שלי.

עובדה היא שלפני כמה חודשים, רגע לפני פרוץ הקורונה ישבתי ועשיתי חישוב מסלול מחדש. אחת ההחלטות שלקחתי היא לכתוב ספר על הקנאביס וחיכיתי רק לאפריל, שהבן הקטן שלי יתחיל ללכת לגן ויהיה לי סופסוף קצת זמן לעצמי. בנתיים התחלתי לגשש קצת עם עורכים והוצאות ספרים ולדבר עם כמה אנשים מתעשיית הקנאביס ולחדש קשרים, לתאם ראיונות בארץ בביקורים הבאים, אפילו קניתי רשמקול! תיכננתי לעשות טיול עם הילדים לארה”ב ולראות איך נראית לגליזציה מלאה בעיניים שלי (כי חבר’ה, מסתבר שבהולנד אין בכלל לגליזציה!) ואפילו התחלתי לבדוק כיוון של טיול לג’מאייקה.

במקביל, התחלתי לחקור את היחס המוזר של ההולנדים לקנאביס, את החוקים המשתנים ואיך בכלל מוכרים מוצר שאסור לייצר ונתקלתי בעמותה שמוכרת מוצרי קנאביס אבל לא רק עם CBD אלה גם עם THC. עוד דבר הפתיע אותי, שמייסד העמותה גר בעיר שגם אני גרה בה. עכשיו אזכיר לכם שאני לא גרה באמסטרדם או אפילו קרוב, אלא בעיר קטנה ודי נידחת במזרח הולנד, שאפילו הולנדים מרמים גבה כשאני מספרת להם היכן אני גרה.

ואז באה הקורונה. ונתקעתי עם הילדים בבית פול טיים. הלקוחות מהארץ הפסיקו לעבוד בזה אחר זה. אחר כך הייתה התאוששות קלה, הילדים חזרו למסגרות לאיזה חודש וחצי במתכונת מצומצמת ואת מעט הזמן שנשאר לי לבד השקעתי במעט העבודה שעוד נותרה לי.

פתאום ראיתי שהעמותה מפרסמת שהם מחפשים אחר מתנדבים לגידול חוץ של שתילי קנאביס עבור חולים ואפילו מציעים בתמורה מוצרי קנאביס לבחירה למשך שנה. זו הייתה הזדמנות משולשת בשבילי:
1. לעבור את הפחד של לגדל בגינה כי מה יגידו השכנים? אמנם מותר לגדל עד 5 עציצים בחוץ, אבל אם למישהו מהשכנים זה מפריע זכותם להתקשר למשטרה וזו תבוא לאסוף את העציצים שלי…
2. להכיר את החבר’ה מהעמותה ולבקש כמובן לראיין אותם לספר שלי
3. להתנסות במגוון חדש של מוצרי קנאביס כי יש תמיד עוד כל כך הרבה דברים לגלות…

על הפגישה הראשונה ומה קרה אח”כ, ומה אמרו השכנים… בפוסט הבא!

היום בדיוק עברו שלושה חודשים מאז שעזבתי את הארץ. ותיכף מסתיימים להם 100 ימי החסד שאני נותנת לכל דבר חדש שאני מתחילה. מסתבר גם שבדיוק לפני עשר שנים התחברתי לראשונה לפייסבוק וחיי השתנו מכל כך הרבה בחינות, הבולטת בניהן היא דרכי המקצועית. ובהקשר של הולנד – יש לא מעט קבוצות כמו “ישראלים בהולנד” ו”ישראלים מבשלים בהולנד” שאני כל כך שמחה שהן קיימות כי הן עושות לי את החיים קלים יותר ועוזרות לי להכיר אנשים ולדעת דברים שכנראה לא הייתי מגלה בלי הפלטפורמה הזאת או לפחות לא בכזאת מהירות ונגישות.

והינה אני מתחילה להרגיש קצת מקומית – נוסעת בעיר כבר בלי וויז למגוון מקומות, פוגשת בסופר השכונתי אנשים שאני מכירה, נוסעת לעיר אחרת מעלה פוסט בפייסבוק ומגלה שממש איפה שאני נמצאת כרגע, נמצאת גם משפחה ישראהולנדית שהכרנו קצת לפני שהגענו (דרך הפייסבוק כמובן, וכבר הספקנו להפגש לפני הפגישה הספונטנית הזאת), מצליחה לדבר הולנדית משובשת אבל מובנת כשצריך ואם לא אני אז גאיה שעקפה אותי בסיבוב עם ההולנדית שלה וכבר בסוף החודש עולה קבוצה (פה יש קבוצות במקום כיתות) בבית ספר כי היא מאוד התקדמה, וההתאקלמות שלה פה בכלל מדהימה אותי.

