אישי ארכיון

תרגעו, אני לא הופכת לבלוג אוכל, רק החודש אמרתי שהולך להיות קולינרי ביותר. שמעו, יש דברים שאי אפשר לסרב להם. למשל זה: הוזמנתי למפגש בלוגרים סובב כנרת בארבע תחנות לרגל פסטיבל טעם כנרת שיתקיים בחנוכה.  לפני כן, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה פסטיבל “טעם כנרת”, ועוד הוא מתקיים השנה בפעם השישית!

המלחיות של ששת. אחת התמונות!

עד היום אפשר לומר שהכנרת הייתה בשבילי (חוץ מהקו האדום) ליל אהבה בצמח, לילות בלי שינה עם שקי שינה מיותרים לחלוטין,  זריחות מופלאות והרבה גיטרות ואלכוהול.  אלכוהול זול, מיותר כמעט לציין. אבל מאז אותם ימים עבר כבר עשור, ומה שפעם נחשב כעלייה לרגל (יותר נכון עצירת טרמפים) לכבוד חגיגות החופש הגדול הפך בתוך פחות מ-24 שעות למשהו שונה לחלוטין.

תחנה ראשונה: מיני סדנה להכנת פויקה לקראת תחרות הפויקה שתתקיים בפסטיבל במסעדת הבשרים המשובחת “מרינדו”.

מרינדו - בשר, יין ועוד. הכל על טהרת הגידול המקומי

אני לא חובבת בשר בכלל. הייתי צימחונית 8 שנים וחזרתי לאכול בשר רק כי היה חסר לי B12. הצמחונות שלי, באופן מפתיע לא באה ממקום אידאולוגי. זה פשוט מגעיל אותי, עצם המחשבה שיש לי גופה של חיה על הצלחת. גם אחרי שחזרתי לאכול חיות מתות, קשה להגיד עלי שאני משתגעת מבשר אדום (נכון זה ביזבוז שיש לי דוד דרום אמריקאי שיודע להכין אסדו שגורם לכל הסובבים אותי לרייר כמו כלבים מוכי רעב?) ובכלל, אני שונאת לבשל בשר, כי כשהוא עוד “חי” רואים ממש עור, שרירים, גידים ולפעמים גם דם, וזה ממש עושה לי בחילה.

ואולם,  העגל החצוי שקיבל את פנינו במרינדו, לא גרם לקיבה שלי להתהפך. גם לא ממש עשה לי תאבון יש לומר. מה שכן, מאוד עיניין אותי ללמוד על חלקי הבשר: איפה הסינטה, איפה האנטריקוט ואיפה הפילה, ואפילו גיליתי שצוואר טלה זה מעדן. זה כבר היה בשלב שעגל אחר היה מוכן לאחר שבושל בפויקה עם מיטב ירוקות שורש, עלים, בצלים ושום.

בתור מישהי שלא אוהבת להתעסק בבשר, בטח שלא בהכנת צירים, שמחתי לשמוע שמרינדו (שאגב פתחו סניף בתל אביב בכיכר המדינה) מוכרים צירים מוכנים – כאלה שבושלו שעות רבות, צוננו, שיכבת השומן הופרדה מהם והן עברו סינון, והכי חשוב – אין בהם חומרים משמרים. והמחיר? 15 ש”ח שווה לכל נפש.

את הבשר אגב מכינים רק מגידול מקומי בגולן, הבשר המעובד שלהם מכיל רק בשר מה שאומר שאפשר לחזור לאכול נקניקיות וקבבים, הם לפחות מנסים לשבור את המיתוס ש”זה הזבל של הבשר” וכשטעמנו את הנקניקיות והקבבים שלהם זה היה כל כך טעים שטחנתי אותם כאילו אני לא הולכת לאכול עוד 3 ארוחות אחר כך.

במרינדו מאמינים שבשר טוב צריך לאכול עם יין טוב, ולכן יש להם גם יקב במסעדה שבכנרת, גם הוא מגידולים מקומיים בלבד, ובמחירים של החל מ-50 ש”ח לבקבוק. כך שגם אם אין לכם כסף להשקיע ביין יוקרתי, תוכלו להנות מהבשר שלכם עם יין טוב שלא ישאיר לכם חור בכיס.

נוגסים במרינדו

תחנה שניה: פריסת בראנצ’ עשירה במסעדת “קצה הנחל” המתמחה במאכלים לבנוניים וארץ ישראלים מזרחיים שורשיים.

