אודות המחבר: הגר

פייסבוק עוברת מתיחת פנים עצבנית בתקופה האחרונה ועושה רושם שזה לא עומד להסתיים בקרוב. עוד לא נרגענו מהשינויים שנחתו לנו בעמוד הבית ואטוטו גם משתנה לכולם הפרופיל, אם תרצו תוכלו להקדים מכה למכה ולהנות מהעיצוב החדש בכמה קליקים בבלוג של אתי (טוב זה לא מכה זה ממש מגניב). היום שוב דווח על שיבושים בפייסבוק וזה סימן שהינה עומד לקרות כאן משהו חדש. תכירו את השחקן הראשי החדש של פייסבוק – המעורבות (engagement) אחד הכלים היותר חשובים עבור מפרסמים ואנשי שיווק בפייסבוק.

חידושים בתובנות העמוד (אינסייט):

ניתן למדוד את ביצועי העמוד באמצעות מדדים חדשים כגון: החברים של המעריצים (חברי העמוד), אנשים שמדברים עליו וסך כל התפוצה שהושגה (Total reach)

ניתן להבין יותר איזה תוכן שעולה בעמוד מייצר תהודה בקרב קהל היעד ע”י גישה וניתוח מפורט של המעורבות המושגת (engagement) והמידה שבה  תוכן יכול להיות משותף בתוך פרק זמן קצר (ויראליות שנוצרת ע”י התכנים שעולים).

אופטימיזציית אסטרטגיית הפרסום, כך אנשים ינטו יותר לספר לחברים שלהם על עמוד שלך.

היות וכמות אנשים שמדברים על עמוד המותג היא דרך טובה להבין את רמת המעורבות, הנתון הזה יופיע מתחת לנתון מספר המעריצים בעמוד, כך שכל מי שיבקר בעמוד מיד יוכל לקבל את תחושת המעורבות על בסיס כמות האנשים שמדברים על עמוד המותג.

מודעות פרימיום:

הגעה למעורבות מקסימאלית של מעריצים ולא-מעריצים שמים את התוכן של עמוד המותג בדך הבית מול קהל יעד אידיאלי. זאת אומרת – אם לאנשים בפייסבוק יש חברים שהם מעריצים של העמוד, מודעת פרימיום “תזהה” שיחה על העמוד ותדע  להציג לצידה את המודעה. מודעת הפרימיום תדע לתת חוויה כוללת של האינטראקציות בעמוד גם בתצוגה החדשה שלה וגם בעדכונים על קיר הבית של פייסבוק (News Feed).

בורכתי בלא מעט מכרים עם תואר ואף דוקטורט ב”מידע לא נחוץ”, כאלה שאני יודעת שאם נתקעתי במשהו שאפילו ד”ר גוגל לא עוזר לי (נדיר) אני יכולה לפנות אליהם ולקבל תשובה במהירות שלא תבייש אף מנוע חיפוש רציני. למשל:

• סבא – תנ”ך מהלך על שתיים
• אבא – הוא תמיד יודע הכל
• בעלי – שתמיד מחלץ אותי כשהזיכרון שלי מסרב לשתף פעולה
• שי – שחזק בעינייני הגיקיה על כל גווניה
• אתי – מלכת הפייסבוק והאנדרואיד
• ורפי – בנדוד של בעלי שאתמול בשלושה קליקים קטנים עשה פלאים למחשב שלי שבקושי זז.

את מה שרפי חולל במחשב שלי, החלטתי לשתף עם העולם (או לפחות עם קוראי הנאמנים) – כי זה פשוט, ופשוט גאוני עד לא הגיוני.

יש לי בטן מלאה על ביל והחלונות שלו. למרות שכולם משתמשים בהם (בארץ בעיקר באופן מופרז) אני משתדלת איפה שאפשר להשתמש בתחליפים. אם זה דפדפן פיירפוקס במקום איכספלורר, אם זה גוגל דוקס במקום וורד, אם זה ג’ימייל במקום אאוטלוק ואם זה לינוקס (כשיש לי מספיק ביצים כדי לעזוב את החלונות, במחשב שאנחנו לא עושים בו שימוש בתוכנות גרפיקה).

