מיטת-לול כבר יש. בקרוב גם עגלה. היום בת דודה של בעלי שילדה לא מזמן אמרה שהיא מארגנת לנו אמבטיה ובגדים. עוד חברה שילדה עכשיו בשעה טובה, כבר הבטיחה להעביר לי את המלתחה שהיא קיבלה בבייבי שוואר שעשו לה (לא, היא לא גרה בארץ אם תהיתם). שידת החתלה עדיין חסרה, אבל יש גם מי שיאמר שהיא מיותרת. “אם יש עוד משהו שאת רוצה – תגידי” אמרה לי הבת דודה.
אני רק רוצה לנצח את השיטה, לא לבזבז אלפי שקלים שאין לי על ריהוט בגדים ועגלה, לא להכניס את עצמי לבור שלא אוכל לצאת ממנו. כי אני בטוחה שאפשר לגדל ילדים גם אחרת, בטח ובטח לחנך אותם להיות צרכנים נבונים ואת זה צריך להשריש מינקות. עוד לא נולד ההורמון שיגרום לי לקרייבינג לשופינג ואני מקווה להנחיל את זה לדור הבא.
אפילו ביררתי על שיטה של גידול תינוקות בלי חיתולים. מטעמי חיסכון, אקולוגיה ובריאות. יש מי שיצחק, אבל זה נשמע מאוד הגיוני שלתינוק יהיו אינסטיקנטים לא להשתין על עצמו, שיש סימנים שאפשר ללמוד שהוא עושה כשהוא צריך להתרוקן ובאופן כללי זה מחזק את הקשר בין ההורים לתינוק. אני בטוחה שאנסה את זה, אפילו אם באופן חלקי.
וכמובן הנקה – מטעמי בריאות ואפילו חיסכון, כמה שאפשר וכמה שיותר. אבל לא תמיד זה מצליח כך שמעתי, אז צריך לדאוג לפלאן בי. כך, עם כל הדברים התינוקיים שמתחילים לזרום אלינו (תודה לך יקום יקר ואנשים נחמדים ביותר) התחילו להגיע גם כל מיני הזמנות לאירועי אמהות ותינוקות. מי היה מאמין שהבלוג הזה יגיע עד הלום.
הינה אנחנו, בסוף חודש חמישי, בחום הנורא של יולי-אוגוסט מתגלגלות לנו אט אט לאירוע “שיחת סלון” של נוטרילון (תחליף לחלב אם) ואתר מאמי (אותו אני כבר מכירה מהחפירות באינטרנט בחודשים האחרונים), מגיעות באיחור אופנתי ומתיישבות מאחור בדיוק כשמתחילה ההרצאה.
האמת שלא חקרתי עדיין את עניין התמ”ל לעומק, אבל בבדיקה מרושלת גיליתי שרוב החברות שלי קונות מטרנה, בגלל המחיר (משתנה בין מקומות ומומלץ לעשות השוואות), המוניטין והחמישה שקלים הנחה לרכישה הבאה. אחרי פרשת רמדיה, אין לי ספק שמחיר, עד כמה שהוא חשוב בתוכנית העל שלי לנצח את השיטה, לא יהיה פקטור בבחירת תמ”ל מבחינתי, אם אצטרך להגיע לגשר.
נוטרילון היא תרכובת מזון שנמכרת ב-140 מדינות בעולם כבר למעלה מ-100 שנה (לא ידעתי שתחליפי חלב אם קיימים כל כך הרבה זמן!) ומוגדרת ע”י טבע שמייבאת אותה כ”תרכובת המזון מס’ 1 באירופה ומספר 2 בעולם”. הייחודיות בנוטרילון אם הבנתי נכון היא השילב בין כל המרכיבים הדרושים בתוספת של פטנט מוגן בשילוב רכיבים ייחודי בשם GOS/FOS התורם למערכת החיסונית של התינוק.
בכל מקרה, כפי שכבר אמרתי, אני מאחלת לעצמי שאני אצליח להניק, לפחות שנה שנתיים, ולא אזדקק לכל מיני צירופי אותיות באנגלית, כי אין כמו מה שהטבע מייצר. בנתיים אני אשמח לשמוע מכן, האמהות הקוראות – על הניסיון שלכן עם תחליפי חלב, למה בחרתן בהן ואיך הם השיפעו על התינוק/ת.
המשפט האלמותי הזה של הרצל הוא הרבה יותר מסתם כמה מילים, הוא חזון, הוא תקווה, הוא מניע. יש אנשים שבשבילם האגדה היא המציאות ואחת מהן היא מיכל נגרין, שהתחילה עם דוכן בנחלת בנימין, והיום בעלת רשת חנויות גדולה בארץ ובעולם – 21 חנויות מותג ברחבי הארץ ו-26 חנויות ברחבי העולם: טוקיו,סינגפור, מדריד, זגרב, פראג, לאס וגאס, אטלנטיק סיטי ,מקסיקו סיטי, בוסטון ועוד, לוקחת חלק בפרוייקטים בינלאומיים והיא זו שהפכה את העולם הקסום שלה למציאות.
לפני שבועיים הייתי במפגש בלוגריות מאוד מיוחד. במציאות כמו שלנו אין דבר יותר כייף מלהסחף לתוך עולמות של פנטזיה ואגדות, להתנתק רק לקצת מתלאות היום יום ולהתרכז ביופי, אסתטיקה והמון פרטים קטנים שקיבלו המון תשומת לב. מיכל נגרין שבשבילה כל יום נראה כמו אגדה, הזמינה אותנו לקבל הצצה לתוך העולם הקסום שלה, במרכז המבקרים וחנות הגלריה שלה בבת ים.
את פנינו קיבלו עם ארוחת בוקר מפנקת בחנות הגלריה, שנראית כמו סט מסרט הולוודי של הביוקר מהמאה ה-18. אחר כך הלכנו לראות סרטון על ההיסטוריה של מיכל. מיכל נולדה בקיבוץ נען ויחד עם בעלה התומך עזבה את החממה לטובת הגשמת החלום. בסוף שנות ה-80 מיכל התחילה למכור פריטים בשוק האומנים בנחלת בנימין, יצירות שלה נחטפו כמו לחמנויות חמות, והדוכן התרוקן עוד לפני שהגיע אמצע היום. בעקבות הביקוש הרב מיכל התחילה להעסיק עובדים ופתחה חנות וסטודיו ברח’ גורדון שבת”א. אחרי כשנה וחצי העבירה את מקום העסק לרח’ שינקין והשאר כבר היסטוריה.
אחד הדברים שמאוד הרשימו אותי זה שכל העבודה והייצור נעשים פה בארץ, לא בסין ולא בירדן. אחרי הסרטון יצאנו לסיור מרתק בין מחלקות הייצור והאופנה, הקריסטול והניצנוץ. כולן שלפו מייד מצלמות ולא הפסיקו לצלם, היה כל כך הרבה מה שהיה קשה להמשיך ללכת. אין פרט שמיכל לא טיפלה בו – החל מרצפה המעלית וכלה בתמי 4.
בסוף הסיור חיכתה לנו הפתעה: סדנת בובות עם הבובנאית של מיכל – ג’ניה, ועם מיכל עצמה שבאה לעזור ולתת טיפים. הבובות עליהן עבדנו היו מסדרת בובות ה- She Shy של מיכל, בסדרה יש 6 בובות ולכל אחת אופי וסגנון משלה. אנחנו התבקשנו להכין בובה משלנו. אז תכירו: זו ליקה, ילדת טבע ירוקה שמצילה בעלי חיים.
צילום: אודליה כהן
הייתה חוויה כייפית במיוחד, ואני מאוד ממליצה לכם ללכת למרכז המבקרים, כי יש דברים שגם מילים ותמונות לא יכולות לתאר.
