כללי ארכיון

כן, אנחנו שוב מדברים על קנאביס. לא על חשיש, לא על מריחואנה, לא על גראס. על קנאביס, כי זה הוא שמו של הצמח הכי מופלא שנברא אי פעם עלי אדמות. צמח שמרפא מגוון מחלות מרמת הכאב ראש ועד רמת הסרטן, מחדש תאים, מקל על כאבים, מעורר תאבון וזה רק מה שניתן להפיק מהצמח בתחום הרפואי. יש לו עוד שימושים רבים בתחום הטקסטיל, החבלים, הצבעים, שמנים, הדלק ועוד מגוון רחב של תחומים. אה, זה גם צמח שלא צורך הרבה מים (ישראל מתייבשת וכו’… יש פתרונות נוספים מאשר להגיד לאזרחים להתקלח פחות זמן! לתשומת ליבה של הממשלה)

עושה רושם שגל המהפכות בעולם מתחיל להשפיע לכיוון אחת המהפכות החשובות ביותר בהיסטוריה. ברחבי העולם מתפרסמים מחקרים, ממצאים ומסקנות על חוסר היעילות של המדיניות העולמית, ובראשה ארה”ב, כלפי סמים הקלים בפרט והשאר בכלל הוכחה ככשלון עובדתי. ה”ממצאים” (לעעע!! באמת?!) בנושא צצים לאחרונה כפטריות אחרי הגשם, וריח של שינוי מתחיל אפילו כאן בארץ.

אולי זו הפתיחות והשיחה בנושא, אולי זה גילי המתקדם (היי, אני כבר 6 שנים בעיסקי הלגליזציה, דברים השתנו) אולי זה פשוט כי שוב לא התאפקתי לסתום את הפה שלי (כן אני יודעת שהחיים והמוות ביד הלשון. פאק איט) אבל היום, בצעד חסר תקדים החלטתי לנסות לתקשר עם המשטרה בפייסבוק בנושא.

כבר דיברתי שוטרים לא פעם בנושא הקנאביס, בניסיון להעביר אותם לצד “שלנו”. כשאתה מדבר איתם אחד על אחד הם מסכימים. לא אחד, לא שניים, הרבה יותר. הם מבינים את המשמעות הכלכלית של הרדיפה אחר צרכני הקנאביס, שרק הולכת וגוברת, כי כולם מבינים ששיקרו לנו מאז תחילת המאה הקודמת, ממניעים כלכליים וגזעניים, וכלל לא כשרים (אפרופו כשר, זה כשר ובתנ”ך זה נקרא “קנה בושם”).

אך השיחות עם השוטרים אף פעם לא היו פומביות. הם פחדו להביע את דעתם בנושא ולא יכולתי שלא להבין ולכבד את רצונם. אבל אם אתם בפייסבוק חבר’ה, פתחתם ערוץ דיבור ישיר עם העם וזה צעד מבורך וחשוב. חייבת לציין שבהתחלה אפילו פחדתי לעשות לייק לעמוד שלהם, אבל הוא התחיל לעניין אותי כי שמעתי שהוא מנוהל מאוד טוב ושהם מגיבים ופועלים ממש בזמן אמת, מנצלים את המדיום. אז עשיתי לייק, והבטחתי לעצמי להיות עוקבת ברטט (יעני לא מגיבה בעמוד, מקסימום משתפת ממנו אייטמים). זה שאני פראנואידית לא אומר שלא עוקבים אחרי, אבל שוב – פאק איט.

עד היום שמרתי את הבטחתי לעצמי, עד שבפיד שלי עלה האייטם הבא ממשטרת ישראל העמוד הרשמי :

אז כמו שאמרתי, לא הצלחתי להתאפק והייתי חיבת לשאול:

חיכיתי חיכיתי. ומי לא ענה? משטרה! בנתיים מישהו העיר על סדר העדיפויות של המשטרה, לא יכולתי שלא להסכים וזה גם לגמרי שווה ציטוט.

בסוף היום נואשתי. לקחתי בחזרה את המחמאות שנתתי למשטרה. הם לא באמת מגיבים לכל אחד. לא באמת אונליין. אני לא יודעת אם זו התעלמות או פשוט אף אחד לא טרח לעבור על התגובות.