לכולם יש באגים, זה לא שחלונות היא משהו מיוחד (היא פשוט נפוצה לאללה) אבל הבאג הזה שגרם למחשב שלי לזחול, כשמעל 800 מהזיכרון שלו בפעולה גם אם רק חלון אחד פתוח לי במחשב (!) טימטמה לי את השכל. מה לא עשינו? ויתרנו על הגרפיקה היפה של וינדוס 7, הורדנו ים פיצ’רים במערכת ההפעלה, ועדיין – חילזון.

ואז בא רפי וסיפר לנו על הבאג ההזוי ביותר שנתקלתי בו בחלונות, במגש למטה עם האייקונים. בגלל שהוא כל כך הזוי וכל כך משמעותי החלטתי לשתף אתכם איך הזיכרון הפסיק לטחון לי את המחשב וירד מממעל 800 לפחות מ-400 בתוך שניה.

איך לשפר את ביצועי המחשב בשלושה קליקים בלבד

1. קליק ימני על מגש האייקונים ולחיצה על מאפיינים

2. לחיצה על התאמה אישית להתראות אייקונים (או איך שלא קוראים לזה בעברית)

3. סימון “וי” בריבוע ליד “תמיד להראות אייקונים והתראות..” וזהו .  אצלי  השימוש בזיכרון המחשב ירד בחצי! מה אצלכם?

יש לי יום חופש היום והחלטתי לנצל אותו עד תום. קמתי לי בבוקר, הלכתי לעשות בדיקות דם וחזרתי הביתה חצי מעולפת. כמה דקות אחר כך נרדמתי. כשקמתי, כמובן נכנסתי לפייסבוק לבדוק מה קורה. בבוקר עוד התווכחתי עם איזה טוקבקיסט מטעם, שהתנגד למאבק האוהלים והגן בחירוף נפש על המדיניות הקלוקלת בארץ. לשמחתי הטרול השתתק, אבל לא איחר טרול אחר למלא את מקומו.

בטרם התפנתי להגיב גם לו, עברתי לפרופיל שלי וחשכחו עיניי. בזמן שישנתי עלה ססטוס בעמוד שלי בצירוף כתבה. לא כתבה שיש לי משהו ספציפי נגד התוכן שלה. במקרה יש לי איזו דעה על הנושא, כן אני בעד שיום ראשון יהיה חופשי! ובלי לקרוא את הכתבה אפילו, אני יכולה לומר שאני לא מאמינה שזה יכול לפגוע בנשים, כי במה הן שונות מגברים בדיוק? מה יום ראשון שלי שונה מיום ראשון של בעלי? שלי מלווה בציוץ ציפורים ונצנצים ורודים? שלו מתחיל בערב ונגמר בבוקר? לא.

הסטטוס נראה כל כך אמין (בכל זאת, ח”ח)  שאחד החברים הגיב לי עליו, ולרגע תהיתי אם קמתי מתוך שינה נגשתי למחשב, קראתי משהו ועוד טרחתי לפרסם אותו בצירוף שאלה ואני בכלל לא זוכרת. תוסיפו לזה את שלל תחלואי בתקופה האחרונה, (יש לי משהו ועוד לא יודעים מה הוא, זוכרים – בדיקות דם בבוקר) ותנסו לדמיין את הפרצוף ההמום שלי.

לדעתכם האם זה לגיטימי? אמנם היה כתוב על זה איפשהו בתקנון… אני חושבת שעבור דבר כזה היו צריכים לתת דגש מיוחד וכמו בדוא”ל שיווקי לתת לי את האופציה לסמן וי על שימוש בפרופיל שלי ע”י סטטוסים לקידום תוכן של האתר.

