אישי ארכיון

אחרי שניסו לפנות לקהל היעד המבוגר באיזה קמפיין אווילי שזכה לסלוגן “קנ לזקן” מנסה המפלגה האולטרה ליברלית לפנות לקהל יעד חדש. בעלה ירוק כנראה ממש התחלקו על השכל. מישהו שם בהחלט הגזים וחצה את כל הקווים. כמה שאני לא אנסה להשתחרר מהטימטום של המפלגה הזאת, הם לא מפסיקים לעשות שטויות, כאלה שלא מניחות את הדעת של כל אדם נורמאלי, ובמיוחד את אלו שתומכים בלגליזציה ומתעבים את הסטלנים המטופשים שלרגע לא נחים מלהנציח את הסטריאוטיפ המתבקש על חובבי הקנאביס.

הרבה אנשים נוטים להכנס לדיכאון בחורף. כותבים על זה, מסבירים את זה, אפילו מצדיקים. חוסר בשמש, האפרוריות של העננים, הגשם שגורם לנו להסתגר בבית, כל זה מצדיק דיכאון. ומה עם האנשים שנכנסים לדיכאון בקיץ? אלה שסובלים מהשמש הקופחת, שלא יכולים לצאת מהבית בלי משקפי שמש, אלה ששונאים את ריח הזעה ברחוב, אלה שלא אוהבים את המנהג המטופש הזה שנקרא להשתזף?

צוחקים לנו בפרצוף

אין חדש תחת השמש

אם תסתכלו טוב טוב בתמונה, תראו על הכתף שלו את מפרץ חיפה, את הכינרת באיזור התיק, את אצבע הגליל בפרצופו השעיר ואת התחת הזנותי שנראה כמו הממשלה שלנו, ואת מפרץ אילת בנעליו.

בראשית, פרק כ”ה, פסוק כ”ז:
וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.

כן, הבטחתי פוסט מיוחד על איזה קולגה…. הוא אפילו בא והתלונן (החצוף שהבריז לי שבוע שעבר מבירה צוננת על חוף הים) שלא כתבתי עליו כלום. אז סיפרתי לו למה לא היה לי שום מצברוח לכתוב.
לפני שבוע, מישהו פרץ לי למייל. אח”כ פרצו לי למייל השני. שינו לי את הסיסמאות ולא יכולתי להכנס אליהם. הפורץ המתוחכם פנה לכל האתרים (כמעט) שאני רשומה אליהם וביקש איזכורי סיסמא. איך אני יודעת את זה? לג’ימייל שלי יש פורוורד לכל המיילים למייל בעבודה (כי אני לא יכולה להתחבר שם למייל מטעמי אבטחה). כך יצא, שראיתי בצהריים 5 מיילים מאתרים שונים שטוענים ששכחתי את הסיסמא שלי…

היום שואל אותי איזה סבא חביב בעבודה – “מה יצא לכם בסוף מהשביתה הזאת?” אני מסכלת אגרוף ב-90 מעלות באמה מאוזנת – “תסלח לי על הצרפתית, זה מה שקיבלנו. בלי וזלין”. כשחתמו על ההסכם חטפתי קריזה. בשביל זה הפגנתי? בשביל היריקה הזאת בפרצוף? ממשלה שלא קיימה מסקנות של ועדה אחת, ועוד באה בדרישות ומתנה את בקשת הסטודנטים הלגיטימית בקיום “הרפורמה” – איזו מושג ארטילאי (לועדת שוחט שאותה ביקשו לבטל), בטקסט עפוף עשן סמיך שיכול לטשטש כל הבטחה עד שלא רואים קונטורים. רק בליל מילים קצוב ומחושב, כאילו מדובר בהבטחה לאויב העם – עטופה במסננת של אלפי פתחי מילוט.

באושר מאולץ נפרדתי משלוש מאות השקלים שהייתי חייבת לשם טוב. צילמתי את הצ’ק ההיסטורי, שרק אף אחד לא יבוא אלי אח”כ בטענות ודדתי לסניף הדואר הקרוב. חצי שעה בתור, מסתמסת עם קולגה במשבר*, תוהה למה יש שלט של “קופת אקספרס – עד 3 פריטים” על עמדה 4, כשהקצב שלה לא עולה על אלו מסביבה.

