כללי ארכיון

בודרום, תורכיה

חזרתי לארץ… היה תענוג… שקט, נופים מדהימים, ים צלול, אוכל צבעוני וטעים… מושלם. אפילו הנוכחות הישראלית במלון lablanche בו שהינו הייתה כמעט לא מורגשת. המלון היה באמת מצויין ומומלץ בחום לכל מי שבא לו על הכל כלול בבודרום.

מחר אני טסה לחו”ל. לתומי רציתי להכנס לאתר הרכבת לראות מתי יש רבות לנתב”ג. אך האתר של הרכבת, באותו מצב של הרכבת עצמה – לא עומד בעומס…

(או)

שוב נדודי שינה

היום, זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לעבוד בידיעות. היום לפני שנה, צעדתי ברגליים רועדות לתוך הדסק. התיישבתי מול עמדה אחת, אחרי כמה דקות הגיע איזה ותיק והעיף אותי משם. ככה, פעורה ופוערת פה, עברתי 3 עמדות. מפנה את הכיסא שזה עתה חיממתי לעוד אחד שיתחיל מייד לחמם לי את האוזן בסיפורים על איך פעם הם עשו עיתון עם עופרת, ובגלל זה היום יש יוגורטים בחדר אוכל (אומרים שזה מנקה את הרעלים שסופגים מכל העסק של הדפוס או משו כזה).

ממעמקי הבטן של ההייטק שתומך בלואוטק

למרות שאני מקטרת על זה שיותר מדי אנשים שמכירים אותי קוראים פה (מה שגרם לי לא פעם למבוכה), ומסננת כבר שבועיים משו על בלוג חדש אנונימי (ואפילו חשבתי על קונספט מגניב לגמרי), וגם התאווה הגרפומנית שאחזה בי במשך שנה וקצת דהתה לי, החלטתי לא לקבור את הבלוג הזה. עדיין לא.
אמנם צייצתי משהו על f**k the revolution לפני איזה שני פוסטים, אבל איך אני אומרת – אדם בבסיסו לעולם לא משתנה. גם אם אני אנסה חזק מאוד להיות מיזנטרופית אמיתית, זה לא ילך לי. לא בכדי החיים גילגלו אותי למחלקת השירות, וכנראה גם לא בכדי בטכנולוגיות.

בן הזקונים של הורים שלי הלך היום לעולמו.
בילדותי, גרנו בבית דו משפחתי עם גינה. הייתה לנו חתולה אחת שקראו לה תולתול. בפעם הראשונה שהיא נכנסה להריון זכיתי לחזות בהמלטה של 5 גורים מתוקים. הם גדלו בגינה והנקבות שגדלו המליטו גם הן. היו לי הרבה חתולים, ממש גן עדן. כשעברנו לגור בבניין, איי שם בשנות ה-90, אבא שלי, חולה ניקיון, לא הסכים יותר שיהיו חתולים בבית. גם ככה, החתולה היחידה שהורשתה להכנס לבית הייתה תולתול. כך עזבנו את הבית, הגינה, את עדר החתולים ואת התקופה הכי כייפית שהייתה לי.

לפני בערך חודש קיבלתי טלפון מפתיע. בדיוק באותה שניה גם קיבלתי הודעה מידיד שלי כך שהשם שראיתי שהטלפון צילצל היה שלו ולא של מי שהתקשר אלי. היה רעש גדול מסביב, ולא הבנתי כל כך איך לבחור הזה נהיה קול נשי עם מבטא אמריקאי. מתישהו כשהבנתי שלא מדובר בידיד שלי, ניסיתי לשאול עם מי אני מדברת אך לא הצלחתי לשמוע את השם. הצלחתי להגיד שנדבר מאוחר יותר וסיימו את השיחה.

אחרי שניסו לפנות לקהל היעד המבוגר באיזה קמפיין אווילי שזכה לסלוגן “קנ לזקן” מנסה המפלגה האולטרה ליברלית לפנות לקהל יעד חדש. בעלה ירוק כנראה ממש התחלקו על השכל. מישהו שם בהחלט הגזים וחצה את כל הקווים. כמה שאני לא אנסה להשתחרר מהטימטום של המפלגה הזאת, הם לא מפסיקים לעשות שטויות, כאלה שלא מניחות את הדעת של כל אדם נורמאלי, ובמיוחד את אלו שתומכים בלגליזציה ומתעבים את הסטלנים המטופשים שלרגע לא נחים מלהנציח את הסטריאוטיפ המתבקש על חובבי הקנאביס.

הרבה אנשים נוטים להכנס לדיכאון בחורף. כותבים על זה, מסבירים את זה, אפילו מצדיקים. חוסר בשמש, האפרוריות של העננים, הגשם שגורם לנו להסתגר בבית, כל זה מצדיק דיכאון. ומה עם האנשים שנכנסים לדיכאון בקיץ? אלה שסובלים מהשמש הקופחת, שלא יכולים לצאת מהבית בלי משקפי שמש, אלה ששונאים את ריח הזעה ברחוב, אלה שלא אוהבים את המנהג המטופש הזה שנקרא להשתזף?

צוחקים לנו בפרצוף

אין חדש תחת השמש

אם תסתכלו טוב טוב בתמונה, תראו על הכתף שלו את מפרץ חיפה, את הכינרת באיזור התיק, את אצבע הגליל בפרצופו השעיר ואת התחת הזנותי שנראה כמו הממשלה שלנו, ואת מפרץ אילת בנעליו.

בראשית, פרק כ”ה, פסוק כ”ז:
וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.

כן, הבטחתי פוסט מיוחד על איזה קולגה…. הוא אפילו בא והתלונן (החצוף שהבריז לי שבוע שעבר מבירה צוננת על חוף הים) שלא כתבתי עליו כלום. אז סיפרתי לו למה לא היה לי שום מצברוח לכתוב.
לפני שבוע, מישהו פרץ לי למייל. אח”כ פרצו לי למייל השני. שינו לי את הסיסמאות ולא יכולתי להכנס אליהם. הפורץ המתוחכם פנה לכל האתרים (כמעט) שאני רשומה אליהם וביקש איזכורי סיסמא. איך אני יודעת את זה? לג’ימייל שלי יש פורוורד לכל המיילים למייל בעבודה (כי אני לא יכולה להתחבר שם למייל מטעמי אבטחה). כך יצא, שראיתי בצהריים 5 מיילים מאתרים שונים שטוענים ששכחתי את הסיסמא שלי…