קצת תרבות? ארכיון

צילום: עידו קינן, cc-by-sa

תודו שזו אחת הכותרות שלא ציפיתם להן מכנס היסוד של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים. אבל היא בהחלט ממחישה בצורה הכי טובה את אחד המסרים שניסו להעביר שם. אני חושבת ככה בכל מקרה. היה די מפוצץ אני חייבת לציין, ועד שהגענו לאולם הכנס סבלנו מחללים לא ממוזגים – אלו המיועדים למינגלינג. נחמד היה לפגוש חברים מהעבודה וכמה חברי פייסבוק שעד עתה לא ראיתי בשר ודם.

פורסם בתאריך 6/2/08
24 דקות

צילום: יוני המנחם

חמש בולטים על הופעתו הראשונה של יאיר לפיד כמגיש חדשות סופשבוע בערוץ 2:

• בלטו בחסרונם תלתליו השחורים המשומנים, שהוחלפו בבלורית כסופה ושרמנטית להפליא.
• ממממ….
• רגע אני חושבת על זה…
• אה…
• זהו.

האמת, שמהדורת החדשות בהגשתו של לפיד הזכירה לי את העיתון שבו אני כותבת. צבעוני, רועש ומלא בכוכבים. היה חסר רק אפטריסט* שהיה מפזר קצת אנימציות מנצנצות במעברונים. עכשיו אני יכולה להכריז בקול: יש פה מגמה חדשה בעולם התקשורתי. ה”אני” במרכז, פולש באינדיבידואליסטיות מופתית ללב הקונצנזוס.

Gדאימק (קופי: מבקרי המדינה “המוסף לשבת” / “ידיעות אחרונות” | עיצוב: הגר צימרמן)

גאידפארק הבין את זה, “האלופה” (כבר עונה שניה) הבינה את זה. למה הסטודנטים לא מבינים את זה?

“זה כבר פעם שלישית שאנו שומעים בתקשורת שהסטודנטים קיבלו טיוטה לחתום עליה.. למה קיבינימט הנציגים שלנו לא מכינים בעצמם את טיוטת ההסכם… לכולם יהיה ברור מי דחה את ההסכם… הרי מי שבועט לשער זה הולמרט ואנחנו השוער, למי יותר סיכויי הצלחה? מתי נקבל את השכל לגרור אחרינו את הממשלה ואת שאר המושחתים בכנסת!”

הלילה ביליתי במטה המאבק של הסטודנטים. זה היה אחרי משמרת מרוחה עד אינסוף במוסף כלכלה, וארוחת ערב מרעננת עם אבא וחברים שלו בבר פירות ים וקצת יין לבן. בחמש בבוקר כבר התחלתי לפזול לעבר השעון. אני בניגוד אליהם לומדת (באו”פ אין שביתה) ורצוי שאני אשן לפני זה.
לא הייתי מודעת בכלל לקיומו של החמ”ל הזה, שם כל אחד מחובר באינפוזיה לאיזה סלולר או מחשב נייד, מעבירים אותו אחד בין השני כאילו היה ג’וינט עסיסי, מסברים ומספרים, מעלים תמונות לפליקר החדש ומעדכנים את האתר כל כמה זמן.

אין לי זמן ו/או כח לכתוב אז אני ממליצה על חברים:

פרפיון כותב קטע חזק על המוות.

רחביה ברמן כותב על סטודנטים ועלה ירוק

ערן ורד מציג מצגת וידאו שהוכנה עבור ועדת כנסת שדנה באלימות המשטרתית בהפגנת הסטודנטים

לכבוד יום המריחואנה 2007 שנחגג בעשרות מדינות בעולם והשנה בפעם ה-10 בארץ ישראל

לפני שנה וקצת עת התראיינתי לקראת הבחירות, כמעט כל כתב שאל אותי (וכמובן את כל מי שהיה בעלה ירוק) את השאלה הבאנלית: “את מעשנת?” לקח לי קצת זמן למצוא תשובה דיפולמטית, אך כיאה למוח יהודי שעונה על שאלה בתשובה: “אתה עובר את המהירות המותרת בכביש החוף?”. אם יש משהו שמעצבן אותי העולם הזה זה הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שיש לצמח הנפלא הזה – קנאביס.

מהפכה. הפגנת הסטודנטים בהפגנה להתפטרותו של אולמרט (צילם אותי: איתי חזן)

ווידאו מההפגנה במשטרע. אורג

”זה מדינה זה? זה חרא!“. כה אמר סבא שלי (אקס פלמ”חניק), כששאל למה אני לא באה לירושלים לבקר, ועניתי לו: “אתה יודע, לומדים, עובדים… מפגינים”. השיחה הסתיימה בהסכמה גורפת שאולמרט צריך להכנס לכלא. “אל תדאג סבא” אני מרגיעה אותו, “מי שהביא עלינו חרא, יקבל אותו חזרה. הגלגל מסתובב”. אני באמת מאמינה שהסטודנטים לא יפסיקו את המאבק עד שייקבלו את כל מה שהם רוצים – בין היתר את התפטרותו של רה”מ.

התעוררתי הבוקר עם בחילה. העיר הזאת מגעילה אותי, בעיקר יושבייה. אין פה טיפה של סולידריות חברתית, בבועה. כל אחד פה בטוח שהשמש זורחת לו מהחור של התחת. שהוא הכי שווה, הכי מעניין, הכי הכי. בלי למצמץ משחקים לך על הרגשות. אם זה בעבודה, אם זה בשכר דירה, אם זה באיזה סוג מעוות של קשר זוגי כזה או אחר.
עיתונאית רציתי להיות. בשביל מה? בשביל לסקר מה צבע הקרן שזורחת מהתחת של פלוני אלמוני? זה כל מה שיכלו להציע לי, כרגע. סירבתי. לא, לא אפול להם ברשת כל כך מהר. יש לי מטרה, יש לי אג’נדה, יש לי חלום. לא רוצה תהילה ולא משכורת שמנה. רק להצדיק את נוכחותי פה. למלא את תפקידי ולסגור את הבאס(ט)ה.

ב-5 באפריל 1994, לפני 13 שנים איבד העולם את קורט קוביין, אבי הגראנג’ של שנות ה-90. הוא נמצא בביתו שבסיאטל, ירויי בראשו ללא רוח חיים. הוא השאיר אחריו מכתב התפטרות:
“כבר במשך שנים רבות לא חשתי בהתלהבות הקיימת בשמיעה ויצירה מוזיקלית, בנוסף לקריאה וכתיבה. אני חש אשמה … צרחות הטירוף של הקהל מתחילות, זה לא משפיע עלי באותו אופן כמו על פרדי מרקיורי … אני מעריץ ומקנא בו על כך”
למרות שהיה נדמה כי מדובר במקרה התאבדות קלאסי, נסיבות מותו נשארו בילתי פתורות עד היום. בשנת 1998, לאחר מאבקים משפטיים ואיומים מצד אלמנתו של קוביין, קורטני לאב, יצא הסרט “קורט וקורטני” של ניק ברומפילד. הסרט, שרובו צונזר בעזרתה הנדיבה של לאב, מציג תאורייה אחרת על מותו המיסתורי של קוביין, שאגב הלך בעודו בשיא ההצלחה של הקריירה המוסיקלית שלו.