שנים פנטזתי להסתלק מכאן. וככל שהשנים חלפו הרגשתי יותר ויותר לא שייכת לכאן, אם זה בגלל דעותיי או בגלל האופי שלי, שהרגישו לי תמיד שונים מהכלל. אך לא הגנים האשכנזים ולא הס”טים העניקו לי כרטיס יציאה מהארץ בדמות דרכון אירופאי, אז פזלתי קצת לאוסטרליה וקצת לקנדה, אך אלו נפסלו די מהר בעיקר בגלל המרחק מהארץ. כי אני לא לגמרי רוצה לעזוב את כל מה שיש לי פה – המשפחה, החברים, השפה. רוצה מספיק רחוק ומספיק קרוב.

בגיל 12 ומשהו הרגשתי פעם ראשונה מה זה שהחיים משתנים לך מול העיניים. אבא שלי וחבר שלו לקחו אותי ואת חברתי, בנות המצווה, לטיול גדול שהיה עבורי תפנית בעלילה – באנגליה, צרפת והולנד. זוכרת שיצאתי מהארץ עם כל מיני בגדים ילדותיים בצבע ורוד- אפרסק וחזרתי עם מגפי עור שחורות עד הברכיים, עגילים של שלדים ושרשרת ענקית עם פיס, כמו של אביב גפן.

אחרי שנים של שתיקה וצנזורה עצמית, הגיע הזמן לחזור לכתוב פה. זה כנראה יותר נוח עכשיו כשאני עם רגל אחת מחוץ לקלחת המזרח תיכונית הנקראת ישראל, ועם הרגל השנייה במדינת חלומותיי, המקום שבו כולם אוכלים צ’יפס עם מיונז, לא רק אני.

הרבה זמן חשבתי לחזור לכתוב, אבל הטריגר האמיתי קרה כשגיליתי פתאום שבלוגיי המוזנחים כבר לא באוויר. כמה דמעות, מיילים ועצות ממיטב המומחים (תודה לצבי טלית וטל גלילי!) והם חזרו. אבל כששאלו אותי למה בעצם אני רוצה להשאיר אותם באוויר, גמגמתי משהו על “סוגשל” תיק עבודות, או ערך נוסטלגי, כשבעצם, אחרי מחשבה נוספת, הבנתי שהדבר שהכי מפחיד אותי בכל הסיפור זה שלא יהיה לי מקום בלתי תלוי ועצמאי לכתוב מה שבא לי.

ובא לי, שלא תחשבו שלא בא לי. כל יום בא לי לכתוב. אפילו כשיש לי מחסומי כתיבה, בא לי לכתוב. יצא לי בעיקר לכתוב לעצמי. פוסטים שמעולם לא פובלשו, או סטטוסים סודיים ונעולים שהעליתי בפייסבוק לעיניי בלבד. שיום אחד פייסבוק יזכיר לי שפעם לפני X  שנים היו לי דעות כאל ואחרות על דברים.

אני מתאפקת מלכתוב בבלוג שלי עוד מהקיץ הקודם, בעיקר בגלל מקור הפרנסה שלי שמאוד אהבתי עד שהגיעה מחאת הקוטג’ וקרעה אותי מבפנים. עכשיו כשאני מובטלת והריונית אני מקווה שאף אחד לא יזקוף את דעותיי לרעתי בהמשך דרכי התעסוקתית ומקסימום יתן לי ליהנות מהבנפיטס של ההורמונים.

בזנב מקופל בין הרגליים אני מודה – אותי המשטרה ניצחה. למה? כי אני מפחדת לצאת להפגין שמא מישהו אפילו בטעות יפול עלי או על הבטן התופחת שלי ויגרום לנזק טפו טפו טפו. זה מתסכל אותי עד איימים. שנה שעברה אמנם יצאתי להפגין אבל לא יכולתי להביע את דעתי באמת, כי בדרך עקיפה או ליתר דיוק די ישירה התפרנסתי מכל אותם גופים שיצאתי להפגין נגדם.

אני הייתי, בין היתר, הטוקבקיסטית בתשלום. כן כן, זאת ש”מבזבזת לכולנו את כספי המיסים” ודואגת שלפחות 20% מהתגובות יהיו חיוביות או ניטרליות כלפי הלקוח שלי. מיותר לציין שלא האמנתי למילה שכתבתי, וכל טוקבק שהעליתי גרר אותי, בתוך עצמי, למריבה והלכאה מנטלית אין סופית, שעד היום עוד צלוקה עמוק עמוק בתודעה שלי.