לא מזמן פנו אלי ממסעדת ג’ויה והזמינו אותי לתחרות בין 10 בלוגרים מובילים. המטרה – הכנת מתכון מנצח ממוצרי המסעדה. שלחו לי חבילה אילטקית משובחת עם פסטות, פסטו, חומץ בלסמי עם תותים, ארטישוקים כבושים ורסק עגבניות כמובן. לא חשבתי אפילו פעמיים וקראתי לחבירנו הטוב השף המקועקע אורי דובי שעבד במסעדת פירות הים – גוצ’ה, אחר כך במסעדת היוקרה – טוטו והיום בקנטינה – מעוז הברנז’ה.
מחכים לאורי.. מחכים לאורי... אורי הגיע!
“אני בעייתית” הזהרתי אותו. אלרגית לפטריות, לא מתה על בשר, שונאת חצילים ונרתעת מיותר מדי דברים שאנשים מחשיבים כגורמה. היה לו אתגר לא קטן להכין לי ארוחה איטלקית מנצחת. אחרי שהבהרתי לו את כל המגבלות יצאנו לקנות עוד מצרכים. נפגשנו באמצע הדרך – באמפם. כיאה לאנשים חשובים מאוד, אורי דפק לנו איחור אופנתי.
אחרי כמה דקות באמפם הם שיכנעו אותי להכניס בשר למנה עם הבטחה שהוא יהיה רך ולעיס גם לאקס-צימחונית שכמותי. אז הבנו שאנחנו צריכים לעזוב את המקום וללכת לסופר-גזלן המתחרה שם יש מעדניית בשר ועוד כמה דברים משוכללים שלא נוכל למצוא פה.
אורי קצת התבאס שהמשימה הזאת מתחילה להתארך וכולנו נורא רעבים… אז הוא היה צריך לחשוב גם על מנה ממש מהירה, כזאת שתוך כמה דקות כבר נוכל לשבת לאכול לפני שנאכל את עצמנו.
הלכנו על 500 גר’ אנטריקוט. ואז החארות האלה אמרו שאסור לצלם. גם חארות וגם הפסידו פרסום חינם כי אני לא מזכירה את השם שלהם ואני מבקשת ממי שמזהה את המותג (קשה לפספס) לא להזכיר את שמם בתגובות כי זה יוחלף בכוכביות. הם ההמן הרשע שלי מעכשיו!
הגענו הביתה, ישר למטבח ולהתחיל לבשל. אורי הבטיח שתוך רבע שעה אנחנו על השולחן, ישובים ולועסים. אורי הכין, ואנחנו אירחנו לו חברה – אני צילמתי, אוהד (בעלי) זיין את השכל בעיקר ומאיה (חברה של אורי ודיג’יית מגניבה ביותר) שיתפה איתו פעולה.
אם תהיתם מה זה מנותקת… משהו שמזמן רציתי לעשות, אבל האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותי והידע הדל שלי בעריכת וידאו, השאירו כמה שעות טובות של צילום על קלטת שעדיין לא הצלחתי להעביר למחשב… היום, כשברשותי סמארטפון עם מצלמת HD הצלחתי להגשים את החלום, וכרגע אתה צופים בפרק הראשון בסדרת הרשת שלי “מנותקת” המאחורי הקלעים של הפוסט 🙂
מאיה והגר. צוות צילום
ונחזור לעניינינו – האוכל. אנחנו מכינים פסטה אלי אוליו – על בסיס שום ושמן. אורי מסביר ונותן טיפים להכנת המנה. ופינת הידעת – הידעתם שעגבניית השרי היא המצאה ישראלית? ובכלל שתדעו – המנה שלנו עשויה כמעט ברובה ממוצרים ישראלים, זו מנה כשרה (אם לא שמים עליה פרמז’ן כמוני…:) ) ואנחנו מאוד פטריוטים למרות שאנחנו נגד הממשלה ומדיניותה. עד כאן פוליטיקה להיום.
אורי מתלונן על התת תנאים שיש לו להכנת המנה מה לעשות שיש לי מטבח ביתי ולא של מסעדה…? אגב, אל תנסו לפנות לבעלי מכל מיני הפקות שקר כלשהו , כי לא רק שהוא לא בעיניין, אני בחיים לא אתן לאף אחד לקחת לי אותו ולסגור אותו באיזה וילה של תוכנית ראליטי. אגב היום אנחנו נשואים כבר 4 חודשים! יאיי!
אוהד מדגים את כישורי הדיבוב שלו ומאיה נחלצת לעזרת אורי וחוצה עבורו את עגבניות השרי. הערה: כשאמרתי שהמצית בתחת שלי, התכוונתי לכיס האחורי של המכנס. שתדעו :). מה שלא צימלתי בוידאו היה קילוף ראש שום וחיתוכו לפלחים. חיתוך בשר האנטריקוט, תיבלו בחומץ בלסמי בטעם תותים (מאוד דומיננטי וטעים), המלחתו ופלפולו, טיגונו לאחר כמה דקות של ספיגת טעימים ולבסוף הספגתו בנייר כדי להפטר משמן הטיגון. את הצנוברים מטגנים עם מעט שמן עד להזהבה. את שאריות הבשר לאחר שנוקה אפשר לתת לחתולים 🙂
לסיכום: המנה הייתה מאווווד טעימה וחיסלנו את כל הסיר עוד באותו ערב. הפסטה הייתה איכותית וטעימה ביותר, אורי אמר שזו הפסטה של הביוקר, החומץ תותים הבלסמי עשה לבשר טעם מעניין במיוחד, רוטב הפסטו היה מאכזב – שמנו את כל הצנצנת ובקושי הרגשנו אותו. אורי התבאס שלא הכנו פסטו לבד וסיפר שבמסעדה שהוא עובד בה שמים כף פסטו וזה דומיננטי ביותר. הוא מייד קם להביא עוד עלי בזיליקום, קרע אותם ושם לכל אחד על המנה תוך ציון שלקיחת ביס עם עלה בזיליקום, עבניית שרי, פסטה ונתח בשר גם יחד מוציא את כל הטעם של המנה בצורה הטובה ביותר.
אורי דובי - שף, מלצר, מגיש, מזמר, כותב, מתופף. רב פעלים
אני מטורפפפפפת (כנגנית) כל כך על גבינות (הרבה יותר מבשר[זה רצח!]), ורק כשמועצת החלב הזמינה אותנו לארוחת בוקר על טהרת גבינות מחלב כבשים, גיליתי שהן ה-גבינות שאני אוהבת. מעולם הלא טרחתי לבדוק מאיזו חיה חלבו את הגבינה שאני אוכלת, וידעתי על גבינות עיזים ופרות, אבל, קצת מביך, לא הייתי מודעת לכך שיש כזאת תעשייה משגשגת וטעימה מחלב כבשים, שהוא אגב יותר סמיך ובעל טעם עשיר, מעט מתקתק ומכיל ערכים תזונתיים חיוניים כגון סידן, חלבונים וויטמנים נוספים, והוא גם מתעכל יותר טוב אצל בני אדם מאשר חלב פרה.
גבינות כבשים. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
אז כפי שמסתבר, הגבינות האהובות עלי הן אלו שלא ידעתי שהן כבשיות… למשל: רוקפור (על שם של עיר צרפתית, ולכן גבינה שאינה במקורה מהעיר רוקפור, היא בעצם לא רוקפור!), קשקבל (במקור מהמילה האיטלקית caciocavallo שפירושה “גבינת סוסים”… זאת למרות שמכינים אותה מכבשים, מוזרים האיטלקים האלה) פטה (מילה מיוונית שפירושה – “פרוסה”) ופקורינו (pecora שהיא כבשה באיטלקית). היחידה הנוספת שאני כל כך אוהבת ושייכת דווקא לעיזות היא גבינת הסנט מור. או כמו שקוראים לה בסופר ליד העבודה שלי – הגבינה של הגר. כי רק בשבילי מביאים אותה 🙂
אצלנו הבלוגרים קודם מצלמים, אחר כך אוכלים. צילום: פנינה קדם
את הסנדא הכייפית שאיתה סגרתי את שנת 2010, העבירו שתי נשים מקסימות – השפית גלי ברמן, והמעצבת ומפיקת האירועים ענת טופל, שבביתה היפייפה התארחנו ואכלנו גבינות כאילו אין בשר. כמובן שלפני שהתחיל הקטע התיאורטי, פנינו לקטע המעשי – לאכול. רק אוי ואבוי למי שיעיז לגעת באוכל לפני שכולם יתפסו את השוט הכי טוב של כל המנות.