מיד אחרי היין והבשר עלינו למיניבוס לכיוון התחנה הבאה: מסעדה עם מאכלים לבנוניים וארצישראלים, שהבעלים הם יהודי ולבנוני שחברו יחדיו והקימו עסק, במקום פסטורלי ומקסים, עם המון דשא, עצים ו…חתולים! כך שאם אתם אוכלים שם, ונשארו לכם כמה פירורי בשר, תביאו להם – שייהנו גם הם 🙂

אני מאוד אוהבת אוכל לבנוני. אוהבת אורז עם בשר טחון, מג’דרה, קבבים, חומוס וטחינה. ואיך אפשר לשכוח – הסלטים. יצא לי לראות ולשבת בלא מעט מסעדות לבנוניות (זה מאוד נפוץ בצפון, בעיקר אחרי שהצדלניקים הסתפחו אלינו, ולמי שהיה שכל הבין שהישראלים אוהבים אוכל) אבל כזה שולחן סלטים עשיר ומגוון עוד לא ראיתי מימיי.

במיוחד אהבתי: את החלומי המטוגן, את הצוואר כבש, את הסלט ירוקות עם פתיתי בולגרית, את המג’דרה והכיסוני בשר ביוגורט.  [זהירות! קיטש לפניך!] אבל הכי אהבתי את החתולים בחוץ, כי איפה שיש חתול – יש תרבות, והמקום הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות, בלי הבדל דת גזע ומין, והוא גם סמל לדו קיום (אובר קיטש, אני יודעת, אבל זה אמיתי), מראה עד כמה חתולים הם חלק מהתרבות הישראלית. ועל כן, המקום הזה עשה אותי מאוד שמחה.

לא הסעודה הראשונה. השניה, ועוד היד נטויה. במסעדת קצה הנחל

תחנה שלישית: סדנה עם השף איתמר דוידוב בנושא שילובים מקסיקניים עם פירות עמק הירדן במרכז המבקרים “תמר בכפר”.

אני לא אכלנית גדולה. אני לא מהאנשים שחיים כדי לאכול, אלא מהאסכולה שאוכלת בכדי לחיות. מעבר לבשר, גם פירות אני לא כל כך אוהבת, אפשר לומר את רובם אני שונאת ומתעבת עדי כדי כך שאפילו כתיבה על זה עושה לי עווית של גועל.

לכן כשנסענו ל”תמר בכפר” חשתי שאני לא אפסיד יותר מדי בגלל שהתפוצצתי עד אפס מקום ב”קצה הנחל”.  תמר תמיד נראה לי כמו ג’וק, לא סתם ג’וק – מקק כזה שכולם כל כך שונאים. אני לא מסוגלת להכניס את זה לפה. אבל שהשם לא יטעה אתכם, וגם לא התמרים, הם בכלל לא האישיו פה ב”תמר בכפר”.

סדנת בישול מקסיקנית אצל השף איתמר דוידוב

מקסיקו זה צבע. הרבה צבעים. צבעים חדים, צבעים זוהרים, שפע של צבעים. צבעים שעושים אותך שמח, מגוון אינסופי… לא, לא הייתי במקסיקו אף פעם, אבל לכמה רגעים, הרגשתי שאני בסרט מקסיקני מהסוג הידידותי לילדים. והצטערתי לרגע שאין לי ילדים, כי המקום הזה הוא חגיגה טעימה גם לעיניים.

עברנו סדנה להכנת טורטיות, והכנה של גווקאמולי, ולמרות שהעיניים שלי נפתחו, וכן גם הרעב, כל הזמן חששתי לטעום כי פחדתי מהחריף. שמחתי לגלות שאני לא האשכנזייה היחידה בקהל והשף איתמר דוידוב הכין עבורנו טורטיה נטולת חלפיניו.

הוא לימד אותנו להכין “סדביצ’ים לבית ספר” ושוב לרגע הצטערתי שאין לי ילדים כי אם היו לי – זה מה שהם היו מקבלים למחרת. זה הרבה יותר בריא מסתם סנדביץ’, וחברת “טרז פזוס” מוכרים טורטיות ללא חומרים משמרים, וילדים ממש מתים על זה (במיוחד כי הם אוכלים עם העיניים) ולראייה הבת הקטנה של השף הסתובבה לידו וביקשה כל הזמן עוד מהטורטיות שאבא שלה הכין לנו.

המלחיות המקסיקניות של ששת

תחנה אחרונה: סדנה “לאהוב שוקולד” – הכנת פרלינים משובחים וטראפלס בחוות השוקולד “גליתא”.

