אישי ארכיון

גרסה אחרונה וערוכה

16/11/07
7 לילות
ידיעות אחרונות

לטובת מי שלא מעודכן בחדשות החמות, ביום רביעי בלילה (7/11/07) נכנס לתוקפו החוק הדרקוני והגזעני המנדה מעשנים ממקומות הבילוי.

מישהו כאן במדינה החליט שאנחנו ניו-יורק כנראה. עוד מעט לא נוכל להסתובב ברחוב ולמצוץ להנאתנו את מקל הסרטן החביב עלינו. אחר כך יאסרו עלינו ללבוש גופיות ויכריחו אותנו לכסות את השיער. כי למה לא בעצם? אם המדינה מאפשרת פגיעה כה בוטה באוכלוסיה כה גדולה, למה שאחרים לא יתפסו על זה טרמפ? אם אפשר להכריח בעזרת חוק אידיוטי לא לעשן בשומקום, השמיים יהיו הגבול למה שיקרה פה. בוקר טוב איראן! תתעוררו! אפילו הח”כים הירוקים חושבים שזה מוגזם.

בעיקר עידכונים, על כל מיני דברים שאני מאוד רוצה להרחיב את הדיבור עליהם, רק שאין לי זמן! לא באמת, אני לא מתטפזת אה-לה-דודו, יש לי פרוייקט גדול בעבודה וחבר חדש. עם קוראי הנאמנים (AKA רענן) הסליחה.

אז מה חדש? המון.

קודם כל ברכות לריק (רחביה) ברמן שהביא לעולם עם בח”ל – נירית, מהממת העונה לשם כרמל, אחות לקדם שיהיה יום אחד שובר ללבות, בדוק.

ברכות גם לעז (ערן ורד) שעלה על הוידאו המפוברק ששיחררו סוגשל מתנחבלים, עם עאלק מאורעות בפקיעין, בהם נראים עאלק רעולי פנים, עאלק הורסים בית של יהודים. כבר אמרתי עאלק, נכון? הרחבות, הסברים, וסלואומושנים לרוב, במישטרע, שבין היתר מציע את עצמו לכל המרבה מחיר, או רק מחיר בלי מרבה, אבל עם תנאים 🙂

החודשים האחרונים מול חברת הוט היו איך לומר – קשים מנשוא, וזו בלשון המעטה. הרומן שלי איתם התחיל לפני שנתיים וחודשיים.
שעות הערב המאוחרות, אני לבד בביתי בחיפה. שני בחורים דופקים לי בדלת, טוענים שהם טכנאים של הוט. “אני לא מחוברת אליכם” אני מפצירה בהם. “אבל את כן, בצורה פיראטית”. המומה מההאשמה שהטיחו בי אני צועקת להם שאין מצב שאני פותחת דלת לשני גברים בשעה כזו מאוחרת כשאני לבד בבית ושבכלל אני לא מבינה מה הם רוצים ממני.

לא תמיד המשפט הזה נכון. לא תמיד החברים שלך משקפים אותך. מעט מאוד פעמים בחיינו מזדמן לנו לבדוק את החברים שלנו אם בכלל. חבר לא נמדד בכמה הוא יוצא לבלות איתך או בא לישיבות אצלך בסלון. לא תמיד נופלת בחלקינו ההזדמנות האמיתית לבחון – עד כמה החבר/ה הוא/היא חבר/ה טוב/ה?

בודרום, תורכיה

חזרתי לארץ… היה תענוג… שקט, נופים מדהימים, ים צלול, אוכל צבעוני וטעים… מושלם. אפילו הנוכחות הישראלית במלון lablanche בו שהינו הייתה כמעט לא מורגשת. המלון היה באמת מצויין ומומלץ בחום לכל מי שבא לו על הכל כלול בבודרום.

(או)

שוב נדודי שינה

היום, זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לעבוד בידיעות. היום לפני שנה, צעדתי ברגליים רועדות לתוך הדסק. התיישבתי מול עמדה אחת, אחרי כמה דקות הגיע איזה ותיק והעיף אותי משם. ככה, פעורה ופוערת פה, עברתי 3 עמדות. מפנה את הכיסא שזה עתה חיממתי לעוד אחד שיתחיל מייד לחמם לי את האוזן בסיפורים על איך פעם הם עשו עיתון עם עופרת, ובגלל זה היום יש יוגורטים בחדר אוכל (אומרים שזה מנקה את הרעלים שסופגים מכל העסק של הדפוס או משו כזה).

ממעמקי הבטן של ההייטק שתומך בלואוטק

למרות שאני מקטרת על זה שיותר מדי אנשים שמכירים אותי קוראים פה (מה שגרם לי לא פעם למבוכה), ומסננת כבר שבועיים משו על בלוג חדש אנונימי (ואפילו חשבתי על קונספט מגניב לגמרי), וגם התאווה הגרפומנית שאחזה בי במשך שנה וקצת דהתה לי, החלטתי לא לקבור את הבלוג הזה. עדיין לא.
אמנם צייצתי משהו על f**k the revolution לפני איזה שני פוסטים, אבל איך אני אומרת – אדם בבסיסו לעולם לא משתנה. גם אם אני אנסה חזק מאוד להיות מיזנטרופית אמיתית, זה לא ילך לי. לא בכדי החיים גילגלו אותי למחלקת השירות, וכנראה גם לא בכדי בטכנולוגיות.

בן הזקונים של הורים שלי הלך היום לעולמו.
בילדותי, גרנו בבית דו משפחתי עם גינה. הייתה לנו חתולה אחת שקראו לה תולתול. בפעם הראשונה שהיא נכנסה להריון זכיתי לחזות בהמלטה של 5 גורים מתוקים. הם גדלו בגינה והנקבות שגדלו המליטו גם הן. היו לי הרבה חתולים, ממש גן עדן. כשעברנו לגור בבניין, איי שם בשנות ה-90, אבא שלי, חולה ניקיון, לא הסכים יותר שיהיו חתולים בבית. גם ככה, החתולה היחידה שהורשתה להכנס לבית הייתה תולתול. כך עזבנו את הבית, הגינה, את עדר החתולים ואת התקופה הכי כייפית שהייתה לי.

לפני בערך חודש קיבלתי טלפון מפתיע. בדיוק באותה שניה גם קיבלתי הודעה מידיד שלי כך שהשם שראיתי שהטלפון צילצל היה שלו ולא של מי שהתקשר אלי. היה רעש גדול מסביב, ולא הבנתי כל כך איך לבחור הזה נהיה קול נשי עם מבטא אמריקאי. מתישהו כשהבנתי שלא מדובר בידיד שלי, ניסיתי לשאול עם מי אני מדברת אך לא הצלחתי לשמוע את השם. הצלחתי להגיד שנדבר מאוחר יותר וסיימו את השיחה.