פשטידות, סלטים, טורטייות ואפילו קינוחים. אבל לא קינוחים כמו עוגת גבינה, קינוחים על טהרת הגבינה כמו שהיא. כמו למשל יוגורט חלב כבשים עם שערות קדאפיף ופירות יער. או אגסים מקורמלים עם פרוסת גבינה בתנור.אבל הקינוח המנצח בעיניי הוא ללא ספק הברי עם הפיסטוקים והסירופ מייפל.
קינוחי גבינות. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
ברי כבשים עם פיסטוקים ומיפל
מצרכים
:
200 גרם ברי/קממבר כבשים
100 גרם פיסטוק קלוי וקצוץ גס
100 גרם אגוזי פקאן קלוי וקצוץ גס
4 כפות סירוף מייפל
3 כפות סוכר חום
1 כף מים
אופן ההכנה:
לחמם את התנור לחום המירבי – 250 מעלות ויותר
לחתוך לברי את הקליפה העליונה של העובש.
בסיר קטן לשים מייפל, סוכר ומים ולבשל עד לקבלת רוטב אחיד וסמיך.
את הברי להניח על פיירקס עגול ולאפות בתנור ל15-20 דקות
להוציא המתנור לקרר לדקה להעביר בזהירות לצלחת הגשה
לפזר מיד את האגוזים והפיסטוקים לבזוק מרוטב המייפל
לקרר עוד 7 דקות ולהגיש
הקינוח המנצח. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
מעבר למתוכנים, חשובה גם צורת ההגשה כאשר אתם מארחים. “עריכת שולחן זה כמו דייט ראשון” אומרת ענת טופל. “אין מקום למבט שני”. וזה נכון. אם כבר החלטתם להזמין אנשים להתארח אצלכם, עם קצת השקעה תגרמו להם לא לשכוח את הערב בו הם הוזמנו אליכם, ולא רק בגלל שעשיתם אוכל טעים. ענת מוסיפה כי “מידת ההנאה בארוחה היא לא בבישול. מה שהופך את האירוח למשהו מיוחד זה האווירה” ונותנת כמה טיפים לאירוח, הינה חלק מהם :
1. להדליק נרות, אבל לא נרות ריחניים! שלא יתחרה חלילה בריח האוכל… נראה לי גם שזה עלול לעשות סוגשל בחילה. תחשבו שאתם באים לאכול ובאפכם ריח חזק של בושם. זה ממש לא הולך ביחד.
2. לדאוג לאיזשהו תוכן, זה מוסיף המון. לדוגמא ארוחת גבינות כבשים. תראו איך היא קישטה את הבית עם פסלי כבשים קטנות, כוסות כבשים, עשב טרי על השולחן – בכוסות היו שתילים של נענע ועוד תבלינים. בסוף הארוחה אפשר לקטוף ישר את הנענע לתוך התה.
סופרים כבשים. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
3. אם אתם כבר מזמינים חברים או משפחה לאכול, תכינו להם אוכל, לא לעצמכם. בררו מה הם אוהבים (או מה הם לא), אם הם אלרגים לדבר מסויים (אני אלרגית לפטריות ולא פעם הוזמנתי לארוחה בה חצי מהמנות היו עם פטריות ולא ממש היה לי מה לאכול..) לבדוק אם מישהו רגיש ללקטוז, אם מישהו צימחוני, אם אוהבים דגים או בשר… קיצר להתייחס למי שבא לאכול. זה תמיד נותן תחושה טובה של אכפתיות ולא שהוזמנת לארוחה של “לצאת ידי חובה”.
זום X35 . אני מתלהבת מהמצלמה החדשה שלי. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
נגיד והלכתם על הקונספט של אירוח בנושא גבינות כבשים (ממליצה עם יין, גם אדום וגם לבן) הינה כמה כללים בהגשת גבינות כבשים:
אין על גבינות ויין. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
1. להגיש בטמפרטורת החדר – מחדד את הטעם והארומה. להוציא מהמקרר לפחות חצי שעה לפני ההגשה. עם גבינות קשות מומלץ אפילו שעה לפני, כי כשהיא קרה לא מגיעים למיצוי הטעם.
2. לא להעמיס יותר מדי סוגי גבינות על מגש אחד. כדאי שניים, מקסימום שלושה. לא לערבב גבינות קשות עם רכות על אותו מגש.
3. לכל סוג גבינה סכין משלה אחרת לכל הגבינות יהיה אותו טעם בגלל הסכין שעוברת בין גבינות דומננטיות יותר לדומיננטיות פחות.
גבינות על שיפודים - הצעת הגשה. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
4. שימו פתקים קטנים עם שמות הגבינות. לא כולם יודעים איזו גבינה זה מה, כך גם לא ישאלו אתכם כל הערב איזו גבינה זו. אפשר לשים פתק על קיסם או מזלג קטן ולתקוע בגבינה.
5. תקנו גבינות במקום רציני כמו מעדנייה, שהמוכר מבין בגבינות, ואל תשכחו לטעום כל אחת לפני שקונים. קנו 3-4 סוגי גבינות קשות ו3-4 סוגי גבינות רכות.
6. באתר מועצת החלב יש גבינומטר המחשב כמות גבינה לכמות אורחים. בעקרון זה 200 עד 250 גר’ לסועד. למנה ראשונה 100 עד 120 גר’ לסועד. לקינוח עד 150 גר’ לסועד.
7. נשארו לכם שאריות? עטפו אותם בנייר סנדוויץ’, שימו בקופסאת פלסטיק וישר למקרר. כך נמנעת התייבשות הגבינה. רצוי לאחסן במקום של הירקות כי שם יש הכי הרבה לחות.
ענת מציגה עיצוב להגשת גבינות. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
עיצוב להגשת גבינות ברוח ערב השנה החדשה. צילום: הגר צימרמן ביקובסקי
היות ומרינה המלחייה הבריזה, קבלו את ההרכב האלטרנטיבי למלחיות של ששת: הגבינות המעושנות – אני, הדר והילה שהכרתי לראשונה במפגש, בהפסקת סיגריה.
יש את המשחק הזה של הסימפסונס, בו הומר נמצא בארץ השוקולד, שזה בעצם על פי פרק בו הומר חולם שהוא בארץ השוקולד. אחד הפרקים האהובים עלי בתור חובבת שוקולד מושבעת, ואחד המשחקים היותר משמינים בהם שיחקתי. כי אי אפשר לשחק בשוקולוד בלי לאכול שוקולד. ארץ השוקולד של הומר היא הגירסא המשופרת של בית הממתקים של עמי ותמי. א’ -בגלל שמדובר פה רק בשוקולד. ב’- זה בית. כאילו בעמי ומתי זה בית ובחלום של הומר זה הכל: המעקה, הגשם, פנסי הרחוב, המדרכה ואפילו הכלב.
כשנכנסתי לחנות של רואי שוקולד, הרגשתי שאני בעולם השוקולד של הומר. אני מתה על שוקולד, וזו פעם ראשונה שהסתכלתי ואמרתי – וואו, זה יפה. יפה כמו סושי.סושי כידוע הוא טעם נרכש. ולדעתי רוב הרוכשים אותו, קודם כל אכלו אותו עם העיניים. סושי זה כזה דבר אסטטי ומעוצב, שאתה לא יכול שלא לנסות אותו, כי איך אפשר להיות כל כך יפה בלי להיות גם טעים?
