כללי Archive

מי שתגיד שזה מעצבן סתם מבלפת. זה בהחלט מחמיא לגלות בוקר אחד שהוכתרת להיות ווב-בייב. אני אמנם לא ממש זקנה, אבל גם לא בת 16. הימים בהם נהגים היו מצפצפים לי כשסתם הייתי עוברת ברחוב והשריקות ששמעתי מסביבי לא היו של קטיושות, היו מזמן. הגילוי המרעיש הזה הגיע מידיד-קפה שהפנה את תשומת ליבי, אחרי שיחה מוזרה על כל קונספט הזה של רשת חברתית – עיסקית. עאלק.
טוב אני מניחה שיש אנשים שיוצרים בקפה קשרים עסקיים וכו’… לי זה עוד לא קרה. כשהתלוננתי על חוסר הפופולריות שלי בקפה (לעומת הבלוג העצמאי שלי בשב”כ שזוכה לרייטינג שמפתיע אותי כל יום מחדש), הוא צחק ושלח לי את הלינק.

Gדאימק (קופי: מבקרי המדינה “המוסף לשבת” / “ידיעות אחרונות” | עיצוב: הגר צימרמן)

גאידפארק הבין את זה, “האלופה” (כבר עונה שניה) הבינה את זה. למה הסטודנטים לא מבינים את זה?

“זה כבר פעם שלישית שאנו שומעים בתקשורת שהסטודנטים קיבלו טיוטה לחתום עליה.. למה קיבינימט הנציגים שלנו לא מכינים בעצמם את טיוטת ההסכם… לכולם יהיה ברור מי דחה את ההסכם… הרי מי שבועט לשער זה הולמרט ואנחנו השוער, למי יותר סיכויי הצלחה? מתי נקבל את השכל לגרור אחרינו את הממשלה ואת שאר המושחתים בכנסת!”

גיל לוקסנבורג דוגמן הבית של המאבק.

לא טיפסנו כל כך גבוה כדי ליפול כל כך חזק. אסור לחתום על ההסכם המביש הזה. אם חותמים זה אומר שכל השביתה הזאת הייתה לחינם ושבעתיד כנראה ששוב תהיה שביתה כזאת שתפגע בעוד ועוד אנשים. זה הזמן, וזה המחיר שהסטודנטים של היום משלמים עבור הדורות הבאים של הסטודנטים במדינת ישראל.
עדיף לוותר על הסימסטר אחד מאשר לוותר על עתיד ההשכלה הגבוהה.

לא ניתן לממשלת אולמרט להמשיך לבזות אותנו בהצעות חסרות תוכן !

סטודנטים שאגודותיהם לא פעילות בשטח המאבק, בשיתוף עם אגודות הסטודנטים הארציות המובילות את המאבק, מודיעים בזאת על

מסיבת שוחט

בה נרענן את האנרגיות כדי להמשיך במאבק בכוחות כפולים,
עד לביטולה המוחלט של ועדת שוחט.

● לא נקבל כל העלאה בשכר הלימוד
● לא נעצור עד להחזרת הכספים שנגזלו ממערכת החינוך מאז שנת 2000
● לא נקבל “הסכמים” מונחתים מלמעלה המתכחשים אפילו להבנות שהושגו בע”פ במאבק זה

יום ה’ 17.5.07 יום השנה למהפך 77
פארק הירקון, מול גני התערוכה
מתחילים ב 19:30 – מסיימים אחרי חצות

הלילה ביליתי במטה המאבק של הסטודנטים. זה היה אחרי משמרת מרוחה עד אינסוף במוסף כלכלה, וארוחת ערב מרעננת עם אבא וחברים שלו בבר פירות ים וקצת יין לבן. בחמש בבוקר כבר התחלתי לפזול לעבר השעון. אני בניגוד אליהם לומדת (באו”פ אין שביתה) ורצוי שאני אשן לפני זה.
לא הייתי מודעת בכלל לקיומו של החמ”ל הזה, שם כל אחד מחובר באינפוזיה לאיזה סלולר או מחשב נייד, מעבירים אותו אחד בין השני כאילו היה ג’וינט עסיסי, מסברים ומספרים, מעלים תמונות לפליקר החדש ומעדכנים את האתר כל כמה זמן.

אין לי זמן ו/או כח לכתוב אז אני ממליצה על חברים:

פרפיון כותב קטע חזק על המוות.

רחביה ברמן כותב על סטודנטים ועלה ירוק

ערן ורד מציג מצגת וידאו שהוכנה עבור ועדת כנסת שדנה באלימות המשטרתית בהפגנת הסטודנטים

פסק הדין

הפסיקה ניתנה ביום ה-6 למאי 2007. אוהד שם טוב זכה ב-300 ש”ח בתביעת הדיבה שהגיש נגדי. הוא תבע אותי על סכום של 17,800 ש”ח, ושילם על כך אגרה בסך 1% מהסכום הנתבע, קרי: 178 ש”ח +אגרת פרוטוקול בסך של 37 ש”ח= 205 ש”ח סה”כ.
במבחן רווח והפסד: שם טוב הרוויח 95 ש”ח. אני חוזרת: שם טוב הרוויח 95 ש”ח.
אני הפסדתי 300 ש”ח. הפסדתי גם זמן רב, נסיעות מיותרות לירושלים…
אבל הרוותי דבר חשוב: כל מה שכתבתי עד כה מוגן בחוק ועל כן, יצאתי המנצחת הגדולה.

לכבוד יום המריחואנה 2007 שנחגג בעשרות מדינות בעולם והשנה בפעם ה-10 בארץ ישראל

לפני שנה וקצת עת התראיינתי לקראת הבחירות, כמעט כל כתב שאל אותי (וכמובן את כל מי שהיה בעלה ירוק) את השאלה הבאנלית: “את מעשנת?” לקח לי קצת זמן למצוא תשובה דיפולמטית, אך כיאה למוח יהודי שעונה על שאלה בתשובה: “אתה עובר את המהירות המותרת בכביש החוף?”. אם יש משהו שמעצבן אותי העולם הזה זה הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שיש לצמח הנפלא הזה – קנאביס.

מהפכה. הפגנת הסטודנטים בהפגנה להתפטרותו של אולמרט (צילם אותי: איתי חזן)

ווידאו מההפגנה במשטרע. אורג

”זה מדינה זה? זה חרא!“. כה אמר סבא שלי (אקס פלמ”חניק), כששאל למה אני לא באה לירושלים לבקר, ועניתי לו: “אתה יודע, לומדים, עובדים… מפגינים”. השיחה הסתיימה בהסכמה גורפת שאולמרט צריך להכנס לכלא. “אל תדאג סבא” אני מרגיעה אותו, “מי שהביא עלינו חרא, יקבל אותו חזרה. הגלגל מסתובב”. אני באמת מאמינה שהסטודנטים לא יפסיקו את המאבק עד שייקבלו את כל מה שהם רוצים – בין היתר את התפטרותו של רה”מ.

קופי: בהשראת באבא קסם
עיצוב: הגר צימרמן

לא ננוח עד שהמחדל הכישלוני הזה יתוקן ויתוקתק הביתה. תיק תק תיק תק, השעון מתקתק עליך יא אולמרט.

דברים שחשבתי ולא היה לי זמן לכתוב אצל רחביה