הביטוי הטעון הזה הוזכר באחת התגובות לפני כמה ימים ע”י עז ותיק וצרפתי. הביטוי הנ”ל הוא אחד הקישוטים במצעה של מפלגת עלה ירוק. או אי שם מנאומיו ששל בועז וכטל יו”ר המפלגה לשעבר. בפועל, לא פוליטיקה ולא אהבה. מה כן? אני עדיין מנסה לגלות, כמו רבים אחרים. אז על פוליטיקה פחות בא לי לקשקש פרט להודעה נרגשת לקורא אוהד שם טוב:
אם לא תענה למיילים שאני שולחת לך בדבר העברת פרטי החשבון שלך (אסמכתאות אצל עורך דיני) לא אוכל לשלם לך את ה-300 ש”ח שהרווחת בבית המשפט. בעיקר כי גם את כתובתך אתה מסתיר תחת תיבת דואר ואליה לא אוכל לשלוח דואר רשום + אישור מסירה, עם צ’ק אישי וחתימה שלי (שכדאי לך לשמור, כי עוד כמה שנים היא תהיה שווה הרבה יותר מ-300 ש”ח). אם כן, ראה בהודעתי זו מסמך משפטי אשר ימנע ממך לקצור את הריבית שאתה מנסה להרוויח עלי בדרכך המיוחדת והאופיינית. אם תבקש יפה אני אתן לך עוד 2 שקלים. רק שהשם הטוב שלך יצא לי מהחיים ומהנשמה.

ובכן, לאהבה…

אני שוב מחפשת דירה. הבונבוניירה שלי קטנה עלי בשתי מידות ואני חייבת ספייס. החוזה שלי אמנם נגמר עוד 5 חודשים, אבל בהתחשב במצב שוק הדירות בת”א זה זמן טוב להתחיל לחפש. שלשום הלכתי לראות דירה בביניין לידי ששיפצו. מהחלון שלי ראיתי מרפסות ענק ומטבחים מעוצבים. בחזית הביניין מופיע טלפון + “דירות פאר לרציניים בלבד”. אני בחורה רצינית, התקשרתי ובאתי לראות. פתאום הרגשתי שהקופסאת נעליים שלי מרווחת. דירות חדר עם גלריה. מרפסות מחולקות באריחי זכוכית בינהם מפרידות בין דירונת לדירונת. המסדרונות נראים כמו כוורת, במבוך. אני נופלת מחצי מדרגה בחצי לחיצת יד לקבלן או למתווך או מי שלא יהיה וחוזרת הביתה עם זנב מקופל בין הרגליים.

מי שתגיד שזה מעצבן סתם מבלפת. זה בהחלט מחמיא לגלות בוקר אחד שהוכתרת להיות ווב-בייב. אני אמנם לא ממש זקנה, אבל גם לא בת 16. הימים בהם נהגים היו מצפצפים לי כשסתם הייתי עוברת ברחוב והשריקות ששמעתי מסביבי לא היו של קטיושות, היו מזמן. הגילוי המרעיש הזה הגיע מידיד-קפה שהפנה את תשומת ליבי, אחרי שיחה מוזרה על כל קונספט הזה של רשת חברתית – עיסקית. עאלק.
טוב אני מניחה שיש אנשים שיוצרים בקפה קשרים עסקיים וכו’… לי זה עוד לא קרה. כשהתלוננתי על חוסר הפופולריות שלי בקפה (לעומת הבלוג העצמאי שלי בשב”כ שזוכה לרייטינג שמפתיע אותי כל יום מחדש), הוא צחק ושלח לי את הלינק.

Gדאימק (קופי: מבקרי המדינה “המוסף לשבת” / “ידיעות אחרונות” | עיצוב: הגר צימרמן)

גאידפארק הבין את זה, “האלופה” (כבר עונה שניה) הבינה את זה. למה הסטודנטים לא מבינים את זה?

“זה כבר פעם שלישית שאנו שומעים בתקשורת שהסטודנטים קיבלו טיוטה לחתום עליה.. למה קיבינימט הנציגים שלנו לא מכינים בעצמם את טיוטת ההסכם… לכולם יהיה ברור מי דחה את ההסכם… הרי מי שבועט לשער זה הולמרט ואנחנו השוער, למי יותר סיכויי הצלחה? מתי נקבל את השכל לגרור אחרינו את הממשלה ואת שאר המושחתים בכנסת!”