מקווה שאולי הפוסט הזה יעורר אנשים להכנס לעמוד המשטרה בפייסבוק ולשאול שאלות. אם לאנונימוס הם מגיבים זה כנראה כי הם באו במסה. אז בואו גם אתם שוחרי לגליזציה, בואו ותראו להם שעל הגל הזה אנחנו עולים, בלי פוליטיקה ובלי אלימות (גם לא מילולית) הפעם לא נוותר. הפעם עושים לגליזציה.

המשפט האלמותי הזה של הרצל הוא הרבה יותר מסתם כמה מילים, הוא חזון, הוא תקווה, הוא מניע. יש אנשים שבשבילם האגדה היא המציאות ואחת מהן היא מיכל נגרין, שהתחילה עם דוכן בנחלת בנימין, והיום בעלת רשת חנויות גדולה בארץ  ובעולם – 21 חנויות מותג ברחבי הארץ ו-26 חנויות ברחבי העולם: טוקיו,סינגפור, מדריד, זגרב, פראג, לאס וגאס, אטלנטיק סיטי ,מקסיקו סיטי, בוסטון ועוד, לוקחת חלק בפרוייקטים בינלאומיים והיא זו שהפכה את העולם הקסום שלה למציאות.

לפני שבועיים הייתי במפגש בלוגריות מאוד מיוחד. במציאות כמו שלנו אין דבר יותר כייף מלהסחף לתוך עולמות של פנטזיה ואגדות, להתנתק רק לקצת מתלאות היום יום ולהתרכז ביופי, אסתטיקה והמון פרטים קטנים שקיבלו המון תשומת לב.  מיכל נגרין שבשבילה כל יום נראה כמו אגדה, הזמינה אותנו לקבל הצצה לתוך העולם הקסום שלה, במרכז המבקרים וחנות הגלריה שלה בבת ים.

את פנינו קיבלו עם ארוחת בוקר מפנקת בחנות הגלריה, שנראית כמו סט מסרט הולוודי של הביוקר מהמאה ה-18. אחר כך הלכנו לראות סרטון על ההיסטוריה של מיכל. מיכל נולדה בקיבוץ נען ויחד עם בעלה התומך עזבה את החממה לטובת הגשמת החלום. בסוף שנות ה-80 מיכל התחילה למכור פריטים בשוק האומנים בנחלת בנימין, יצירות שלה נחטפו כמו לחמנויות חמות, והדוכן התרוקן עוד לפני שהגיע אמצע היום. בעקבות הביקוש הרב מיכל התחילה להעסיק עובדים ופתחה חנות וסטודיו ברח’ גורדון שבת”א. אחרי כשנה וחצי העבירה את מקום העסק לרח’ שינקין והשאר כבר היסטוריה.

אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי זה שכל העבודה והייצור נעשים פה בארץ, לא בסין ולא בירדן. אחרי הסרטון יצאנו לסיור מרתק בין מחלקות הייצור והאופנה, הקריסטול והניצנוץ. כולן שלפו מייד מצלמות ולא הפסיקו לצלם, היה כל כך הרבה מה שהיה קשה להמשיך ללכת. אין פרט שמיכל לא טיפלה בו – החל מרצפה המעלית וכלה בתמי 4.

בסוף הסיור חיכתה לנו הפתעה: סדנת בובות עם הבובנאית של מיכל – ג’ניה, ועם מיכל עצמה שבאה לעזור ולתת טיפים. הבובות עליהן עבדנו היו מסדרת בובות ה- She Shy של מיכל, בסדרה יש 6 בובות ולכל אחת אופי וסגנון משלה. אנחנו התבקשנו להכין בובה משלנו. אז תכירו: זו ליקה, ילדת טבע ירוקה שמצילה בעלי חיים.

צילום: אודליה כהן

הייתה חוויה כייפית במיוחד, ואני מאוד ממליצה לכם ללכת למרכז המבקרים, כי יש דברים שגם מילים ותמונות לא יכולות לתאר.

כולם שואלים אותי תמיד – מה זה 420? מאיפה זה בא? ומה לעזאזל הקטע? החלטתי השנה לעשות סדר בנושא ולהסביר לכל דיכפין מה העיניין. ראשית מדובר בחג או סוגשל יום הולדת בינלאומי לצמח הקאנביס הנחגג ב-20/4 (בלועזית נהוג לכתוב קודם את החודש ולאחר מכן את היום כך שזה בעצם ה-4/20), שנית 4:20 היא שעת הג’וינט הבינלאומית. אם שאלתם למה דווקא 420, התשובה תלויה בנשאל: אחד יגיד לך שזה מספר החומרים הפעילים בצמח, אחד יגיד לך שזה זמן התה בהולנד, אחד יגיד שזה קשור ליומולדת של היטלר, אחד יגיד שזה הקוד המשטרתי לעישון קנאביס ואחר יגיד לך שזה קשור לאיזה מספרים בשיר של בוב דילן.