מבחינתי הם ניצלו את מאות ואלפי החשיפות שיש לסטטוסים שלי בלי לקבל אישור מפורש ואני רואה בזה לא רק חדירה לפרטיות אלא גם סוגשל ניצול. כן הייתי צריכה לקרוא את כל האותיות הקטנות, ולשאול “מי באמת עושה את זה?” לא פוטר אותי מאחריות. אבל עדיין, יש בי הרגשה של חילול הפרופיל שלי וצורך עז לשאול אתכם, מה אתם חושבים על זה? אני מגזימה?

זה שאני פרנואידית לא אומר שלא רודפים אחרי 🙂

כן, אנחנו שוב מדברים על קנאביס. לא על חשיש, לא על מריחואנה, לא על גראס. על קנאביס, כי זה הוא שמו של הצמח הכי מופלא שנברא אי פעם עלי אדמות. צמח שמרפא מגוון מחלות מרמת הכאב ראש ועד רמת הסרטן, מחדש תאים, מקל על כאבים, מעורר תאבון וזה רק מה שניתן להפיק מהצמח בתחום הרפואי. יש לו עוד שימושים רבים בתחום הטקסטיל, החבלים, הצבעים, שמנים, הדלק ועוד מגוון רחב של תחומים. אה, זה גם צמח שלא צורך הרבה מים (ישראל מתייבשת וכו’… יש פתרונות נוספים מאשר להגיד לאזרחים להתקלח פחות זמן! לתשומת ליבה של הממשלה)

עושה רושם שגל המהפכות בעולם מתחיל להשפיע לכיוון אחת המהפכות החשובות ביותר בהיסטוריה. ברחבי העולם מתפרסמים מחקרים, ממצאים ומסקנות על חוסר היעילות של המדיניות העולמית, ובראשה ארה”ב, כלפי סמים הקלים בפרט והשאר בכלל הוכחה ככשלון עובדתי. ה”ממצאים” (לעעע!! באמת?!) בנושא צצים לאחרונה כפטריות אחרי הגשם, וריח של שינוי מתחיל אפילו כאן בארץ.

אולי זו הפתיחות והשיחה בנושא, אולי זה גילי המתקדם (היי, אני כבר 6 שנים בעיסקי הלגליזציה, דברים השתנו) אולי זה פשוט כי שוב לא התאפקתי לסתום את הפה שלי (כן אני יודעת שהחיים והמוות ביד הלשון. פאק איט) אבל היום, בצעד חסר תקדים החלטתי לנסות לתקשר עם המשטרה בפייסבוק בנושא.

כבר דיברתי שוטרים לא פעם בנושא הקנאביס, בניסיון להעביר אותם לצד “שלנו”. כשאתה מדבר איתם אחד על אחד הם מסכימים. לא אחד, לא שניים, הרבה יותר. הם מבינים את המשמעות הכלכלית של הרדיפה אחר צרכני הקנאביס, שרק הולכת וגוברת, כי כולם מבינים ששיקרו לנו מאז תחילת המאה הקודמת, ממניעים כלכליים וגזעניים, וכלל לא כשרים (אפרופו כשר, זה כשר ובתנ”ך זה נקרא “קנה בושם”).

אך השיחות עם השוטרים אף פעם לא היו פומביות. הם פחדו להביע את דעתם בנושא ולא יכולתי שלא להבין ולכבד את רצונם. אבל אם אתם בפייסבוק חבר’ה, פתחתם ערוץ דיבור ישיר עם העם וזה צעד מבורך וחשוב. חייבת לציין שבהתחלה אפילו פחדתי לעשות לייק לעמוד שלהם, אבל הוא התחיל לעניין אותי כי שמעתי שהוא מנוהל מאוד טוב ושהם מגיבים ופועלים ממש בזמן אמת, מנצלים את המדיום. אז עשיתי לייק, והבטחתי לעצמי להיות עוקבת ברטט (יעני לא מגיבה בעמוד, מקסימום משתפת ממנו אייטמים). זה שאני פראנואידית לא אומר שלא עוקבים אחרי, אבל שוב – פאק איט.