התחנה האחרונה, באופן טבעי היא קינוח. ואם בתחנה הקודמת הצטערתי שאין לי ילדים, אפילו לרגע קט, הבנתי שזה לא בגלל שאני רוצה כרגע ילד, אלא בגלל שאני רוצה להיות ילדה. להשתחרר קצת, לצחוק, להשתעשע וליצור דברים, כמו בגן… אחרי שטעמתי כמו מפגרת מאחד מהטופינג שהיו על השולחן בסדנה להכנת פרלינים וטראפלס אצל גליתא, וגיליתי שזה צ’ילי… שרף לי הפה והציעו לי לאכול שוקולד. זה הרגיע קצת, אבל הייתי צריכה עוד. ועוד. ועוד…

שוקולדדדד

יש דבר כזה אובר דואז משוקולד. יש דבר כזה להיות בהיי משוקולד (ארחיב על כך בפוסט הבא, בנפרד). בחיי שאם היו אומרים לי ששמו לי חשיש בשוקולד, הייתי מאמינה. השוקולד אצל גליתא, אפילו הגולמי, כל כך טעים שממש קשה להפסיק. ולתת לי לבחור מה לשים לעצמי בתוך השוקולד זה יותר טוב מבית הממתקים בעמי ותמי. פה הכל על טהרת השוקולד, ואני הכי אוהבת את השוקולד שלי בטעם שוקולד, כמו ילדה.

אחרי שהתמסטלנו היטב, נכנסו לאולם הקרנה וראינו סרט בן 12 דקות, על מסעות השוקולד בעולם. מעצי הקקאו באפריקה (הפרי של הקקאו צהוב בכלל, והפולים בהתחלה לבנים!) ועד למפעל בבלגיה שם מעבדים אותם ומפרידים בסופו של התהליך לשני תוצרים: חמאת קקאו, ואבקת קקאו.

אז כן, טכנית, שוקולד לבן הוא כן שוקולד כי הוא עשוי מחמאת קקאו. שוקולד חלב עשוי מחמאת קקאו, חלב ואבקת קקאו. שוקולד מריר זה הרבה אבקת קקאו וקצת חמאת קקאו. ומהפעל השוקולד מגיע אל גליתא, ואז יישר אלי לפה! ממש מומלץ לילדים!

משחקים כמו ילדים בגן בחוות השוקולד של גליתא שעל שפת הכנרת

פסטיבל “טעם כנרת”  השישי, בסימן יצירה קולינרית מקומית יתקיים בחנוכה – 2-11/12/10

חג אורים שמח וטעים!

התבגרתי. אין מה לומר. גם התברגנתי, והיום אני מחבקת את זה, כאילו, מה רע? (לתשומת לב הקוראת מיכל פ.) גם הכנרת התבגרה. הכנרת בזריחה [כבר לא רק ל]מאוהבים בשק שינה, כמו שכתב המשורר א.גפן, שגם הוא התבגר ומזמן כבר לא מתאפר….  בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שהכנרת זה כבר ממש לא מנגלים ויש לה פוטנציאל להיות ממלכה קולינרית יפייפיה. אני כבר לא יכולה לחכות שיהיו לי ילדים, והם יגדלו קצת ואני אקח אותם למקומות הקסומים האלו, שאין בהם טיפת פלצנות בריח עשן אוטובוסים, אלא רק אושר, נופים יפים ואוכל טוב. מי צריך יותר מיזה?

המלחיות של ששת

יכול להיות שזה קצת בלתי נתפס, שבחום הנוראי הזה יצאתי לחופשה בים המלח. אבל היי – אין שם לחות וזה היה שווה את זה. לשבת בשמש החמימה בלי להזיע למוות ולהנות מהאוויר היבש וממי המלח שמציפים אותך וגורמים לך לרגע להרגיש במשקל נוצה גם אחרי שזללת בחדר האוכל.
קצת עצוב שאת הפעמים שיצא לי להיות בים המלח אפשר לספור על כף יד אחת, והפעם האחרונה הייתה בכלל במסגרת עבודה, כך שאפילו לא יצא לי לטבול בים. כשהוזמנתי על ידי ששת למפגש הבלוגרים במלון קראון פלאזה בים המלח, לא חשבתי פעמיים ומיד אישרתי את הגעתי. אין ספק שאני זקוקה לחופשה, וחופשה בים המלח זה לא רק לנפש, זה גם לגוף.

מבוצבצות

כשהגענו, חיכו לנו במסעדת המלון קוקטלים צוננים וכל מיני מתוקים. נישנשנו  קצת, והלכנו לחדר האוכל לארוחת צהריים. תקשיבו, זה ממש לא קל להיות בדיאטה ולצאת לחופשה במלון, העיניים יצאו לי מהחורים כשראיתי את כל השפע הזה, וידעתי שאני יכולה רק לטעום. אין מה לעשות, עוד פחות משלושה חודשים אני עולה לבן, וכידוע – לבן זה משמין.

אחרי האוכל עלינו לחדר בקומה ה-11, שם חיכו לנו מגוון פירות חתוכים, יין ופרלינים, וגם חבילת מוצרים של ים המלח. הנוף עוצר הנשימה שנשקף מחדרינו ליווה אותי כשיצאתי לסיגריה במרפסת וזה לא קל לעשן כשהנשימה נעצרת. אחרי מנוחה בחדר ובדיקת מיילים ופייסבוק, ירדנו להתפנק בספא. מורן המסג’יסט הצליח במשימה הקשה לשחרר לי את השכמות ומבחינתי זה היה שווה את הכל.