כל זה לא נכון. המונח 420 נולד בשנת 1971 ע”י קבוצה שקראה לעצמה הוולדוס (כי קראו להם וולדו בשם פרטי או משפחה), אי שם בתיכון סאן רפאל בקליפורניה. המונח היה קוד מקוצר לזמן מפגש הקבוצה ליד פסל הקמפוס של לואי פסטר כדי לעשן קנאביס. תחילה הקוד נקרא “לואי 420″ ומתישהו נפטרו מה”לואי”. הם הפכו את ה-420 לקוד “הזמן להתמסטל”, והפיצו את השימוש בו בקרב בני דור שלם. הוולדוס מעולם לא שיערו את גודל ההצלחה של המונח שטבעו ובכלל לא חשבו על להפוך את ה-20 לאפריל ליום ההולדת של צמח הקנאביס כפי שנחגג היום בכל רחבי העולם.

אם שאלתם איך זה התפשט לכל העולם (ועוד בתקופה שבה לא היה אינטרנט) התשובה לכך טמונה בקשר של הוולדוס עם להקת הגרייטפול דאד. התמוטטות דור ההיפים בסן פרנסיסקו בסוף שנות ה-60 גרמו ללהקה להתרחק מהאיזור ולהתמקם על איזו גבעה בסמוך לבית הספר סאן רפאל. אבל זו לא היתה רק הקרבה הגיאוגרפית של הוולדוס ללהקה שחיברה בינהם – אהיבם של אחד הנערים ניהל את נכסי הנדל”ן של הלהקה ואחיו הגדול של אחר מהקבוצה ניהל את הלהקה והתיידד מאוד עם הבסיסט פיל לאש.

הוולדוס נהגו להסתובב עם הלהקה, להגיע לחזרות ולהתמסטל בזמן שהלהקה התאמנה להופעות. כל פעם שהעבירו ג’וינט בינהם, פנו הוולדוס אחד לשני בקריאת “היי, 420″. חברי הלהקה שהתרגלו לסלנג של הוולדוס, נשאו עימם את הבשורה בסיבובי ההופעות הרבים ברחבי העולם בשנות ה-70 וה-80. השיא היה כשמגזין ה”היי טיימס” נחשף למונח תוך כדי ראיון עם הלהקה, והשאר היסטוריה – עורך העיתון סטיב האגר, נדלק על ה-420 ודחף אותו בכל מקום אפשרי, הוא בנה כל פעילות “קנאביסית” סביב המספר הזה, בין אם היה שעה או תאריך. התפוצה הרחבה של מגזין ה”היי טיימס” הפכה את המונח לבינלאומי. עד אז הוא היה שייך רק לתרבות הגרייטפול דאד.

מתישהו בשנות ה-90 חלה תפנית נוספת כשהמגזין “היי טיימס” רכש את הדומיין http://420.com/ (ומאז נשאר בעיצוב ניינטיזי-הטמלי מזעזע). הוולדוס התחילו לשמוע אנשים משתמשים במונח מחוץ לסאן רפאל במקומות כמו פלורידה, אוהיו וקנדה, ואפילו נתקלו בגרפיטי של 420 בכל מיני פארקים והשמעות על מקורו של המונח החלו להתפשט (קוד המשטרה, שעת התה בהולנד וכו’). הם החליטו שהגיע הזמן להפגש עם החבר’ה מהמגזין וליישר את העיניינים.

האגר נפגש איתם וגילה לראשונה שלא מדובר בקוד משטרתי כפי שסבר. הם שאלו אותו אם אי פעם בדק אם אכן קיים איפשהו קוד משטרתי שנקרא 420, והוא השיב שלא. הוולדוס סיפרו לו על מנהגם ליד הפסל בתיכון ועל החיבור לגרייטפולד דאד. האגר שבדק את טענותיהם ואת ההוכחות שהציגוו בפניו הגיע למסקנה שהם דוברי אמת, שכן אף אחד אחר לא בא עם סיפור כל כך מפורט ומוסבר למונח.לכן הקרדיט ל-420 שייך לוולדוס ללא ספק.