אבל כל זה כבר מים מתחת לגשר, היום הכעס שלי על עצמי הוא שאני מפחדת לצאת החוצה להפגין. לא יודעת אם ההריון הוא לא רק תירוץ. בהפגנות קודמות, בין אם בקיץ הקודם ובין אם שנים לפני כן, תמיד דאגתי להתרחק מסכנות, כי אני טיפוס כזה מושך אש בעל כורחי. איך שהייתי רואה יס”מניקים מגיעים הייתי בורחת כמו שפן. יש לי נסיבות מקלות, אבל עדיין – התסכול מהפחדנות הזאת מכרסם בי.

אני הכי חזקה פה מאחורי המסך, מאחורי המילים שלי. פה לפחות לא יכולים להכאיב לי פיזית, וזה סוגשל מנחם. אבל נמאס לי לפחד, ונמאס לי להתנצל על מי שאני ומה שאני חושבת. אני רואה כל מיני אנשים שכותבים ש”הם לא שמאלנים” והם “לא אנרכיסטים”. אבל סליחה, לשמאלנים ואנרכיסטים אסור להביע דעה? אותם האנשים המקטלגים בכלל לא יודעים מה הפירוש של שמאל ואנרכיה והופכים את זה לשמות גנאי כלפי אוכלוסיה שלמה של אזרחים טובים ואיכפתיים. כמוני. ואני אפילו לא ממש שמאלנית ולא ממש אנרכיסטית.

שבוע שעבר דפני ליף פנתה אלי בצ’אט בפייסבוק ושאלה אם אני מגיעה מחר להקים אוהל, מתנצלת ומבויישת הסברתי שאני קצת מפחדת מהאלימות המשטרתית כי אני בהריון כרגע, והיא הבטיחה שתקים גם אוהל בשבילנו. אחר כך שברו לה צלע וסובבו לה את היד, ואני אמרתי “מזל שנשארתי בבית”. אבל קיללתי ביני לבין עצמי את האופי החנוני הזה שהמחאה לבשה – זה לא פייר שהמשטרה משתלחת בנו ואנחנו שותקים.

שלא תבינו לא נכון – אני נגד אלימות, תמיד הייתי אבל משום מה ניפוץ החלונות של הבנקים שבוע שעבר גרם לי לגאווה. זו הייתה אלימות כלפי חלונות וזה עוד איכשהו בסדר, אפילו אם מי שניפץ אותם היו סמויים שרק רצו לחמם את האווירה. לפעמים יש בי “קינאה” מוזרה כזאת כלפי החרדים (שאגב חיים כאנרכיסטים אמיתיים לכל דבר) שעומדים מאחורי הדעות שלהם מלוכדים ונלחמים כמו לביאה המגינה על גוריה. אני בטוחה שאת אלו ששורפים כל שני וחמישי צמיגים לא עוצרים ומפוצצים במכות. הרי הם – כף המאזניים ואין סיכוי שתגיע הוראה מלמעלה לכסח להם את הצורה, זה בין כה לא יפחיד אותם כמו שזה מפחיד אותי.

אבל אותנו, הכבשים המובלות לטבח, החמורים שנושאים את החרדים על כתפיהם אל עבר המשיח, אותנו אפשר להכות. אותנו אפשר לדכא, אותנו אפשר להפחיד. כי אנחנו אנשים נורמטיביים סך הכל, וכל כך מגוונים – כל האנשים האלה שרוצים צדק חברתי. אין לנו באמת דעה פוליטית מאוחדת, אין לנו באמת מסר אחד ברור, אבל יש לנו רצון משותף למרות הכל – לחיות בכבוד במדינה הזאת, שלא ממש נותנת לנו להוציא את הראש מהעל המים.

כל הניסיונות של המירי רגביות והשרון גלים לעשות פופוליזציה למחאה הזאת לא יחזיקו מים – כי לעם הזה כואב, הרבה יותר מאף שבור או חלון מנופץ. מקווה שתצאו להפגין גם בשמי, ההריונית הפחדנית שנשארת בבית.

זאת הייתה שנה שכמעט לא כתבתי בה פוסטים (שנת יובש לבלוג שפעיל כבר 5 שנים ברצף) אבל בכל זאת, החלטתי לעשות לה סיכום, באיחור אופנתי כמובן. למרות שלא פירסמתי, כתבתי לא מעט. פשוט לא יכולתי לפרסם מכל מיני סיבות. זאת הייתה אחת מהשנים היותר אינטנסיביות בחיי. כאקטיביסטית (דיי בדימוס מכורח הנסיבות) שעובדת בתחום הפרסום, הקיץ הזה היה קשה בשבילי ולא בגלל החום. בקיץ הזה נאבקתי בין הרצון שלי להיות חלק פעיל במאבק, לבין הרצון שלי להתפרנס ולהמשיך לעסוק בתחום שאני אוהבת, וכפי שכבר הבנתם – השכל ניצח. כן כן, גם אני התבגרתי.