בשוקולד זה בכלל לא כך – גם אם הוא יימס ויאבד צורה או יראה אפילו כמו גוש קקה, אני עדיין אזיל ריר למראהו רק מעצם המחשבה שהינה עוד רגע הוא אצלי בפה, נמס לי על הלשון ומטריף לי את החושים. כן, שוקולד ממש עושה לי את זה. וכשאמרו לנו שאנחנו יכולים לטעום מכל היופי הזה, הפסקתי לשמוע על מה יהיה אחר כך במפגש הבלוגרים, הבטן החלה לקרקר וכל מה שעיניי ראו היה שוקולד.
פרלינים. ים פרלינים. בכל מיניצורות, צבעים וטעמים
זללנו עד שכאבה לנו הבטן, כי השתדלנו לא לפספס לטעום אף אחד מעשרות מוצרי השוקולד שהונחו בפנינו, וגם הוצגו כ”ליין החדש ברואי שוקולד”, גם כדי לספר לכם שהליין החדש ממש מוצלח וגם בגלל שאם שמים לך שוקולד מול הפרצוף ואומרים לך תאכל – אתה תאכל עד שלא תוכל יותר. אחר כך למדנו איך מכינים פרלינים, מה הטמפרטורה הנכונה שצריכה להיות לשוקולד על מנת לעבוד איתו, איך מכינים את המילויים, והכי טוב – את כל מה שהכנו לקחנו הביתה.
סדנאת פרלינים ברואי שוקולד
אבל יותר מכל, הקסים אותי הסיפור של רואי. קודם כל, יש לו קעקועעל היד מה שכבר הופך אותו ל”אחד משלנו”. אבל מעבר לכך שהוא בנאדם מגניב ומצחיקשניכר עליו כי הוא אוהב מאוד את עבודתו (שזה דבר נדיר), הוא בנאדם שהגשים חלום, שלקח סיכון, ויתר על נוחות כלכלית ויוקרה תעסוקתית והלך לחפש את עצמו עד שמצא – את אהבתו הגדולה לשוקולד.
רואי היה מתכנת בכיר בחברת הייטק במשך כעשור, שהתקדם עד לדרגת ראש צוות, שזה תפקיד ניהולי-מקצועי, ואז בשיא הקריירה הממריאה פרש. כי לא הספיק לו שהוא טוב, שהוא מרוויח משכורת נאה, שהוא מתקדם ושבעצם אין לו דאגות על הראש. היה חסר לו משהו כנראה – תשוקה, או סיבה טובה לקום בבוקר.
הוא סיפר לנו שזה התחיל במטבח בבית בתור תחביב והמשיך בלימודים בבלגיה. החנות בה התארחנו הינה הסניף הראשון מתוך שישה של רואי שוקולד, הפזורים ברחבי הארץ. וכל זה בסך הכל בחמש שנים. אז עכשיו הוא לא רק טוב בעבודה שלו ומרוויח יפה, הנשמה שלו שבעה ואני בטוחה שזה השפיע על אורך חייו לטובה, וגם לסובבים אותו. על כן, אני סוגשל מעריצה אותו.
שבוע אחרי שהיינו בסדנאת השוקולד לא הפסקתי לראות את השוקולד של רואי בכל מקום. סבא שלי חגג יומולדת 82 וההורים שלי שראו את התמונות ושמעו את הסיפורים, תהו אם החנות קרובה אלי הביתה. מה הביתה? אני גרה בתל אביב בכלל. אפשר להזמין בטלפון בסניף בעיר בה הוא גר – ירושלים. אז אבא שלי הזמין לו מגש גדול של פרלינים וחטיפי שוקולד, עם ברכה משוקולד. אחר כך הגיע חנוכה וחילקו לנו סביבונים משוקולד, נחשו של מי… 🙂
תרגעו, אני לא הופכת לבלוג אוכל, רק החודש אמרתי שהולך להיות קולינרי ביותר. שמעו, יש דברים שאי אפשר לסרב להם. למשל זה: הוזמנתי למפגש בלוגרים סובב כנרת בארבע תחנות לרגל פסטיבל טעם כנרת שיתקיים בחנוכה. לפני כן, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה פסטיבל “טעם כנרת”, ועוד הוא מתקיים השנה בפעם השישית!
המלחיות של ששת. אחת התמונות!
עד היום אפשר לומר שהכנרת הייתה בשבילי (חוץ מהקו האדום) ליל אהבה בצמח, לילות בלי שינה עם שקי שינה מיותרים לחלוטין, זריחות מופלאות והרבה גיטרות ואלכוהול. אלכוהול זול, מיותר כמעט לציין. אבל מאז אותם ימים עבר כבר עשור, ומה שפעם נחשב כעלייה לרגל (יותר נכון עצירת טרמפים) לכבוד חגיגות החופש הגדול הפך בתוך פחות מ-24 שעות למשהו שונה לחלוטין.
תחנה ראשונה: מיני סדנה להכנת פויקה לקראת תחרות הפויקה שתתקיים בפסטיבל במסעדת הבשרים המשובחת “מרינדו”.
מרינדו - בשר, יין ועוד. הכל על טהרת הגידול המקומי
אני לא חובבת בשר בכלל. הייתי צימחונית 8 שנים וחזרתי לאכול בשר רק כי היה חסר לי B12. הצמחונות שלי, באופן מפתיע לא באה ממקום אידאולוגי. זה פשוט מגעיל אותי, עצם המחשבה שיש לי גופה של חיה על הצלחת. גם אחרי שחזרתי לאכול חיות מתות, קשה להגיד עלי שאני משתגעת מבשר אדום (נכון זה ביזבוז שיש לי דוד דרום אמריקאי שיודע להכין אסדו שגורם לכל הסובבים אותי לרייר כמו כלבים מוכי רעב?) ובכלל, אני שונאת לבשל בשר, כי כשהוא עוד “חי” רואים ממש עור, שרירים, גידים ולפעמים גם דם, וזה ממש עושה לי בחילה.
ואולם, העגל החצוי שקיבל את פנינו במרינדו, לא גרם לקיבה שלי להתהפך. גם לא ממש עשה לי תאבון יש לומר. מה שכן, מאוד עיניין אותי ללמוד על חלקי הבשר: איפה הסינטה, איפה האנטריקוט ואיפה הפילה, ואפילו גיליתי שצוואר טלה זה מעדן. זה כבר היה בשלב שעגל אחר היה מוכן לאחר שבושל בפויקה עם מיטב ירוקות שורש, עלים, בצלים ושום.
בתור מישהי שלא אוהבת להתעסק בבשר, בטח שלא בהכנת צירים, שמחתי לשמוע שמרינדו (שאגב פתחו סניף בתל אביב בכיכר המדינה) מוכרים צירים מוכנים – כאלה שבושלו שעות רבות, צוננו, שיכבת השומן הופרדה מהם והן עברו סינון, והכי חשוב – אין בהם חומרים משמרים. והמחיר? 15 ש”ח שווה לכל נפש.
את הבשר אגב מכינים רק מגידול מקומי בגולן, הבשר המעובד שלהם מכיל רק בשר מה שאומר שאפשר לחזור לאכול נקניקיות וקבבים, הם לפחות מנסים לשבור את המיתוס ש”זה הזבל של הבשר” וכשטעמנו את הנקניקיות והקבבים שלהם זה היה כל כך טעים שטחנתי אותם כאילו אני לא הולכת לאכול עוד 3 ארוחות אחר כך.
במרינדו מאמינים שבשר טוב צריך לאכול עם יין טוב, ולכן יש להם גם יקב במסעדה שבכנרת, גם הוא מגידולים מקומיים בלבד, ובמחירים של החל מ-50 ש”ח לבקבוק. כך שגם אם אין לכם כסף להשקיע ביין יוקרתי, תוכלו להנות מהבשר שלכם עם יין טוב שלא ישאיר לכם חור בכיס.