הוולדוס אגב חצי מתבכיינים, חצי מתגאים שהם לא הרוויחו מהמונח שטבעו שום דבר. אבל הם בכל זאת מרוצים מההישג ומשוויצים על כך שחבריהם מספרים לאחרים שהם מכירים את אחד האנשים שהמציא את ה-420 האגדי. היום הוולדוס הם אנשי עסקים מצליחים, את ההתמסטלויות הם זנחו לטובת טיפוח הקריירה, והתנערו מהאהבה לצמח (כמה אירוני) ומזכירים שהם לא מעודדים עישון קנאביס וחושבים שמי שמעשן יותר מדי הוא דפוק בצורה כזאת או אחרת.

חג 420 שמח!

שלום לך ענת קם, כאן הגר מהשב”כ. אל תדאגי, אני לא מזמינה אותך לחקירה. אני גם לא מהימנים הטיפשים שריססו להורים שלך ליד הבית כתובות נאצה. אני ממש לא באה לתקוף, אלא להפך. גם אם אני בדעת מיעוט, גם אם יגידו עלי שאני סמולנית מהבועה.

אני פשוט יושבת ורואה את היומן המצולם שלך, מבינה שהיית 14 חודשים במעצר בית תחת השגחה צמודה 24/7, וקולטת שכל הזמן הזה לא עשית סקס. ליבי נכמר. קשה, שלא לחוש אמפתיה למצבך. זה ממש עונש בלתי מידתי ל”עבירה” שביצעת.

אבל ברצינות – כמו שאמא שלך אמרה – “מה לה ולהאג?” אני שואלת מה לך ולריגול? בסך הכל, היית (ועודך) ילדה, מתלהבת ותמימה, הזויה משהו, קצת מטומטמת (את אמרת) קצת טיפשה (דרוקר אמר, אני רק מצטטת, כן?) שחשבה שהיא עושה משהו נכון, לעומת זאת לא חשבה על ההשלכות הקשות של מה שהיא עושה, וכל מי שחושב שמגיע לך לשבת במעצר ולהכנס לכלא חוטא באותו חטא שאת חטאת. כמו המרססים.

כי חאלס, לא קרה כלום, הבנו את הפרנציפ, היתה טעות, די. המעצר הארוך הזה שלך מגוחך בעיני ולו רק משום שפושעים אמיתיים מסתובבים חופשי בחוץ, אבל אותך, אזרחית מן השורה כביכול, קל לכלוא. הרי עם עבריינים אמיתיים לא המשטרה ולא המערכת המשפטית מתמודדת. את השעיר לעזאזל של הסיסטם, אם נודה על האמת. כל הענישה הלאומנית הזאת עושה לי בחילה ורק מחזקת א הסיבה האידאולוגית שבגללה עשית מה שעשית.

אני לא מצדיקה אותך, אבל גם לא מאשימה אותך. אני כן יוצאת נגד העליהום שעשו לך. אני חושבת שאפילו משה קצב האנס לא זכה לקיטונות של שיטנה כמו שאת ומשפחתך חווים. אבל אין דבר כזה פרסום רע, מי כמוני יודעת. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך זה ללכת לתוכנית ריאלטי. זו הדרך היחידה שתצליח אולי להוציא אותך מהמשבצת של השנואה הלאומית. נראה לי שכל הפקה תזרום איתך, מהשרדות ועד הפח הגדול. אני צופה לך עתיד כמו של האנשים שהיית כותבת עליהם בוואלה סלבס.

לסיכום, אם אף אחד לא יודע מה יש במסמכים, ענת לא זוכרת, אף אחד לא מפרסם אותם,  איך זה יכול לפגוע בבטחון המדינה ולמה ענת קם עדיין במעצר בית? מי שמעניש אותה יוצא אינפנטיל ומטומטם, בדיוק כמוהה.

מקווה שאת עדיין מגגלת על עצמך מדי פעם. השיר הזה מוקדש לך 🙂

(תודה לפנקס הקטן על הלינק)

הפוסט נכתב אחרי שידור יומנה המצולם של ענת קם בתכונית המקור, ערוץ 10

חג שבועות מאז ומתמיד היה בעיניי חג של גבינות ותו לא. אני זוכרת שבילדות היינו הולכים לקיבוצים לראות את הביכורים אבל גם זה נפסק מתישהו. כל מה שנשא לי מהחג הזה זה עוגת גבינה ורצון עז לדיאטה. עד שעליתי לירושלים בערב שבועות ויצאתי לטייל בלילה בסמטאות העיר העתיקה. זה התחיל כשדודה שלי הזמינה אותנו לארוחה. אני לא זוכרת מתי עשינו אי פעם ארוחות חג בשבועות, אבל זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לתפוס שתי ציפורים במכה ולבקר את חברתי המתחזקת שעברה לירושלים לפני כמה שנים.

