אישי ארכיון

גיל לוקסנבורג דוגמן הבית של המאבק.

לא טיפסנו כל כך גבוה כדי ליפול כל כך חזק. אסור לחתום על ההסכם המביש הזה. אם חותמים זה אומר שכל השביתה הזאת הייתה לחינם ושבעתיד כנראה ששוב תהיה שביתה כזאת שתפגע בעוד ועוד אנשים. זה הזמן, וזה המחיר שהסטודנטים של היום משלמים עבור הדורות הבאים של הסטודנטים במדינת ישראל.
עדיף לוותר על הסימסטר אחד מאשר לוותר על עתיד ההשכלה הגבוהה.

הלילה ביליתי במטה המאבק של הסטודנטים. זה היה אחרי משמרת מרוחה עד אינסוף במוסף כלכלה, וארוחת ערב מרעננת עם אבא וחברים שלו בבר פירות ים וקצת יין לבן. בחמש בבוקר כבר התחלתי לפזול לעבר השעון. אני בניגוד אליהם לומדת (באו”פ אין שביתה) ורצוי שאני אשן לפני זה.
לא הייתי מודעת בכלל לקיומו של החמ”ל הזה, שם כל אחד מחובר באינפוזיה לאיזה סלולר או מחשב נייד, מעבירים אותו אחד בין השני כאילו היה ג’וינט עסיסי, מסברים ומספרים, מעלים תמונות לפליקר החדש ומעדכנים את האתר כל כמה זמן.

אין לי זמן ו/או כח לכתוב אז אני ממליצה על חברים:

פרפיון כותב קטע חזק על המוות.

רחביה ברמן כותב על סטודנטים ועלה ירוק

ערן ורד מציג מצגת וידאו שהוכנה עבור ועדת כנסת שדנה באלימות המשטרתית בהפגנת הסטודנטים

פסק הדין

הפסיקה ניתנה ביום ה-6 למאי 2007. אוהד שם טוב זכה ב-300 ש”ח בתביעת הדיבה שהגיש נגדי. הוא תבע אותי על סכום של 17,800 ש”ח, ושילם על כך אגרה בסך 1% מהסכום הנתבע, קרי: 178 ש”ח +אגרת פרוטוקול בסך של 37 ש”ח= 205 ש”ח סה”כ.
במבחן רווח והפסד: שם טוב הרוויח 95 ש”ח. אני חוזרת: שם טוב הרוויח 95 ש”ח.
אני הפסדתי 300 ש”ח. הפסדתי גם זמן רב, נסיעות מיותרות לירושלים…
אבל הרוותי דבר חשוב: כל מה שכתבתי עד כה מוגן בחוק ועל כן, יצאתי המנצחת הגדולה.

מהפכה. הפגנת הסטודנטים בהפגנה להתפטרותו של אולמרט (צילם אותי: איתי חזן)

ווידאו מההפגנה במשטרע. אורג

”זה מדינה זה? זה חרא!“. כה אמר סבא שלי (אקס פלמ”חניק), כששאל למה אני לא באה לירושלים לבקר, ועניתי לו: “אתה יודע, לומדים, עובדים… מפגינים”. השיחה הסתיימה בהסכמה גורפת שאולמרט צריך להכנס לכלא. “אל תדאג סבא” אני מרגיעה אותו, “מי שהביא עלינו חרא, יקבל אותו חזרה. הגלגל מסתובב”. אני באמת מאמינה שהסטודנטים לא יפסיקו את המאבק עד שייקבלו את כל מה שהם רוצים – בין היתר את התפטרותו של רה”מ.

הסרט הלא מצונזר שלא יראו לכם בשום מקום- שוטרי יס”מ מפוצצים סטודנטים במכות

הלילה הסטודנטים לקחו צעד אחד קדימה במאבק שלהם. אלפי הסטודנטים שהגיעו להפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב יצאו משם בהמוניהם וחסמו כבישים ראשיים במרכז העיר. כשהגיעו המפגינים להצלטלבות שדרות שאול המלך ורחוב אבן גבירול החל מאבק אלים בין שוטרים ויס”מניקים לבין המפגינים וגופי תקשורת שבאו לסקר את ההפגנה שיצאה מכלל שליטה וזרמה לרחובות.

ועכשיו הסטיקר.

איור: אורי רוזביץ

קופי: דוד ברון

עיצוב: הגר צימרמן

התעוררתי הבוקר עם בחילה. העיר הזאת מגעילה אותי, בעיקר יושבייה. אין פה טיפה של סולידריות חברתית, בבועה. כל אחד פה בטוח שהשמש זורחת לו מהחור של התחת. שהוא הכי שווה, הכי מעניין, הכי הכי. בלי למצמץ משחקים לך על הרגשות. אם זה בעבודה, אם זה בשכר דירה, אם זה באיזה סוג מעוות של קשר זוגי כזה או אחר.
עיתונאית רציתי להיות. בשביל מה? בשביל לסקר מה צבע הקרן שזורחת מהתחת של פלוני אלמוני? זה כל מה שיכלו להציע לי, כרגע. סירבתי. לא, לא אפול להם ברשת כל כך מהר. יש לי מטרה, יש לי אג’נדה, יש לי חלום. לא רוצה תהילה ולא משכורת שמנה. רק להצדיק את נוכחותי פה. למלא את תפקידי ולסגור את הבאס(ט)ה.

יש גם חדשות טובות, אתמול פישפשתי בארכיון על מריחואנה רפואית. בזמן שכל העאלק פעילי לגליזציה עושים עאלק דברים, מסתבר שיש אנשים רציניים, א-פוליטיים שבאמת עושים (איך לא ראיתי את הידיעה הזאת קודם?):

מתוך “ידיעות אחרונות”

עיתון ידיעות חיפה, הוא כנראה אחד מהמקומונים הכי עלובים שנתקלתי בהם (ע”ע אפריל 2006, לאחר הבחירות לכנסת ה-17). לא זו אף שהעיצוב שלו תקוע עמוק באייטיז, גם הכתבים שלו, תקועים אי שם בתקופה עתיקה ו/או רחוק מהעיר עליה הם כותבים.
במיוחד הכתב ליאור פרי, שגר מחוץ לחיפה מיזה שנים רבות, והקשר בינו לבין העיר, לכאורה, מקרי בהחלט, אך עדיין הוא מועסק על ידי המקומון החיפאי.
אחרי הכתבה בה נתקלתי היום, אני תוהה האם להתלונן אצל איגוד העיתונאים (אם יש דבר כזה בכלל) כי מה שקראתי, פשוט הרתיח אותי ואני משערת שזו נכתבה כך, לכאורה, בעיקר כי הכתב אינו תושב חיפה.