מיד אחרי היין והבשר עלינו למיניבוס לכיוון התחנה הבאה: מסעדה עם מאכלים לבנוניים וארצישראלים, שהבעלים הם יהודי ולבנוני שחברו יחדיו והקימו עסק, במקום פסטורלי ומקסים, עם המון דשא, עצים ו…חתולים! כך שאם אתם אוכלים שם, ונשארו לכם כמה פירורי בשר, תביאו להם – שייהנו גם הם 🙂
אני מאוד אוהבת אוכל לבנוני. אוהבת אורז עם בשר טחון, מג’דרה, קבבים, חומוס וטחינה. ואיך אפשר לשכוח – הסלטים. יצא לי לראות ולשבת בלא מעט מסעדות לבנוניות (זה מאוד נפוץ בצפון, בעיקר אחרי שהצדלניקים הסתפחו אלינו, ולמי שהיה שכל הבין שהישראלים אוהבים אוכל) אבל כזה שולחן סלטים עשיר ומגוון עוד לא ראיתי מימיי.
במיוחד אהבתי: את החלומי המטוגן, את הצוואר כבש, את הסלט ירוקות עם פתיתי בולגרית, את המג’דרה והכיסוני בשר ביוגורט. [זהירות! קיטש לפניך!] אבל הכי אהבתי את החתולים בחוץ, כי איפה שיש חתול – יש תרבות, והמקום הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות, בלי הבדל דת גזע ומין, והוא גם סמל לדו קיום (אובר קיטש, אני יודעת, אבל זה אמיתי), מראה עד כמה חתולים הם חלק מהתרבות הישראלית. ועל כן, המקום הזה עשה אותי מאוד שמחה.
לא הסעודה הראשונה. השניה, ועוד היד נטויה. במסעדת קצה הנחל
תחנה שלישית: סדנה עם השף איתמר דוידוב בנושא שילובים מקסיקניים עם פירות עמק הירדן במרכז המבקרים “תמר בכפר”.
אני לא אכלנית גדולה. אני לא מהאנשים שחיים כדי לאכול, אלא מהאסכולה שאוכלת בכדי לחיות. מעבר לבשר, גם פירות אני לא כל כך אוהבת, אפשר לומר את רובם אני שונאת ומתעבת עדי כדי כך שאפילו כתיבה על זה עושה לי עווית של גועל.
לכן כשנסענו ל”תמר בכפר” חשתי שאני לא אפסיד יותר מדי בגלל שהתפוצצתי עד אפס מקום ב”קצה הנחל”. תמר תמיד נראה לי כמו ג’וק, לא סתם ג’וק – מקק כזה שכולם כל כך שונאים. אני לא מסוגלת להכניס את זה לפה. אבל שהשם לא יטעה אתכם, וגם לא התמרים, הם בכלל לא האישיו פה ב”תמר בכפר”.
סדנת בישול מקסיקנית אצל השף איתמר דוידוב
מקסיקו זה צבע. הרבה צבעים. צבעים חדים, צבעים זוהרים, שפע של צבעים. צבעים שעושים אותך שמח, מגוון אינסופי… לא, לא הייתי במקסיקו אף פעם, אבל לכמה רגעים, הרגשתי שאני בסרט מקסיקני מהסוג הידידותי לילדים. והצטערתי לרגע שאין לי ילדים, כי המקום הזה הוא חגיגה טעימה גם לעיניים.
עברנו סדנה להכנת טורטיות, והכנה של גווקאמולי, ולמרות שהעיניים שלי נפתחו, וכן גם הרעב, כל הזמן חששתי לטעום כי פחדתי מהחריף. שמחתי לגלות שאני לא האשכנזייה היחידה בקהל והשף איתמר דוידוב הכין עבורנו טורטיה נטולת חלפיניו.
הוא לימד אותנו להכין “סדביצ’ים לבית ספר” ושוב לרגע הצטערתי שאין לי ילדים כי אם היו לי – זה מה שהם היו מקבלים למחרת. זה הרבה יותר בריא מסתם סנדביץ’, וחברת “טרז פזוס” מוכרים טורטיות ללא חומרים משמרים, וילדים ממש מתים על זה (במיוחד כי הם אוכלים עם העיניים) ולראייה הבת הקטנה של השף הסתובבה לידו וביקשה כל הזמן עוד מהטורטיות שאבא שלה הכין לנו.
התחנה האחרונה, באופן טבעי היא קינוח. ואם בתחנה הקודמת הצטערתי שאין לי ילדים, אפילו לרגע קט, הבנתי שזה לא בגלל שאני רוצה כרגע ילד, אלא בגלל שאני רוצה להיות ילדה. להשתחרר קצת, לצחוק, להשתעשע וליצור דברים, כמו בגן… אחרי שטעמתי כמו מפגרת מאחד מהטופינג שהיו על השולחן בסדנה להכנת פרלינים וטראפלס אצל גליתא, וגיליתי שזה צ’ילי… שרף לי הפה והציעו לי לאכול שוקולד. זה הרגיע קצת, אבל הייתי צריכה עוד. ועוד. ועוד…
שוקולדדדד
יש דבר כזה אובר דואז משוקולד. יש דבר כזה להיות בהיי משוקולד (ארחיב על כך בפוסט הבא, בנפרד). בחיי שאם היו אומרים לי ששמו לי חשיש בשוקולד, הייתי מאמינה. השוקולד אצל גליתא, אפילו הגולמי, כל כך טעים שממש קשה להפסיק. ולתת לי לבחור מה לשים לעצמי בתוך השוקולד זה יותר טוב מבית הממתקים בעמי ותמי. פה הכל על טהרת השוקולד, ואני הכי אוהבת את השוקולד שלי בטעם שוקולד, כמו ילדה.
אחרי שהתמסטלנו היטב, נכנסו לאולם הקרנה וראינו סרט בן 12 דקות, על מסעות השוקולד בעולם. מעצי הקקאו באפריקה (הפרי של הקקאו צהוב בכלל, והפולים בהתחלה לבנים!) ועד למפעל בבלגיה שם מעבדים אותם ומפרידים בסופו של התהליך לשני תוצרים: חמאת קקאו, ואבקת קקאו.
אז כן, טכנית, שוקולד לבן הוא כן שוקולד כי הוא עשוי מחמאת קקאו. שוקולד חלב עשוי מחמאת קקאו, חלב ואבקת קקאו. שוקולד מריר זה הרבה אבקת קקאו וקצת חמאת קקאו. ומהפעל השוקולד מגיע אל גליתא, ואז יישר אלי לפה! ממש מומלץ לילדים!
משחקים כמו ילדים בגן בחוות השוקולד של גליתא שעל שפת הכנרת
פסטיבל “טעם כנרת” השישי, בסימן יצירה קולינרית מקומית יתקיים בחנוכה – 2-11/12/10
חג אורים שמח וטעים!
התבגרתי. אין מה לומר. גם התברגנתי, והיום אני מחבקת את זה, כאילו, מה רע? (לתשומת לב הקוראת מיכל פ.) גם הכנרת התבגרה. הכנרת בזריחה [כבר לא רק ל]מאוהבים בשק שינה, כמו שכתב המשורר א.גפן, שגם הוא התבגר ומזמן כבר לא מתאפר…. בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שהכנרת זה כבר ממש לא מנגלים ויש לה פוטנציאל להיות ממלכה קולינרית יפייפיה. אני כבר לא יכולה לחכות שיהיו לי ילדים, והם יגדלו קצת ואני אקח אותם למקומות הקסומים האלו, שאין בהם טיפת פלצנות בריח עשן אוטובוסים, אלא רק אושר, נופים יפים ואוכל טוב. מי צריך יותר מיזה?
אם תהיתם לאן נעלמתי, זה בגלל שבחודשים האחרונים הייתי עסוקה בלתכנן חתונה תוך כדי זה שאני עובדת משרה מלאה, וזה לא דבר קל… אבל זה סיפור לפוסט אחר, אם בכלל. עכשיו, כמעט חודש לאחר שקודשתי לאהבת חיי, אני מתאמנת בלהיות רעיה טובה ומנצלת את היותי בלוגרית, ללמידת נבכי המטבח והקולינריה על שלל גווניה. אז נגמרה דיאטת ה-להכנס-לשמלה-הלבנה, ועכשיו צפו לחודש מפצה וטעים במיוחד.