בארוחת הערב

למלון יש חוף פרטי שזה פלוס רציני בעיניי. הרבה מלונות בים המלח יושבים למעלה וצריך לרדת עם איזה שאטל של המלון לחוף, קצת פרוצדורה שיכולה להוריד את הכיף שבספונטניות… אבל הדבר הכי טוב שיש שם זה השביל המקורה שמוביל ישר לתוך הים, וגם שם במים אפשר להשתכשך כשמעליך סככה שמגינה מפני השמש. צפנו קצת במים ועלינו להתקלח לקראת ארוחת הערב. הרגשתי כאילו אני בטרום מסיבת רווקות – אני ומרינה לקחנו חדר צמוד להדר ושרון, פתחנו את הדלת בין החדרים וזה היה כמו סוויטה אחת גדולה. הבטחנו שכשנחזור מארוחת הערב נרד על בקבוקי היין ונשתכר כהוגן. העיניין הוא שאכלנו כל כך הרבה ושתינו כל כך הרבה שכאשר עלינו לחדר פשוט נפלנו לישון. חוץ מנעלולה (שרון) שהחליטה שהיא צריכה לעבוד.

למחרת, קמנו לארוחת בוקר של מלכים. שוב קיללתי את הדיאטה אבל הייתי חזקה. קצת חביתה וירקות, אפילו בלי לחם וכוס קפה אחת. ירדנו לחוף ואז למרינה היה רעיון גאוני להביא את הבוץ מהחדר, כי תכלס, אין מצב שאנחנו עושות שימוש בבוץ הזה בבית ומטנפות אותו. המציל החמוד בחוף עזר לנו לפתוח את השקיות של הבוץ וגם עשה לנו סט צילומים כשאנחנו מרוחות ומחוייכות. לפני שכל הכייף הזה נגמר חזרנו לספא לרחוץ בבריכת הגופרית. אחר כך הלכנו קצת לג’קוזי, כי אם נשאר אפילו חצי שריר תפוס זה הזמן לסגור איתו חשבון.

בארוחת הבוקר

ים המלח זה סיפור קצת עצוב, בשלושים השנים האחרונות ירד המפלס ב־25 מטר, וכיום יורד בשיעור של 1.1 מטרים לשנה. בשנים האחרונות החלו להיפער בולענים כתוצאה מירידת מפלס המים. בעוד כמה חגים כבר לא יהיה מה לראות, אז אם חיפשתם מקום לנפוש בו בראש השנה, סעו לים המלח ותהנו ממה שעוד נשאר לפני שיהיה מאוחר מדי…

החבורה העליזה

אין ולו נהרייני אחד שגדל בשנות ה-80 בעיר, שהסניף המיתולוגי של בורגראנץ’ לא היה חלק מנוף ילדותו. ספסלי העץ בחצר בין העצים, הקרמיקה החומה שקישטה את הקירות בפנים, והדלת המצחיקה בכניסה שנראית כאילו תלשו אותה מאיזה פונדק בסט של מערבון אמריקקי של מאה ה-19, כל אלה זיכרונות מתוקים מלווים בניחוחות שעד היום עושים לי פלאשבקים לילדות. כשלאמא לא היה כח לבשל, או כשנשארנו רק עם אבא בבית, היו בנהריה שתי אופציות: הפינגווין או הבורגראנץ’.

מפגש בלוגרים בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ

אני לא חסידה של פאסט פוד, אבל לבורגראנץ’ יש משהו שמשדרג לטעמי כל מאכל (מעבר לנוסטלגיה) – רוטב אלף האיים. אני זוכרת שהיו מוכרים בקבוקים של הרוטב הזה ואני הייתי לקחוה קבועה ונלהבת שם. כנראה רק אני כי מתישהו, לצערי הרב הפסיקו למכור אותם.

רוטב אלף האיים. צילום: ששת שץ

אתמול גיליתי שיש סניף שלהם בעזריאלי. ממש ליד החנות הזאת שכולם נדחפו אליה בהמוניהם – איץ’ אנד אם (נכסנתי, ראיתי, לא הבנתי על מה המהומה – הבגדים סתמיים והמחירים לא כאלה זולים) שמחתי להיות מוזמנת לארוחת בלוגרים של בורגראנץ’, למרות שאני בדיאטה לקראת החתונה… לזכותי יאמר שאכלתי רק חצי המבורגר (למרות שזה רק 378 קלוריות), וכמה צ’יפסים בודדים ברוטב אלף האיים האגדי כמובן.