לא ידעתי עד כמה היא התחזקה. אנחנו בקשר של פה ושם, כי כל אחת וכיווני חייה היא. מאז שהיינו סטודנטיות עולזות עברו כמה שנים טובות. החיים כל כך דינמיים שאף אחת מאיתנו לא עוסקת כבר במה שלמדנו (עיצוב גרפי ותקשורת חזותית). יום לפני שהגענו אליה התוודעתי לעובדה שהיא שומרת שבת. קצת נלחצתי, לומר את האמת במיוחד כי הביקור היה יחד עם בנזוגי, ואנחנו, איך לומר זאת בעדינות – יהודים פוחזים, שהתבאסו שלא היה בשר בארחות החג… ואפילו לא מצליחים לקיים את כל עשרת הדברות.

איה הבטיחה לנו סיור לילי בסמטאות העיר העתיקה. העיר בה חצי מהמשפחה שלי גדלה וחיה מיזה דורות רבים. זו לא פעם ראשונה שאני מטיילת שם, סבא שלי היה לוקח אותי כשהייתי קטנה, אבל מה הבנתי אז. יצאנו חמושים בשכבות בגדים, רגליים והרבה סקרנות. בדרכנו לעיר העתיקה, חלפנו על פני גרפיטי’ז משעשעים (אותי לפחות) אז הייתי חייבת לתעד אותם.

אוויר הרים יבש כיין, רוחות בלי כיוונים...

למי שלא בקי בסלנג, השאלה “יש קטנה”? מתייחסת לרצון סטלני לבוף מעשר. יבש גם בבירה, והמצב קשה קשה. אולם בהמשך פגשנו בגרפיטי מושפע מחג הפסח, תקופה בה היובש אפילו לא נראה באופק. אני לא מצליחה להבין מה הקטע ואם יש בכלל משמעות או שזה סתם מישהו שעישן משהו טוב והצחיק את עצמו באותו רגע. אם יש לכם מושג מה הקטע אשמח לשמוע.

למה לעזוב את הכרפס? לא הבנתי אבל זה מקורי אני חייבת לציין

איה אמרה שנתחיל מהכותל כי יש תפילה שהיא רוצה לעשות. עברנו דרך שדרות ממילא, שדרת אבנים ירושלמיות, עם חנויות, אומנות, מגורים ואפילו מלון. מתוך השדרה נזקף ארמון המלך דוד, כאילו השדרה היא כמו רחם העוטף אותו בכל טוב, מגן עליו ומפאר אותו גם יחד. לרגע התנקתי מתחושת הזמן והמקום הרגשתי איך לאט לאט אני שוכחת שאני במדינה שלי. פסלים וציורים רבים מקשטים את השדרה. אנחנו נהנים מאומנות חינם ועוצרים ליד כל פיסת יצירה.

למטה עם כיוון השעון:

• חתולים ממתכת – החיה האהובה עלי
• תינוק שעשה לנו מוזר בלב כי לראות את הצורה שלו בחומר כזה נוקשה יוצרת סוגשל דיסונאנס
• פסל של חצי כלב חפור בדשא – שעשע אותי לאללה
• איש שמן שנראה לנו כאילו הוא עישן הרבה חטף מאנצ’יז רציני ועכשיו הוא נח
•  ציור עם פסל של איש הזוי
• קופסא עם כבשה מהנסיך הקטן ממנה משתלשלים חוטי צמר

מקסים! 

טעימה משדרות ממילא בירושלים

“יש מצלמות? יופי. עכשיו איפה קופטיפש שאני אדפוק לו איזה ראסיה לפרצוף? נעשה לו נגחת-סנדק”. אבל לא דובים ולא יער, כאילו בטח שלא יער – יבש עכשיו. ביובש כמו ביובש הענפים מתייבשים קודם ואז העלים מתים סופית. לא קופטיפש, לא אשיט ואפילו לא שכטל. אף אחד מהקודקודים לא היה. הנציגות היחידה שפגשתי בהפגנה הייתה מפורשי עלה ירוק לדורותיהם, בינהם שלומי סנדק, ברק ליבוביץ’ (הקורא רענן, אתה שמח? הוא פרש מהמפלגע. אמרתי לך שהוא בסדר או לא?) ורדה, ושיפחתכם הנאמנה. אולי היתה עוד נציגות, אני בכל אופן לא פגשתי בהם.