“אישה, אוכל!” זה מה שבעלי רצה לכתוב כסטטוס, יום לאחר שנישאנו. בסוף הוא הלך על הסטטוס האלמותי: “לא סחבק, נשוי”. מה שלא ידענו, זה כמה החודש שאחרי החתונה הולך להיות בסימן של חיזוק הקשר ביני לבין המטבח. הסיפתח היה שהבאנו עוזרת והיא ניקתה את המטבח שהוזנח (כמו שאר הבית, אבל זה מקום קצת קריטי) בזמן שעסקנו בסידורי שולחנות, הפקת הזמנות, סגירת ספקים, טעימות וכולי. עכשיו אפשר לבשל בלי להגעל 🙂 אחר כך הגיעה שרשרת הזמנות לאירועי אוכל.
מבשלת. צילום: אלעד אקרמן
וכך קרה ששבוע אחרי שהפכתי לאשת איש, מצאתי עצמי בסדנת בישול, ככה בלי לתכנן, לראשונה בחיי. שלא תבינו לא נכון, אני מבשלת! יש לי סירים, מחבתות ואפילו קדרות, אני יודעת להכין מרקים, פשטידות, פסטות, אוכל רומני כזה של סבתא לילי ז”ל, ולאחרונה, לאחר שנשבר מחסום הצמחונות (לבשל חיות מתות), גם התמחתי בקציצות ושניצלים ארצישראלים כאלה. אז אני לא כזאת newbie. סגרנו את העניין הזה.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לסדנה של אורן גירון – עושים בישול, זה כמובן ליפול איכשהו על בעיה טכנית (כי רק אני שכל כך שונאת מחשבים איכשהו מבינה את הטימטומת שלהם) – לתקן לו איזו בעיה עם המילון של מוצרי מיקרוסופט המהוללים במחשב. מרינה התנפלה עלי איך שהגעתי והכריזה שאני אצליח להבין את ההוראות שהיא הדפיסה כדי לפתור את זה. היא צדקה… הבאג מוכר לי מהמשרד, כך שאחרי כמה דקות העניין טופל ויאללה – אוכל!
אחרי שאחרוני המאחרים הגיעו, נכנסו למטבח ענק ואורן הדגים לנו איך מכינים טארט טאטן עם טופי וקרמל וניל על המחבטבע של קנווד. מעולם לא יצא לי להכין קרמל בבית, נראה לי שבגן הכנו… בכל מקרה – זה תמיד היה נראה לי סיוט לנקות, אז העדפתי לא לנסות (אני שונאת לנקות, אבל אוהבת שנקי, אם עוד לא הבנתם). מה שיפה במחבטבע הזה, זה שהקרמל ממש לא נדבק אליו.
אורן מטרטן טארט טאטן. צילום אלעד אקרמן
לפני כמה חודשים כשמחבתות הטפלון שלי החלו לאבד צורה (בכל זאת, יש להם פז”ם של כמה שנים טובות), אמא שלי אמרה לי: “תקני מחבת קרמית, תשקיעי באחת איכותית”. היא הסבירה לי שקודם כל זו מחבת שאפשר לטגן בה עם מעט שמן או בלי שמן בכלל (תלוי מה) דבר שהופך את הטיגון השמנוני שאני כל כך שונאת לפחות משמין וכמובן – פחות שמנוני.
מעבר לכך הפיזור של החום במחבת שווה בכל מקום, זאת הודות לתכונת האחידות הקרמית הנפלאה (אני מכירה את זה ממחליקי השיער הקרמיים) מה שמונע את זה שחלק מהשניצל/פנקייק/חביתה/וואטאבר יהיה שרוף והחלק השני יהיה מבושל למחצה. הכל מבושל שווה בשווה. ממש מחבת דמוקרטית.
הקטע המדליק במחבטבע של קנווד, ששונה מהמחבתות הקרמיות האיכותיות שרכשתי בהמלצת אימי (יותר נכון היא רכשה עבורי כמתנה, כי היא ראתה שאין לי זמן לנשום וגם חשבון הבנק שלי נחנק – שוב תירוץ החתונה שישמע פה עוד ולא מעט) זה שהידית שלה ניתקת, והיא הופכת באחת לתבנית אפיה שניתן לדחוף לתנור, גם ישר לאחר טיגון, ללא צורך בכלי נוסף (חיסכון נהדר בשטיפת כלים ותרומה לכינרת!).
המחבטבע. צילום: אלעד אקרמן
פה למשל הכנו פילה סלמון צרוב עם סלסה מנגו וחלפיניו. צלינו אותו קצת על המחבת, ניתקנו את הידית והכנסנו לאפייה בתנור.זה היה נהדר, ונוכחתי לגלות שוב כמה קל להכין פילה סלמון, והגיע הזמן לשלוח את בעלי לשוק להביא לי דג ורדרד וחביב שכזה. כתוספת לדג הכנו תבשיל אורז צבעוני וירקות שורש חגיגי, וגם סלט מנגולד, צימוקים ופטה חם. בנוסף הכנו מאפה בצלים וגבינות ים תיכוני שהיה מאוד מאוד טעים וגם קיבל תשבוחות בבית, באותו עקרון של טיגון ואז אפיה עם המחבטבע.
ממממ אוכל... צילום: אלעד אקרמן
המתכונים לא מסובכים, ואם תעקבו אחריהם היטב תוכלו להכין ארוחת גורמה לתפארת, ואם אתם רוצים ללמוד לבשל בצורה יותר מקצועית, אני ממליצה לכם בחום על “עושים בישול” של אורן גירון, בעיקר כי הוא אדם חביב ביותר וגם בגלל המטבח המדליק והמתכונים הפשוטים והטעימים. בסוף הסדנה ישבנו כמובן לאכול, עד שלא נשאר יותר מקום בבטן. פשטנו את הסינרים ונסענו הביתה, שבעים ומצויידים במחבטבע, סכין איכותית של קנווד (סופסוף יש לי סכין חיתוך נורמאלית ומקצועית) ועוד איזה משהו לבצק שלא כל כך הבנתי מה עושים איתו… אם מישהו שהשתתף בסדנא ויודע על מה אני מדבר יכול להאיר את עיני, אשמח. בתאבון!
יכול להיות שזה קצת בלתי נתפס, שבחום הנוראי הזה יצאתי לחופשה בים המלח. אבל היי – אין שם לחות וזה היה שווה את זה. לשבת בשמש החמימה בלי להזיע למוות ולהנות מהאוויר היבש וממי המלח שמציפים אותך וגורמים לך לרגע להרגיש במשקל נוצה גם אחרי שזללת בחדר האוכל.
קצת עצוב שאת הפעמים שיצא לי להיות בים המלח אפשר לספור על כף יד אחת, והפעם האחרונה הייתה בכלל במסגרת עבודה, כך שאפילו לא יצא לי לטבול בים. כשהוזמנתי על ידי ששת למפגש הבלוגרים במלון קראון פלאזה בים המלח, לא חשבתי פעמיים ומיד אישרתי את הגעתי. אין ספק שאני זקוקה לחופשה, וחופשה בים המלח זה לא רק לנפש, זה גם לגוף.
מבוצבצות
כשהגענו, חיכו לנו במסעדת המלון קוקטלים צוננים וכל מיני מתוקים. נישנשנו קצת, והלכנו לחדר האוכל לארוחת צהריים. תקשיבו, זה ממש לא קל להיות בדיאטה ולצאת לחופשה במלון, העיניים יצאו לי מהחורים כשראיתי את כל השפע הזה, וידעתי שאני יכולה רק לטעום. אין מה לעשות, עוד פחות משלושה חודשים אני עולה לבן, וכידוע – לבן זה משמין.