רק 378 קלוריות. צילום: ששת שץ

זאת, בנוסף למנות החדשות שהציגו לנו, מהן באמת לקחתי רק כמה ביסים. נשבעת. אם אתם זוכרים, היה איזה בלאגן שם עם הרשת ועמדו לסגור אותה, ואז קנו אותה, הקיצר זה אותם בעלים של ברגר קינג, ואלו החליטו לאחד אותם תחת המותג בורגראנץ’, אבל עכשיו הוסיפו לשם קצת מנות מהברגר קינג.

אהבתי מאוד את כוכבי העוף, ורצועות העוף. אני חובבת שניצלונים וזה גם מה ששבר את 8 שנות הצמחונות שלי בסופו של דבר… היו גם טורטיות וכנפיים, את שני אלה אני לא אוהבת באופן כללי, אבל החבר’ה נהנו מאוד מהכנפיים ועל הטורטייה אמרו שהיא טיפה יבשה וחסר בה איזה רוטב. אמרו לנו שקיבלנו לטעום מוצר בהרצה והוא עדיין לא גמור. מזכיר לי קצת חברת הייטק שמתרצת את הבאגים במערכת בכך שהיא עדיין עוברת QA, בעיקר עליכם – משתמשי הקצה.

המנות החדשות בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ

בכל מקרה, אני לא אוהבת טורטיות, ובצקים בכלל לא עושים לי את זה. לעומת זאת מתוקים עושים לי את זה מאוד. כאן אני חייבת לציין שהופתעתי – נתחיל מהסופלה הנהדר עם הגלידה מעל, שממש לא יאומן שהוא פרווה. אבל גולת הכותרת, ולדעתי מה שיהפוך להיות השוס של הקיץ, זה הגלידות החדשות שלהם עם תוספות של עדשים, כריות ושברי עוגיות, ומגוון סירופים (פירות, תות שדה, שוקולד, קרמל, וניל, פסיפלורה…) שמשדרגים את הווניל ו/או את השוקולד של הגלידה.

התוספת שתופסת. צילום: ששת שץ

לקחתי כמה ביסים מגלידת וניל עם שברי עוגיות וסירופ קרמל ופשוט התמוגגתי. זו גם ככה הייתה שבירת דיאטה די קיצונית, והשמן על הידיים כאילו ציקצק אלי באכזבה על כך שלא עמדתי בפיתוי הצ’יפס המסולסל. אז הנחתי אותה על השולחן בעצב והחלטתי לחזור הביתה ברגל, בתקווה להוריד על הדרך לפחות את הצ’יפסים. אחרי החתונה אני מבטיחה לרדת על גביע שלם של הגלידה הזאת.  ויהי מה!

גלידה, חכי לי לחורף. צילום: ששת שץ

ההיסטוריה של בורגראנץ’

בורגראנץ’, רשת ההמבורגרים הישראלית הוותיקה ביותר, מובילה את הטעם הישראלי מזה יותר מ 30 שנה. הרשת נוסדה בשנת 1972 על ידי ברי סקופ עם פתיחת הסניף הראשון של הרשת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשנת 1974 החל ברי סקופ יחד עם רון לפיד עובד הסניף בתל אביב אשר הפך לשותף בהרחבת הרשת למקומות נוספים ברחבי הארץ. עד מהירה הפך בורגראנץ’ למותג מועדף בישראל ומבחינתם של ישראלים רבים בורגראנץ’ זה לא רק המבורגר אלא גם נוסטלגיה. בשנת 1997 רכשה חברת “פז” את הבעלות על הרשת , וב 2006 רכש איש העסקים יוסי חושינסקי ז”ל את הרשת מ”פז”. בחודש אוקטובר 2008 לאחר קריסתה תחת הבעלות הקודמת נרכשה הרשת על ידי חברת אורגד אחזקות לאחר אישור הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן. עם הסבת מסעדות ברגר קינג בישראל לבורגראנץ’ מפעילה אורגד אחזקות 107 מסעדות בורגראנץ’ ברחבי הארץ ומעסיקה כ 2,000 עובדים. בורגראנץ’ הינה רשת ההמבורגרים היחידה בארץ עם מוקד משלוחים משוכלל המספק שירות משלוחים מקרית שמונה בצפון ועד אילת בדרום (6575*) בורגראנץ’ ממשיכה להגיש ללקוחותיה את מיטב המנות האהובות והמוכרות על הקהל הרחב עם הרטבים הטעימים: ספרדי, ראנץ’, ציק’ן גריל, ראנץ’ וסטאר צ’יקן ועוד מנות שהפכו ללהיט בישראל. כמו כן מגישת הרשת את ארוחת הקומבינה הכוללת מנות עיקריות (ראנץ/ספרדי, צ’יקן גריל וכו’), שתייה, תערובת של צ’יפס, נקניקיות וטבעות בצל בתוספת הרטבים האהובים: ברביקיו, אלף האיים וקטשופ. בורגראנץ’ דואגת גם לאוהבי הקינוחים ומגישה להם את הקרנבל, שוקופאי, בוואריה ועוד במסגרת אסטרטגיית החדשנות של הרשת הושקעו משאבים רבים בפיתוח מוצרים חדשים ומפתיעים, כך לפני כחודש השיקה הרשת את “הספרדי הקליל” – המבורגר עם 3.5% שומן כולל הלחמנייה הירקות והרטבים עם אותו הטעם של הספרדי האהוב. לפני מספר ימים השיקו ברשת מוצר נוסף, ורסיה קלילה ביותר של הספרדי – “ספרדי סופר קליל” עם 253 קלוריות ו 1.5% שומן בלבד. בימים אלו עורכת רשת בורגראנץ’ שיפוץ מסיבי במסעדותיה ברחבי הארץ במסגרתו יוקמו בסניפים השונים משחקיות ויוצבו מסכי פלזמה לרווחת הלקוחות.