עד היום שמרתי את הבטחתי לעצמי, עד שבפיד שלי עלה האייטם הבא ממשטרת ישראל העמוד הרשמי :

אז כמו שאמרתי, לא הצלחתי להתאפק והייתי חיבת לשאול:

חיכיתי חיכיתי. ומי לא ענה? משטרה! בנתיים מישהו העיר על סדר העדיפויות של המשטרה, לא יכולתי שלא להסכים וזה גם לגמרי שווה ציטוט.

בסוף היום נואשתי. לקחתי בחזרה את המחמאות שנתתי למשטרה. הם לא באמת מגיבים לכל אחד. לא באמת אונליין. אני לא יודעת אם זו התעלמות או פשוט אף אחד לא טרח לעבור על התגובות.

מקווה שאולי הפוסט הזה יעורר אנשים להכנס לעמוד המשטרה בפייסבוק ולשאול שאלות. אם לאנונימוס הם מגיבים זה כנראה כי הם באו במסה. אז בואו גם אתם שוחרי לגליזציה, בואו ותראו להם שעל הגל הזה אנחנו עולים, בלי פוליטיקה ובלי אלימות (גם לא מילולית) הפעם לא נוותר. הפעם עושים לגליזציה.

המשפט האלמותי הזה של הרצל הוא הרבה יותר מסתם כמה מילים, הוא חזון, הוא תקווה, הוא מניע. יש אנשים שבשבילם האגדה היא המציאות ואחת מהן היא מיכל נגרין, שהתחילה עם דוכן בנחלת בנימין, והיום בעלת רשת חנויות גדולה בארץ  ובעולם – 21 חנויות מותג ברחבי הארץ ו-26 חנויות ברחבי העולם: טוקיו,סינגפור, מדריד, זגרב, פראג, לאס וגאס, אטלנטיק סיטי ,מקסיקו סיטי, בוסטון ועוד, לוקחת חלק בפרוייקטים בינלאומיים והיא זו שהפכה את העולם הקסום שלה למציאות.

לפני שבועיים הייתי במפגש בלוגריות מאוד מיוחד. במציאות כמו שלנו אין דבר יותר כייף מלהסחף לתוך עולמות של פנטזיה ואגדות, להתנתק רק לקצת מתלאות היום יום ולהתרכז ביופי, אסתטיקה והמון פרטים קטנים שקיבלו המון תשומת לב.  מיכל נגרין שבשבילה כל יום נראה כמו אגדה, הזמינה אותנו לקבל הצצה לתוך העולם הקסום שלה, במרכז המבקרים וחנות הגלריה שלה בבת ים.

את פנינו קיבלו עם ארוחת בוקר מפנקת בחנות הגלריה, שנראית כמו סט מסרט הולוודי של הביוקר מהמאה ה-18. אחר כך הלכנו לראות סרטון על ההיסטוריה של מיכל. מיכל נולדה בקיבוץ נען ויחד עם בעלה התומך עזבה את החממה לטובת הגשמת החלום. בסוף שנות ה-80 מיכל התחילה למכור פריטים בשוק האומנים בנחלת בנימין, יצירות שלה נחטפו כמו לחמנויות חמות, והדוכן התרוקן עוד לפני שהגיע אמצע היום. בעקבות הביקוש הרב מיכל התחילה להעסיק עובדים ופתחה חנות וסטודיו ברח’ גורדון שבת”א. אחרי כשנה וחצי העבירה את מקום העסק לרח’ שינקין והשאר כבר היסטוריה.

אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי זה שכל העבודה והייצור נעשים פה בארץ, לא בסין ולא בירדן. אחרי הסרטון יצאנו לסיור מרתק בין מחלקות הייצור והאופנה, הקריסטול והניצנוץ. כולן שלפו מייד מצלמות ולא הפסיקו לצלם, היה כל כך הרבה מה שהיה קשה להמשיך ללכת. אין פרט שמיכל לא טיפלה בו – החל מרצפה המעלית וכלה בתמי 4.