אחרי האוכל עלינו לחדר בקומה ה-11, שם חיכו לנו מגוון פירות חתוכים, יין ופרלינים, וגם חבילת מוצרים של ים המלח. הנוף עוצר הנשימה שנשקף מחדרינו ליווה אותי כשיצאתי לסיגריה במרפסת וזה לא קל לעשן כשהנשימה נעצרת. אחרי מנוחה בחדר ובדיקת מיילים ופייסבוק, ירדנו להתפנק בספא. מורן המסג’יסט הצליח במשימה הקשה לשחרר לי את השכמות ומבחינתי זה היה שווה את הכל.
בארוחת הערב
למלון יש חוף פרטי שזה פלוס רציני בעיניי. הרבה מלונות בים המלח יושבים למעלה וצריך לרדת עם איזה שאטל של המלון לחוף, קצת פרוצדורה שיכולה להוריד את הכיף שבספונטניות… אבל הדבר הכי טוב שיש שם זה השביל המקורה שמוביל ישר לתוך הים, וגם שם במים אפשר להשתכשך כשמעליך סככה שמגינה מפני השמש. צפנו קצת במים ועלינו להתקלח לקראת ארוחת הערב. הרגשתי כאילו אני בטרום מסיבת רווקות – אני ומרינה לקחנו חדר צמוד להדר ושרון, פתחנו את הדלת בין החדרים וזה היה כמו סוויטה אחת גדולה. הבטחנו שכשנחזור מארוחת הערב נרד על בקבוקי היין ונשתכר כהוגן. העיניין הוא שאכלנו כל כך הרבה ושתינו כל כך הרבה שכאשר עלינו לחדר פשוט נפלנו לישון. חוץ מנעלולה (שרון) שהחליטה שהיא צריכה לעבוד.
למחרת, קמנו לארוחת בוקר של מלכים. שוב קיללתי את הדיאטה אבל הייתי חזקה. קצת חביתה וירקות, אפילו בלי לחם וכוס קפה אחת. ירדנו לחוף ואז למרינה היה רעיון גאוני להביא את הבוץ מהחדר, כי תכלס, אין מצב שאנחנו עושות שימוש בבוץ הזה בבית ומטנפות אותו. המציל החמוד בחוף עזר לנו לפתוח את השקיות של הבוץ וגם עשה לנו סט צילומים כשאנחנו מרוחות ומחוייכות. לפני שכל הכייף הזה נגמר חזרנו לספא לרחוץ בבריכת הגופרית. אחר כך הלכנו קצת לג’קוזי, כי אם נשאר אפילו חצי שריר תפוס זה הזמן לסגור איתו חשבון.
בארוחת הבוקר
ים המלח זה סיפור קצת עצוב, בשלושים השנים האחרונות ירד המפלס ב־25 מטר, וכיום יורד בשיעור של 1.1 מטרים לשנה. בשנים האחרונות החלו להיפער בולענים כתוצאה מירידת מפלס המים. בעוד כמה חגים כבר לא יהיה מה לראות, אז אם חיפשתם מקום לנפוש בו בראש השנה, סעו לים המלח ותהנו ממה שעוד נשאר לפני שיהיה מאוחר מדי…
אין ולו נהרייני אחד שגדל בשנות ה-80 בעיר, שהסניף המיתולוגי של בורגראנץ’ לא היה חלק מנוף ילדותו. ספסלי העץ בחצר בין העצים, הקרמיקה החומה שקישטה את הקירות בפנים, והדלת המצחיקה בכניסה שנראית כאילו תלשו אותה מאיזה פונדק בסט של מערבון אמריקקי של מאה ה-19, כל אלה זיכרונות מתוקים מלווים בניחוחות שעד היום עושים לי פלאשבקים לילדות. כשלאמא לא היה כח לבשל, או כשנשארנו רק עם אבא בבית, היו בנהריה שתי אופציות: הפינגווין או הבורגראנץ’.
מפגש בלוגרים בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ
אני לא חסידה של פאסט פוד, אבל לבורגראנץ’ יש משהו שמשדרג לטעמי כל מאכל (מעבר לנוסטלגיה) – רוטב אלף האיים. אני זוכרת שהיו מוכרים בקבוקים של הרוטב הזה ואני הייתי לקחוה קבועה ונלהבת שם. כנראה רק אני כי מתישהו, לצערי הרב הפסיקו למכור אותם.
רוטב אלף האיים. צילום: ששת שץ
אתמול גיליתי שיש סניף שלהם בעזריאלי. ממש ליד החנות הזאת שכולם נדחפו אליה בהמוניהם – איץ’ אנד אם (נכסנתי, ראיתי, לא הבנתי על מה המהומה – הבגדים סתמיים והמחירים לא כאלה זולים) שמחתי להיות מוזמנת לארוחת בלוגרים של בורגראנץ’, למרות שאני בדיאטה לקראת החתונה… לזכותי יאמר שאכלתי רק חצי המבורגר (למרות שזה רק 378 קלוריות), וכמה צ’יפסים בודדים ברוטב אלף האיים האגדי כמובן.
רק 378 קלוריות. צילום: ששת שץ
זאת, בנוסף למנות החדשות שהציגו לנו, מהן באמת לקחתי רק כמה ביסים. נשבעת. אם אתם זוכרים, היה איזה בלאגן שם עם הרשת ועמדו לסגור אותה, ואז קנו אותה, הקיצר זה אותם בעלים של ברגר קינג, ואלו החליטו לאחד אותם תחת המותג בורגראנץ’, אבל עכשיו הוסיפו לשם קצת מנות מהברגר קינג.
אהבתי מאוד את כוכבי העוף, ורצועות העוף. אני חובבת שניצלונים וזה גם מה ששבר את 8 שנות הצמחונות שלי בסופו של דבר… היו גם טורטיות וכנפיים, את שני אלה אני לא אוהבת באופן כללי, אבל החבר’ה נהנו מאוד מהכנפיים ועל הטורטייה אמרו שהיא טיפה יבשה וחסר בה איזה רוטב. אמרו לנו שקיבלנו לטעום מוצר בהרצה והוא עדיין לא גמור. מזכיר לי קצת חברת הייטק שמתרצת את הבאגים במערכת בכך שהיא עדיין עוברת QA, בעיקר עליכם – משתמשי הקצה.
המנות החדשות בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ
בכל מקרה, אני לא אוהבת טורטיות, ובצקים בכלל לא עושים לי את זה. לעומת זאת מתוקים עושים לי את זה מאוד. כאן אני חייבת לציין שהופתעתי – נתחיל מהסופלה הנהדר עם הגלידה מעל, שממש לא יאומן שהוא פרווה. אבל גולת הכותרת, ולדעתי מה שיהפוך להיות השוס של הקיץ, זה הגלידות החדשות שלהם עם תוספות של עדשים, כריות ושברי עוגיות, ומגוון סירופים (פירות, תות שדה, שוקולד, קרמל, וניל, פסיפלורה…) שמשדרגים את הווניל ו/או את השוקולד של הגלידה.
התוספת שתופסת. צילום: ששת שץ
לקחתי כמה ביסים מגלידת וניל עם שברי עוגיות וסירופ קרמל ופשוט התמוגגתי. זו גם ככה הייתה שבירת דיאטה די קיצונית, והשמן על הידיים כאילו ציקצק אלי באכזבה על כך שלא עמדתי בפיתוי הצ’יפס המסולסל. אז הנחתי אותה על השולחן בעצב והחלטתי לחזור הביתה ברגל, בתקווה להוריד על הדרך לפחות את הצ’יפסים. אחרי החתונה אני מבטיחה לרדת על גביע שלם של הגלידה הזאת. ויהי מה!