היובש הנורא הפך את האלכוהול חזרה לאטרקטיבי. הוא אמנם משמין, מלאך המוות של הכבד, הוא עושה כאבי ראש אם לא מקפידים לשתות איתו הרבה מים ובגדול עושה אותך מטומטם אם אתה צורך ממנו יותר מדי. הוא גם לא מזכיר ולו בקצת את העשב המתוק, אבל לפחות משכיח לכמה שעות כמה אנחנו מתגעגעים אליו.

השרוף, השרופה והשורפת בשוק הבירה. צילום: מרינה גולדשטיין

המצב העגום אליו נקלענו בעל כורחנו הוא שמשך אותי, להפתעתו הגמורה של בנזוגי ששאל “ממתי בירות עושות לך את זה?” לשוק הבירה שהתקיים לפני שבוע, ויתקיים גם בסופ”ש הבא (18.6) במתחם התחנה בנווה צדק (תחנת הרכבת הישנה).”זה בירות תוצרת בית” שכנעתי אותו – שהתחיל לא מזמן לבקבק בבית יין דבש ועוד כל מיני ליקרים.

אחרי כמה כוסות. מימין: אני, ירון גולדשטיין (הבעל של) ואוהד (הבעל של(י) לעתיד). צילום: מרינה גולדשטיין

כמה ימים לאחר מכן אנחנו שם, עוברים כמו דבורים בין הדוכנים ויונקים מכל הבא מהחבית. כרטיסן סטייל-ווינטג’-של-הרכבת-של-פעם מוכר קופוני טעימות בירה (3X100ml ב-15 ש”ח), וברקע מתנגנים בלייב: ירמי קפלן וחמי רודנר, מכים בגיטרות ופורטים על מיתרי קולם. זה כל כך ישראלי של פעם, שממש רק חסר נובלס.

מרינה והכרטיסן

בעצם, לא חסר – בצמוד למבנה התחנה ניצב לו דוכן שנראה כמו קיוסק של שנות ה-50, כל כולו מקדש לנובלס (נולדנו וגדלנו בשביל לעשן סמים), בכיכובה של הנובלס הכתומה החדשה. אני חייבת לציין שהיא לא רעה בכלל, ונאמר לי שהיא עשויה מטבק בלבד, בלי כל מיני תוספות של חומרים כימים שיש בסיגריות רבות תוצרת חוץ (אלא שגורמות לך להתמכר לטעם הספציפי).

בירה מלכה. צילום: מרינה גולדשטיין

התחלנו עם איזו בירה מתוקה בתוספת נגיעת ליקר פסיפלורה, משם המשכנו לדוכן חיפאי עם בירה נחמדה ביותר, ואחר כך אוהד הביא לי בירה “מלכה” שזה גם השם של אמא שלו, “בירה אמא!” הוא חייך והגיש לי אותה.  אבל ללא ספק את הבירה המנצחת מצאנו די לקראת הסוף – העוקץ של הדובים. ניסיתי את האחרות שלהם, פחות טובות לטעמי, אבל העוקץ הזו, איך אוהד אמר “יש לה טעם של בירה אמיתית”.

על הדוב ועל העוקץ. הבירות של הדובים. צילום: מרינה גולדשטיין

האווירה הקסומה של שנות הקמת המדינה עם בירות בעבודת יד ומוסיקה אקוסטית בלייב, עשתה לנו המון שמח, עד שלא שמנו לב ששתינו יותר מדי בירות. נפוחים אך מרוצים, עברנו לתחנה הבאה אצל סבא וסבתא של אוהד לשניצל ופירה. החיים הטובים.