בסוף הסיור חיכתה לנו הפתעה: סדנת בובות עם הבובנאית של מיכל – ג’ניה, ועם מיכל עצמה שבאה לעזור ולתת טיפים. הבובות עליהן עבדנו היו מסדרת בובות ה- She Shy של מיכל, בסדרה יש 6 בובות ולכל אחת אופי וסגנון משלה. אנחנו התבקשנו להכין בובה משלנו. אז תכירו: זו ליקה, ילדת טבע ירוקה שמצילה בעלי חיים.

צילום: אודליה כהן

הייתה חוויה כייפית במיוחד, ואני מאוד ממליצה לכם ללכת למרכז המבקרים, כי יש דברים שגם מילים ותמונות לא יכולות לתאר.

כולם שואלים אותי תמיד – מה זה 420? מאיפה זה בא? ומה לעזאזל הקטע? החלטתי השנה לעשות סדר בנושא ולהסביר לכל דיכפין מה העיניין. ראשית מדובר בחג או סוגשל יום הולדת בינלאומי לצמח הקאנביס הנחגג ב-20/4 (בלועזית נהוג לכתוב קודם את החודש ולאחר מכן את היום כך שזה בעצם ה-4/20), שנית 4:20 היא שעת הג’וינט הבינלאומית. אם שאלתם למה דווקא 420, התשובה תלויה בנשאל: אחד יגיד לך שזה מספר החומרים הפעילים בצמח, אחד יגיד לך שזה זמן התה בהולנד, אחד יגיד שזה קשור ליומולדת של היטלר, אחד יגיד שזה הקוד המשטרתי לעישון קנאביס ואחר יגיד לך שזה קשור לאיזה מספרים בשיר של בוב דילן.

כל זה לא נכון. המונח 420 נולד בשנת 1971 ע”י קבוצה שקראה לעצמה הוולדוס (כי קראו להם וולדו בשם פרטי או משפחה), אי שם בתיכון סאן רפאל בקליפורניה. המונח היה קוד מקוצר לזמן מפגש הקבוצה ליד פסל הקמפוס של לואי פסטר כדי לעשן קנאביס. תחילה הקוד נקרא “לואי 420″ ומתישהו נפטרו מה”לואי”. הם הפכו את ה-420 לקוד “הזמן להתמסטל”, והפיצו את השימוש בו בקרב בני דור שלם. הוולדוס מעולם לא שיערו את גודל ההצלחה של המונח שטבעו ובכלל לא חשבו על להפוך את ה-20 לאפריל ליום ההולדת של צמח הקנאביס כפי שנחגג היום בכל רחבי העולם.

אם שאלתם איך זה התפשט לכל העולם (ועוד בתקופה שבה לא היה אינטרנט) התשובה לכך טמונה בקשר של הוולדוס עם להקת הגרייטפול דאד. התמוטטות דור ההיפים בסן פרנסיסקו בסוף שנות ה-60 גרמו ללהקה להתרחק מהאיזור ולהתמקם על איזו גבעה בסמוך לבית הספר סאן רפאל. אבל זו לא היתה רק הקרבה הגיאוגרפית של הוולדוס ללהקה שחיברה בינהם – אהיבם של אחד הנערים ניהל את נכסי הנדל”ן של הלהקה ואחיו הגדול של אחר מהקבוצה ניהל את הלהקה והתיידד מאוד עם הבסיסט פיל לאש.

הוולדוס נהגו להסתובב עם הלהקה, להגיע לחזרות ולהתמסטל בזמן שהלהקה התאמנה להופעות. כל פעם שהעבירו ג’וינט בינהם, פנו הוולדוס אחד לשני בקריאת “היי, 420″. חברי הלהקה שהתרגלו לסלנג של הוולדוס, נשאו עימם את הבשורה בסיבובי ההופעות הרבים ברחבי העולם בשנות ה-70 וה-80. השיא היה כשמגזין ה”היי טיימס” נחשף למונח תוך כדי ראיון עם הלהקה, והשאר היסטוריה – עורך העיתון סטיב האגר, נדלק על ה-420 ודחף אותו בכל מקום אפשרי, הוא בנה כל פעילות “קנאביסית” סביב המספר הזה, בין אם היה שעה או תאריך. התפוצה הרחבה של מגזין ה”היי טיימס” הפכה את המונח לבינלאומי. עד אז הוא היה שייך רק לתרבות הגרייטפול דאד.