עם שלומי סנדק בהפגנה בעד הלגליזציה של הקנאביס

כפי שאתם רואים המצב עד כדי כך גרוע. זה כבר מזמן לא אופייני לפגוש אותי עם בקבוק אלכוהול, ועוד בצהריי היום. כבר כמה שבועות שהמצב בארץ קשה עבור צרכני הקנאביס. אין חשיש, אין גראס-ארץ-ישראלי-מצוי, ואפילו ההידרו נגמר. אבל הכי גרוע – הקנאביס הרפואי הולך ומתמעט והחולים בעלי האישור (כ-3000 איש) ישארו בקרוב ללא תרופות. אם תהיתם למה – הכל פוליטיקקה.

לפני כשלוש, אולי ארבע שנים היו עשרות בודדות של אנשים בכל מדינת ישראל שהיו בעלי אישור הזהב לעישון ו/או גידול. רוב החולים היו סופניים אז לגדל זו לא היתה ממש אופציה. דבר זה הוליד את חממות הגידול בארץ (אני כבר לא סגורה על אם יש שניים או שלושה כאלה, כי יש גם כאלה שנסגרו) ושתי עמותות עיקריות העוזרות לחולים המאושרים (תרתי משמע) הן בגידול והן בגילגול.

הבעיה – חוות הגידול בארץ הן סוגשל קומבינה/לא-קומבינה שאיכשהו, ואני ממש לא יודעת איך, הצליחו לעקוף ו/או למצוא איזו פירצה בחוק הנוקשה, הטיפשי וגם – המיותר, המאפשרת להם לגדל בדיסקרטיות מוחלטת תרופה מצלית חיים. אממה, בזמן האחרון חל גידול במספר האישורים לשימוש רפואי, וכיום הוא עומד על כ-3,000 איש, כאשר 2,000 מהם נוספו רק בשנתיים האחרונות. ההערכות הן שעד סוף השנה יהיו כבר 5,000 איש בעלי אישור רפואי חוקי למהדרין.

 
אם תהיתם לאן הכל נעלם – משטרת ישראל מצאה לעצמה תעסוקה סופסוף…

ההפגנה לא הייתה רק למען חולים המעשנים קנאביס. תכלס, לא כל החולים יכולים בכלל להפגין, ורוב המפגינים לדעתי בכלל לא בקטע הרפואי. מה שהוציא את סטלני ישראל לכיכר זה היובש, תחושת הסחיות האינסופית והקאמבק של החלומות. פתאום כולם מרגישים קצת צ’ה גווארה ולא איכפת להם שממש חם. היה שווה לבוא רק כדי לראות את התגובות של האנשים מהמכוניות שעברו שם ליד הכיכר, את ציפצופי הצופרים לאות הזדהות ואת שלל האנשים לבושי הירוק ומעוטרי הדפסים של עלי הקנאביס.

לא יודעת מה ההפגנה הזאת תעשה. את היובש היא בטוח לא תרטיב, אף אחד לא יפתח לנו את הגבול עם מצרים ועם לבנון, ולכן לגליזציה עכשיו היא דבר בילתי נמנע. אני מניחה שלפחות עוררנו את המודעות, לאלה שחיים בללה-לנד, ואם יהיה הערב אייטם על זה בחדשות, או ביום ראשון באיזה שער אחורי של הדבר הזה שעוטפים איתו דגים – אז עשינו את שלנו. בנתיים עלתה ברשת כתבה: עונת היובש בטמקא, ואם ראיתם עוד דברים – תלננקו לי בתגובות 🙂

כבר שבועיים זה ככה עם הטלפונים, עם כולם, עם אנשים שכבר שנים לא החלפת איתם מילה.

לפני סיום, הודעה שהתקבלה זה עתה מאולפני קשת: העונה החדשה של ” מה זה השטויות האלו” תשבור את כל שיאי הרייטינג ומי שלא יצחק מוזמן לעשן משהו.

ולסיום התחזית: הולך להיות חם ויבש.

שבת שלום ואם יש לכם בוף חירום לתרום לסופ”ש, סחבק תשמח מאוד 🙂