יום שישי ה 18.6 החל משעות הצהריים המוקדמות, הפסטיבל יהיה שם שוב, אל תפספסו!

אני שונאת את פסח. זה חג שמעצבן אותי במיוחד. לא בגלל ליל הסדר המשפחתי, עם זה דווקא אני ממש סבבה. במיוחד בשנים האחרונות, בהן אני מחלקת את החגים בין המשפחה שלי למשפחה של בן זוגי. ככה שיוצאים לי חגים מגוונים ומעניינים במיוחד. אני שונאת את פסח בגלל הקטע עם החמץ.

דבר ראשון – אני ממש לא אוהבת מצות. זה כמו לאכול דיקט חסר ריח, טעם ותועלת. כי הוא גם ממש משמין, למרות שיש לו לוק רזה. מצות זה סוגשל אחיזת עיניים מבחינתי, וכאלה אני נמנעת מלאכול, אפילו בליל הסדר.

דבר שני – מי אתם שתאנסו אותי לא לאכול וופלה עם הקפה של הבוקר במשך ימים? ועוד כשיש לי חופש. ולא – העוגיות של פסח הן לא תחליף, הן בלתי אכילות בעליל ומי שאומר לכם שהוא “מת על העוגיות של פסח” משקר לעצמו ולכם. נו באמת.

דבר שלישי – הביעור חמץ, בתקופה כזאת שיש אנשים הרעבים ללחם, תרתי משמע, פשוט מרתיחה אותי. איך אפשר לשרוף אוכל אכיל, רק בגלל שפעם לפני מלאנתאלפים שנה, בני ישראל לא הצליחו להחמיץ את הבצקים שלהם?

אבל עזבו אותכם מעצבים, כבר השכלתי ללמוד ששתיקה שווה זהב, ולהתעצבן פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים. לכן, הבה נשמחה! יש חדשות טובות סוף סוף: לפני מספר ימים קיבלתי גלויה בדואר, המבשרת לי כי תוקף המבצע אליו הצטרפתי בהוט עומד לפוג בעוד חודש. מה שאומר שההתחייבות שלי כלפי החברה המסריחה הזאת שאחת לחודש שולחת לפה טכנאי שיזמר לי על כך “שיש בעיה בתשתית”,  פגה. תמה. נגמר. לא עוד. אני מתנתקת!!! עד אז יגמר כבר אבודים ועספור, ובאמת, שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לשלם 220 שקל לחודש על חרא של תוכן.

להמשיך ליהנות? נוט!

אכן, חג חירות אמיתי יהיה זה הפעם. לעולם לא אשכח את הפסח הזה בו סופית ניתקתי את הכלבים האלה ממני, שאגב בימים אלו אוכלים כף מתביעה ייצוגית נגדם על סך 105 מיליון ש”ח בגין מדיניות האי-התנקות הנוראית שלהם.

אני גם לא מתחברת ליס. אני הולכת לקנות מחשב קטן ולעשות ממנו מדיה סנטר. חיבור לאינטרנט כדי לראות סטרימינג, ואני מסודרת פור לייף בלי דמי מנוי חודשיים, רואה מ ה  ש ב א  ל י , מתי שבא לי, ולא תלויה בלוחות שידורים – שזה כל כך המאה הקודמת, שזה הורג אותי, שעדיין משדרים בשיטה הזו.

הדבר הבא שאני מתכוונת להשתחרר ממנו, זה חברת הסלולר. אני אנצח אותם עם Wifi כי תכלס – אם יש סקייפ מותקן על מכשיר הטלפון הנייד, לא צריך סים ולא עמייאת. אבל אצטרך לחכות שכל המדינה תהיה מרושתת היטב עד שאוכל להשתחרר מכבלי הסלולאר.

 ובנימה פסחית זו, עשיתי קניות “לחץ-פסח” היום:

• 30 פיתות, צ’ק.
• 2 חבילות וופלים, צ’ק.
• ½ קילו פסטה, צ’ק.

שכחתי איזה חמץ קריטי?

שיהיה חג שמייח, הפעם בלי תיוגים בפייסבוק על ברכות, תזדיינו 🙂

חג חירות שמח

התלבטתי ארוכות אם לפתוח את תיבת הפנדורה הזו או לא. מלבד שיקולים פרטיים (החשש שאאבד כמה מחברי) יש שיקולים תדמיתיים קשים, שמא יבינו אותי לא נכון. אז אקדים, אומר ואזכיר למקרה שישכח: זכויות הפרט, הזכות לשיוויון וחופש הבחירה, הם אבני היסוד של המהות הקיומית שלי. הסיבה שכן החלטתי להוציא את זה החוצה (חוצמיזה שלא בריא לשמור דברים בבטן) הייתה תגובה של חבר ילדות שלי לסטטוס שפירסמתי בבוקפייס, אחרי שרבתי עם אוחץ’ מטומטם בתור לרופא.