מתישהו בשנות ה-90 חלה תפנית נוספת כשהמגזין “היי טיימס” רכש את הדומיין http://420.com/ (ומאז נשאר בעיצוב ניינטיזי-הטמלי מזעזע). הוולדוס התחילו לשמוע אנשים משתמשים במונח מחוץ לסאן רפאל במקומות כמו פלורידה, אוהיו וקנדה, ואפילו נתקלו בגרפיטי של 420 בכל מיני פארקים והשמעות על מקורו של המונח החלו להתפשט (קוד המשטרה, שעת התה בהולנד וכו’). הם החליטו שהגיע הזמן להפגש עם החבר’ה מהמגזין וליישר את העיניינים.

האגר נפגש איתם וגילה לראשונה שלא מדובר בקוד משטרתי כפי שסבר. הם שאלו אותו אם אי פעם בדק אם אכן קיים איפשהו קוד משטרתי שנקרא 420, והוא השיב שלא. הוולדוס סיפרו לו על מנהגם ליד הפסל בתיכון ועל החיבור לגרייטפולד דאד. האגר שבדק את טענותיהם ואת ההוכחות שהציגוו בפניו הגיע למסקנה שהם דוברי אמת, שכן אף אחד אחר לא בא עם סיפור כל כך מפורט ומוסבר למונח.לכן הקרדיט ל-420 שייך לוולדוס ללא ספק.

הוולדוס אגב חצי מתבכיינים, חצי מתגאים שהם לא הרוויחו מהמונח שטבעו שום דבר. אבל הם בכל זאת מרוצים מההישג ומשוויצים על כך שחבריהם מספרים לאחרים שהם מכירים את אחד האנשים שהמציא את ה-420 האגדי. היום הוולדוס הם אנשי עסקים מצליחים, את ההתמסטלויות הם זנחו לטובת טיפוח הקריירה, והתנערו מהאהבה לצמח (כמה אירוני) ומזכירים שהם לא מעודדים עישון קנאביס וחושבים שמי שמעשן יותר מדי הוא דפוק בצורה כזאת או אחרת.

חג 420 שמח!

שלום לך ענת קם, כאן הגר מהשב”כ. אל תדאגי, אני לא מזמינה אותך לחקירה. אני גם לא מהימנים הטיפשים שריססו להורים שלך ליד הבית כתובות נאצה. אני ממש לא באה לתקוף, אלא להפך. גם אם אני בדעת מיעוט, גם אם יגידו עלי שאני סמולנית מהבועה.

אני פשוט יושבת ורואה את היומן המצולם שלך, מבינה שהיית 14 חודשים במעצר בית תחת השגחה צמודה 24/7, וקולטת שכל הזמן הזה לא עשית סקס. ליבי נכמר. קשה, שלא לחוש אמפתיה למצבך. זה ממש עונש בלתי מידתי ל”עבירה” שביצעת.

אבל ברצינות – כמו שאמא שלך אמרה – “מה לה ולהאג?” אני שואלת מה לך ולריגול? בסך הכל, היית (ועודך) ילדה, מתלהבת ותמימה, הזויה משהו, קצת מטומטמת (את אמרת) קצת טיפשה (דרוקר אמר, אני רק מצטטת, כן?) שחשבה שהיא עושה משהו נכון, לעומת זאת לא חשבה על ההשלכות הקשות של מה שהיא עושה, וכל מי שחושב שמגיע לך לשבת במעצר ולהכנס לכלא חוטא באותו חטא שאת חטאת. כמו המרססים.

כי חאלס, לא קרה כלום, הבנו את הפרנציפ, היתה טעות, די. המעצר הארוך הזה שלך מגוחך בעיני ולו רק משום שפושעים אמיתיים מסתובבים חופשי בחוץ, אבל אותך, אזרחית מן השורה כביכול, קל לכלוא. הרי עם עבריינים אמיתיים לא המשטרה ולא המערכת המשפטית מתמודדת. את השעיר לעזאזל של הסיסטם, אם נודה על האמת. כל הענישה הלאומנית הזאת עושה לי בחילה ורק מחזקת א הסיבה האידאולוגית שבגללה עשית מה שעשית.