גלידה, חכי לי לחורף. צילום: ששת שץ
ההיסטוריה של בורגראנץ’
בורגראנץ’, רשת ההמבורגרים הישראלית הוותיקה ביותר, מובילה את הטעם הישראלי מזה יותר מ 30 שנה. הרשת נוסדה בשנת 1972 על ידי ברי סקופ עם פתיחת הסניף הראשון של הרשת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשנת 1974 החל ברי סקופ יחד עם רון לפיד עובד הסניף בתל אביב אשר הפך לשותף בהרחבת הרשת למקומות נוספים ברחבי הארץ. עד מהירה הפך בורגראנץ’ למותג מועדף בישראל ומבחינתם של ישראלים רבים בורגראנץ’ זה לא רק המבורגר אלא גם נוסטלגיה. בשנת 1997 רכשה חברת “פז” את הבעלות על הרשת , וב 2006 רכש איש העסקים יוסי חושינסקי ז”ל את הרשת מ”פז”. בחודש אוקטובר 2008 לאחר קריסתה תחת הבעלות הקודמת נרכשה הרשת על ידי חברת אורגד אחזקות לאחר אישור הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן. עם הסבת מסעדות ברגר קינג בישראל לבורגראנץ’ מפעילה אורגד אחזקות 107 מסעדות בורגראנץ’ ברחבי הארץ ומעסיקה כ 2,000 עובדים. בורגראנץ’ הינה רשת ההמבורגרים היחידה בארץ עם מוקד משלוחים משוכלל המספק שירות משלוחים מקרית שמונה בצפון ועד אילת בדרום (6575*) בורגראנץ’ ממשיכה להגיש ללקוחותיה את מיטב המנות האהובות והמוכרות על הקהל הרחב עם הרטבים הטעימים: ספרדי, ראנץ’, ציק’ן גריל, ראנץ’ וסטאר צ’יקן ועוד מנות שהפכו ללהיט בישראל. כמו כן מגישת הרשת את ארוחת הקומבינה הכוללת מנות עיקריות (ראנץ/ספרדי, צ’יקן גריל וכו’), שתייה, תערובת של צ’יפס, נקניקיות וטבעות בצל בתוספת הרטבים האהובים: ברביקיו, אלף האיים וקטשופ. בורגראנץ’ דואגת גם לאוהבי הקינוחים ומגישה להם את הקרנבל, שוקופאי, בוואריה ועוד במסגרת אסטרטגיית החדשנות של הרשת הושקעו משאבים רבים בפיתוח מוצרים חדשים ומפתיעים, כך לפני כחודש השיקה הרשת את “הספרדי הקליל” – המבורגר עם 3.5% שומן כולל הלחמנייה הירקות והרטבים עם אותו הטעם של הספרדי האהוב. לפני מספר ימים השיקו ברשת מוצר נוסף, ורסיה קלילה ביותר של הספרדי – “ספרדי סופר קליל” עם 253 קלוריות ו 1.5% שומן בלבד. בימים אלו עורכת רשת בורגראנץ’ שיפוץ מסיבי במסעדותיה ברחבי הארץ במסגרתו יוקמו בסניפים השונים משחקיות ויוצבו מסכי פלזמה לרווחת הלקוחות.
היובש הנורא הפך את האלכוהול חזרה לאטרקטיבי. הוא אמנם משמין, מלאך המוות של הכבד, הוא עושה כאבי ראש אם לא מקפידים לשתות איתו הרבה מים ובגדול עושה אותך מטומטם אם אתה צורך ממנו יותר מדי. הוא גם לא מזכיר ולו בקצת את העשב המתוק, אבל לפחות משכיח לכמה שעות כמה אנחנו מתגעגעים אליו.
השרוף, השרופה והשורפת בשוק הבירה. צילום: מרינה גולדשטיין
המצב העגום אליו נקלענו בעל כורחנו הוא שמשך אותי, להפתעתו הגמורה של בנזוגי ששאל “ממתי בירות עושות לך את זה?” לשוק הבירה שהתקיים לפני שבוע, ויתקיים גם בסופ”ש הבא (18.6) במתחם התחנה בנווה צדק (תחנת הרכבת הישנה).”זה בירות תוצרת בית” שכנעתי אותו – שהתחיל לא מזמן לבקבק בבית יין דבש ועוד כל מיני ליקרים.
אחרי כמה כוסות. מימין: אני, ירון גולדשטיין (הבעל של) ואוהד (הבעל של(י) לעתיד). צילום: מרינה גולדשטיין
כמה ימים לאחר מכן אנחנו שם, עוברים כמו דבורים בין הדוכנים ויונקים מכל הבא מהחבית. כרטיסן סטייל-ווינטג’-של-הרכבת-של-פעם מוכר קופוני טעימות בירה (3X100ml ב-15 ש”ח), וברקע מתנגנים בלייב: ירמי קפלן וחמי רודנר, מכים בגיטרות ופורטים על מיתרי קולם. זה כל כך ישראלי של פעם, שממש רק חסר נובלס.
מרינה והכרטיסן
בעצם, לא חסר – בצמוד למבנה התחנה ניצב לו דוכן שנראה כמו קיוסק של שנות ה-50, כל כולו מקדש לנובלס (נולדנו וגדלנו בשביל לעשן סמים), בכיכובה של הנובלס הכתומה החדשה. אני חייבת לציין שהיא לא רעה בכלל, ונאמר לי שהיא עשויה מטבק בלבד, בלי כל מיני תוספות של חומרים כימים שיש בסיגריות רבות תוצרת חוץ (אלא שגורמות לך להתמכר לטעם הספציפי).
בירה מלכה. צילום: מרינה גולדשטיין
התחלנו עם איזו בירה מתוקה בתוספת נגיעת ליקר פסיפלורה, משם המשכנו לדוכן חיפאי עם בירה נחמדה ביותר, ואחר כך אוהד הביא לי בירה “מלכה” שזה גם השם של אמא שלו, “בירה אמא!” הוא חייך והגיש לי אותה. אבל ללא ספק את הבירה המנצחת מצאנו די לקראת הסוף – העוקץ של הדובים. ניסיתי את האחרות שלהם, פחות טובות לטעמי, אבל העוקץ הזו, איך אוהד אמר “יש לה טעם של בירה אמיתית”.
על הדוב ועל העוקץ. הבירות של הדובים. צילום: מרינה גולדשטיין
האווירה הקסומה של שנות הקמת המדינה עם בירות בעבודת יד ומוסיקה אקוסטית בלייב, עשתה לנו המון שמח, עד שלא שמנו לב ששתינו יותר מדי בירות. נפוחים אך מרוצים, עברנו לתחנה הבאה אצל סבא וסבתא של אוהד לשניצל ופירה. החיים הטובים.
יום שישי ה 18.6 החל משעות הצהריים המוקדמות, הפסטיבל יהיה שם שוב, אל תפספסו!
![מיטת-לול כבר יש. בקרוב גם עגלה. היום בת דודה של בעלי שילדה לא מזמן אמרה שהיא מארגנת לנו אמבטיה ובגדים. עוד חברה שילדה עכשיו בשעה […]](https://i2.wp.com/www.hashabak.org/blog/wp-content/uploads/2012/08/1.png?resize=620%2C250 "לנצח את השיטה: מיליון דולר? לא בבית סיפרנו, בייבי")
![המשפט האלמותי הזה של הרצל הוא הרבה יותר מסתם כמה מילים, הוא חזון, הוא תקווה, הוא מניע. יש אנשים שבשבילם האגדה היא המציאות ואחת מהן […]](https://i2.wp.com/www.hashabak.org/blog/wp-content/uploads/2011/05/210581_10150240439177152_103146737151_8657214_723818_o.jpg?resize=620%2C250 "אם תרצו אין זו אגדה")
![לא מזמן פנו אלי ממסעדת ג’ויה והזמינו אותי לתחרות בין 10 בלוגרים מובילים. המטרה – הכנת מתכון מנצח ממוצרי המסעדה. שלחו לי חבילה אילטקית משובחת […]](https://i1.wp.com/www.hashabak.org/blog/wp-content/uploads/2011/02/IMG_1297.png?resize=600%2C250 "הפי הפי ג’ויה")
![אם תהיתם לאן נעלמתי, זה בגלל שבחודשים האחרונים הייתי עסוקה בלתכנן חתונה תוך כדי זה שאני עובדת משרה מלאה, וזה לא דבר קל… אבל זה […]](https://i1.wp.com/www.hashabak.org/blog/wp-content/uploads/2010/11/111.jpg?resize=500%2C250 "אישה, אוכל!")