את השנה התחלתי בעבודה חדשה, שפינטזתי עליה בערך מאז שהכרתי את הפייסבוק. אם הייתי יודעת מה הולך לקרות בקיץ הזה, סביר להניח שלא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. אבל בתור אדם שמציב לעצמו מטרות על מנת להשיגם, לא הייתה ואין לי שום כוונה לעזוב את התחום. אני אוהבת את עולם התקשורת וכמה שהוא יכול להיות חרא, ככה הוא גם הכי מעניין. הוא סוגשל מיקרוקומוס של מדינת ישראל בה גם – אף פעם לא משעמם.

2011 השנה בה הוול הפך לטיימליין

השנה חשבתי, יותר נכון חשבנו (אני ובעלי) ברצינות לעזוב את הארץ. בהתחלה חשבנו לעבור לצפון (כי מי יכול לקנות בית במרכז?). ראינו כמה בתים ואפילו ננעלנו על אחד. העסקה נפלה כשגילינו שהקרקע ממושכנת ואנחנו לא יכולים לקחת עליה משכנתא ובדיוק אז גם לא היה עלינו איזה מליון שקלים במזומן. מעבר לכך, כשביררנו על עבודה בצפון, גילינו שבתחום שלנו אין ממש עבודה מחוץ למרכז אז חשבנו מה ואיך לעשות כדי שנוכל לחיות באיכות חיים טובה יותר.

ואז הגיע הקיץ ואיתו האוהלים שהיו מטר מהבית שלנו. בחודש הראשון בילינו שם לא מעט ערבים. חוזרים מהעבודה ויוצאים להסתובב. הלכנו לכל הפגנה, למעט הפגנת המיליון, סלחו לנו שטסנו לירח דבש שנקבע עוד לפני הקמת האוהל הראשון… אפרופו הירח דבש, הוא זה שחיזק אצלנו את הרצון לעזוב. לפני כן חשבנו על קנדה – אבל היא קרה, ועל אוסטרליה – אבל היא רחוקה, ואז גילינו את ברלין.

2011 השנה בה טסנו יחד לחו"ל בפעם הראשונה

שם אמנם מרוויחים בערך כמו בארץ, אבל המחירים זולים מתחום המזון ועד לאלקטרוניקה. המדינה מסבסדת לימודים (לא לאברכים!), עוזרת בקיצבה חודשית למגדלי בעלי החיים ואם אין לך קעקועים אתה נחשב חריג. האווירה בעיר הזאת שמריחה כמו הבישולים של סבתא שלי ז”ל, קסומה ורגועה עד כדי שנראה שאפילו להומלסים טוב שם יותר מלהומלסים בכל מקום אחר. איך שחזרנו לארץ התחלנו לברר אם נוכל להוציא דרכון אירופאי כלשהו. אגב התמונה מפראג.

אבל אם לומר את האמת, עם כמה שקשה פה בארץ אני לא באמת רוצה לעזוב. נעים לי וחם לי בחרא הזה. אז אני לא אחייה ברווחה כלכלית ולא אוכל לתת לילדים שלי את כל מה שארצה, אבל אני אשאר פה, בארץ שלי שאני כל כך מכירה, עם השפה שלי שאני כל כך אוהבת, קרובה למשפחה ולחברים. כל השאר לא באמת חשוב וכבר הבנתי שאין ממש ביכולתי לעשות משהו כדי יותר מדי לשנות את המצב.

באחת ההפגנות הגדולות מתוך: http://links.visibli.com/share/jdYnp9

איך אומרים אצלנו – לפעמים העיקר הוא בנצחונות הקטנים. אני מאחלת ל-2012 שתהיה שנה של נצחונות קטנים – אם בנושא חופש הביטוי, אם בקידום הלגליזציה, אם בהכשלת המאגר הביומטרי… כי יותר מרווחה כלכלית חשוב שזכויות האדם ישמרו. בלעדיהם, אין לנו זכות קיום. אך למרות כל זאת ולמרות שלכולם כבר נמאס ואין כוח, אסור להפסיק להאבק למען עתיד טוב יותר, זה אפשרי וזה בידיים שלנו. אל תשארו אדישים!

רעים העצב, המרירות והולם הלב, אך רע מכל השריון הקהה של האדישות, המוות בעודנו חיים.
– חנוך לוין