אני לא מצדיקה אותך, אבל גם לא מאשימה אותך. אני כן יוצאת נגד העליהום שעשו לך. אני חושבת שאפילו משה קצב האנס לא זכה לקיטונות של שיטנה כמו שאת ומשפחתך חווים. אבל אין דבר כזה פרסום רע, מי כמוני יודעת. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך זה ללכת לתוכנית ריאלטי. זו הדרך היחידה שתצליח אולי להוציא אותך מהמשבצת של השנואה הלאומית. נראה לי שכל הפקה תזרום איתך, מהשרדות ועד הפח הגדול. אני צופה לך עתיד כמו של האנשים שהיית כותבת עליהם בוואלה סלבס.

לסיכום, אם אף אחד לא יודע מה יש במסמכים, ענת לא זוכרת, אף אחד לא מפרסם אותם,  איך זה יכול לפגוע בבטחון המדינה ולמה ענת קם עדיין במעצר בית? מי שמעניש אותה יוצא אינפנטיל ומטומטם, בדיוק כמוהה.

מקווה שאת עדיין מגגלת על עצמך מדי פעם. השיר הזה מוקדש לך 🙂

(תודה לפנקס הקטן על הלינק)

הפוסט נכתב אחרי שידור יומנה המצולם של ענת קם בתכונית המקור, ערוץ 10

לא מזמן פנו אלי ממסעדת ג’ויה והזמינו אותי לתחרות בין 10 בלוגרים מובילים. המטרה – הכנת מתכון מנצח ממוצרי המסעדה. שלחו לי חבילה אילטקית משובחת עם פסטות, פסטו, חומץ בלסמי עם תותים, ארטישוקים כבושים ורסק עגבניות כמובן. לא חשבתי אפילו פעמיים וקראתי לחבירנו הטוב השף המקועקע אורי דובי שעבד במסעדת פירות הים – גוצ’ה, אחר כך במסעדת היוקרה – טוטו והיום בקנטינה – מעוז הברנז’ה.

מחכים לאורי.. מחכים לאורי... אורי הגיע!

“אני בעייתית” הזהרתי אותו. אלרגית לפטריות, לא מתה על בשר, שונאת חצילים ונרתעת מיותר מדי דברים שאנשים מחשיבים כגורמה. היה לו אתגר לא קטן להכין לי ארוחה איטלקית מנצחת. אחרי שהבהרתי לו את כל המגבלות יצאנו לקנות עוד מצרכים. נפגשנו באמצע הדרך – באמפם. כיאה לאנשים חשובים מאוד, אורי דפק לנו איחור אופנתי.

אחרי כמה דקות באמפם הם שיכנעו אותי להכניס בשר למנה עם הבטחה שהוא יהיה רך ולעיס גם לאקס-צימחונית שכמותי. אז הבנו שאנחנו צריכים לעזוב את המקום וללכת לסופר-גזלן המתחרה שם יש מעדניית בשר ועוד כמה דברים משוכללים שלא נוכל למצוא פה.

אורי קצת התבאס שהמשימה הזאת מתחילה להתארך וכולנו נורא רעבים… אז הוא היה צריך לחשוב גם על מנה ממש מהירה, כזאת שתוך כמה דקות כבר נוכל לשבת לאכול לפני שנאכל את עצמנו.

הלכנו על 500 גר’ אנטריקוט. ואז החארות האלה אמרו שאסור לצלם. גם חארות וגם הפסידו פרסום חינם כי אני לא מזכירה את השם שלהם ואני מבקשת ממי שמזהה את המותג (קשה לפספס) לא להזכיר את שמם בתגובות כי זה יוחלף בכוכביות. הם ההמן הרשע שלי מעכשיו!