זה כבר זמן מה שאני חשה עוינות מצד גברים שאוהבים גברים. תחילה חשבתי שמדובר בפארוניית ילדות חוזרת – ההרגשה שכולם נגדי וכולם שונאים אותי. אבל עם הזמן זה הפך ונהיה בוטה יותר ויותר. זה התחיל בכך שאיבדתי לקוח, כי העובדים שלו לא הסתדרו איתי. לא הבנתי למה. כל מי שמכיר אותי יודע שכשזה מגיע לענייני עבודה אני סופר מקצועית, זירזה, דייקנית ומשתפת פעולה (אלא אם שמים לי רגלים, אבל זה לא שייך לסיפורנו).

מתוך אינטרס משותף ולמרות התקשורת הבינאישית הקלוקלת ביני ובין העובדים, ניסינו שוב לעבוד יחד, בתקווה שהפעם יהיה שונה. אבל זה פשוט הוביל לעוד קצר בתקשורת. הרגשתי שכמה שאני משתדלת (ואפילו מלקקת) זה לא עוזר. על שני העוזרים הקטנים של סנטה אני לא עושה רושם. למה? המסקנה הגיעה כמה חודשים אחר כך. פשוט מאוד – אין לי זין. אגב, במקומי עובד מולם מכר שלי, הוא אומנם סטרייט אבל מה שחשוב – הוא לא אישה, והם מסתדרים יופי. 

אני פשוט לא מסתדרת עם אנשים ששונאים אותי בגלל מה שאני. אז אני אישה. אז נולדתי עם כוס. סעמק – לא מספיק אנחנו סובלות מסטרייטים שוביניסטים, עכשיו גם גיי המחמד שלנו מפנה לנו עורף? לא חשבתי שאגיע למריבה קולנית עם אוחץ’, אבל זה קרה לפני כמה ימים: המזכירה בקופת חולים דחפה אותי בין תורים בגלל המצב בו הייתי (אני סובלת מסינוסיטיס כבר מעל לשבוע, ורוצה להרוג את כולם ואת עצמי, גם בלי שמשהו ידליק אותי). הפציינט שהייתי אמורה להכנס לפניו, היה לצערי סופר-גיי, סופר-קולני, וסופר-פה-ג’ורה. אתם יכולים לנחש מה קרה כשניסיתי להכנס. המזכירה לא רצתה להתערב ואני רציתי למות מכאבים. ויתרתי לו והלכתי הביתה בקושי רב.

יש זן חדש של הומואים ששונאים בחורות. לקח לי זמן עד שנדלק לי הפלורסנט והבנתי שהבעיה לא אצלם. היא אצלי. יש לי משהו שלהם אין ועל כך קמה ונולדה לה “קינאת הכוס”. מכירים את הגברים האלה שמדברים בלשון נקבה? סטייל “אוי אני מתעלפת” או “כואב לי הכוס”? הגברים האלה נקראים אוחצ’ות. זה סוגשל הומואים שהם משהו בין קוקסינל לפרחה.

הם כועסים עליך כי אישה עם ציצי אמיתי (לא כולל מושתלות מעמק הסיליקון, עבורן יש להם אמפתיה כלשהי) וחור במקום צינור, מתחילים עם החבר שלך מולך בלי שמץ של בושה, כמו זונה נרקומנית שצמאה למנת הזין היומית שלה. בדרך כלל בחורות מוותרות להם על ההתנהגות הדוחה שלהם, רק שאיש לא יגיד שהן פרימיטיביות או סובלות מהומופוביה.

אני וידיד/ה. אגב כדי שיצלמו אותי איתו הוא ביקש כסף. מאה באט!

לעזאזל, תמכתי בקהילה מאז שאני זוכרת שגיליתי שבת עם בת זה אפשרי. הזעתי ונדחקתי עם אלפי אנשים במצעדי הגאווה לדרותיהם ככל שהזדמן לי, ואפילו תמכתי בפרובוקציה של הקהילה לצעוד בעיר הבירה, ולמרות ההסתייגויות עליתי לירושליים והבעתי את תמיכתי. אז למה זה מה שמגיע לי?

בסאות’פארק אומרים שלוקח 22.3 שנים עד שאפשר לצחוק על נושא כאוב כזה או אחר. אני אומרת שיש דברים שגם אם לצחוק עליהם משחרר אותך מהמבוכה שנובעת מהנושא, הם לא מצחיקים בכלל. אוחצ’ות זה לא מצחיק. זה עצוב, עלוב ויותר מכך מטריד ומנציח את הסטריאוטיפים על הקהילה. יחד עם זאת, אני מנסה לא להיות רק שלילית, ולהשאר חיובית, ככל האפשר 🙂