הגענו הביתה, ישר למטבח ולהתחיל לבשל. אורי הבטיח שתוך רבע שעה אנחנו על השולחן, ישובים ולועסים. אורי הכין, ואנחנו אירחנו לו חברה – אני צילמתי, אוהד (בעלי) זיין את השכל בעיקר ומאיה (חברה של אורי ודיג’יית מגניבה ביותר) שיתפה איתו פעולה.

אם תהיתם מה זה מנותקת… משהו שמזמן רציתי לעשות, אבל האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותי והידע הדל שלי בעריכת וידאו, השאירו כמה שעות טובות של צילום על קלטת שעדיין לא הצלחתי להעביר למחשב… היום, כשברשותי סמארטפון עם מצלמת HD הצלחתי להגשים את החלום, וכרגע אתה צופים בפרק הראשון בסדרת הרשת שלי “מנותקת” המאחורי הקלעים של הפוסט 🙂

מאיה והגר. צוות צילום

ונחזור לעניינינו – האוכל. אנחנו מכינים פסטה אלי אוליו – על בסיס שום ושמן. אורי מסביר ונותן טיפים להכנת המנה. ופינת הידעת – הידעתם שעגבניית השרי היא המצאה ישראלית? ובכלל שתדעו – המנה שלנו עשויה כמעט ברובה ממוצרים ישראלים, זו מנה כשרה (אם לא שמים עליה פרמז’ן כמוני…:) ) ואנחנו מאוד פטריוטים למרות שאנחנו נגד הממשלה ומדיניותה. עד כאן פוליטיקה להיום.

אורי מתלונן על התת תנאים שיש לו להכנת המנה מה לעשות שיש לי מטבח ביתי ולא של מסעדה…? אגב, אל תנסו לפנות לבעלי מכל מיני הפקות שקר כלשהו , כי לא רק שהוא לא בעיניין, אני בחיים לא אתן לאף אחד לקחת לי אותו ולסגור אותו באיזה וילה של תוכנית ראליטי. אגב היום אנחנו נשואים כבר 4 חודשים! יאיי!

אוהד מדגים את כישורי הדיבוב שלו ומאיה נחלצת לעזרת אורי וחוצה עבורו את עגבניות השרי. הערה: כשאמרתי שהמצית בתחת שלי, התכוונתי לכיס האחורי של המכנס. שתדעו :). מה שלא צימלתי בוידאו היה קילוף ראש שום וחיתוכו לפלחים. חיתוך בשר האנטריקוט, תיבלו בחומץ בלסמי בטעם תותים (מאוד דומיננטי וטעים), המלחתו ופלפולו, טיגונו לאחר כמה דקות של ספיגת טעימים ולבסוף הספגתו בנייר כדי להפטר משמן הטיגון. את הצנוברים מטגנים עם מעט שמן עד להזהבה. את שאריות הבשר לאחר שנוקה אפשר לתת לחתולים 🙂

ככה עושים אליאוליו עם עגבניות שרי, אנטריקוט, צנוברים, פסטו ועלי בזיליקום

לסיכום: המנה הייתה מאווווד טעימה וחיסלנו את כל הסיר עוד באותו ערב. הפסטה הייתה איכותית וטעימה ביותר, אורי אמר שזו הפסטה של הביוקר, החומץ תותים הבלסמי עשה לבשר טעם מעניין במיוחד, רוטב הפסטו היה מאכזב – שמנו את כל הצנצנת ובקושי הרגשנו אותו. אורי התבאס שלא הכנו פסטו לבד וסיפר שבמסעדה שהוא עובד בה שמים כף פסטו וזה דומיננטי ביותר. הוא מייד קם להביא עוד עלי בזיליקום, קרע אותם ושם לכל אחד על המנה תוך ציון שלקיחת ביס עם עלה בזיליקום, עבניית שרי, פסטה ונתח בשר גם יחד מוציא את כל הטעם של המנה בצורה הטובה ביותר.

אורי דובי - שף, מלצר, מגיש, מזמר, כותב, מתופף. רב פעלים

ארוחה איטלקית