השב"כ.אורג | Hashabak.org

mmm....choclate....

יש את המשחק הזה של הסימפסונס, בו הומר נמצא בארץ השוקולד, שזה בעצם על פי פרק בו הומר חולם שהוא בארץ השוקולד. אחד הפרקים האהובים עלי בתור חובבת שוקולד מושבעת, ואחד המשחקים היותר משמינים בהם שיחקתי. כי אי אפשר לשחק בשוקולוד בלי לאכול שוקולד. ארץ השוקולד של הומר היא הגירסא המשופרת של בית הממתקים של עמי ותמי. א’ -בגלל שמדובר פה רק בשוקולד. ב’- זה בית. כאילו בעמי ומתי זה בית ובחלום של הומר זה הכל: המעקה, הגשם, פנסי הרחוב, המדרכה ואפילו הכלב.

כשנכנסתי לחנות של רואי שוקולד, הרגשתי שאני בעולם השוקולד של הומר. אני מתה על שוקולד, וזו פעם ראשונה שהסתכלתי ואמרתי – וואו, זה יפה. יפה כמו סושי.סושי כידוע הוא טעם נרכש. ולדעתי רוב הרוכשים אותו, קודם כל אכלו אותו עם העיניים. סושי זה כזה דבר אסטטי ומעוצב, שאתה לא יכול שלא לנסות אותו, כי איך אפשר להיות כל כך יפה בלי להיות גם טעים?

בשוקולד זה בכלל לא כך – גם אם הוא יימס ויאבד צורה או יראה אפילו כמו גוש קקה, אני עדיין אזיל ריר למראהו רק מעצם המחשבה שהינה עוד רגע הוא אצלי בפה, נמס לי על הלשון ומטריף לי את החושים. כן, שוקולד ממש עושה לי את זה. וכשאמרו לנו שאנחנו יכולים לטעום מכל היופי הזה, הפסקתי לשמוע על מה יהיה אחר כך במפגש הבלוגרים, הבטן החלה לקרקר וכל מה שעיניי ראו היה שוקולד.

פרלינים. ים פרלינים. בכל מיניצורות, צבעים וטעמים

זללנו עד שכאבה לנו הבטן, כי השתדלנו לא לפספס לטעום אף אחד מעשרות מוצרי השוקולד שהונחו בפנינו, וגם הוצגו כ”ליין החדש ברואי שוקולד”, גם כדי לספר לכם שהליין החדש ממש מוצלח וגם בגלל שאם שמים לך שוקולד מול הפרצוף ואומרים לך תאכל – אתה תאכל עד שלא תוכל יותר. אחר כך למדנו איך מכינים פרלינים, מה הטמפרטורה הנכונה שצריכה להיות לשוקולד על מנת לעבוד איתו, איך מכינים את המילויים, והכי טוב – את כל מה שהכנו לקחנו הביתה.

סדנאת פרלינים ברואי שוקולד

אבל יותר מכל, הקסים אותי הסיפור של רואי. קודם כל, יש לו קעקועעל היד מה שכבר הופך אותו ל”אחד משלנו”. אבל מעבר לכך שהוא בנאדם מגניב ומצחיקשניכר עליו כי הוא אוהב מאוד את עבודתו (שזה דבר נדיר), הוא בנאדם שהגשים חלום, שלקח סיכון, ויתר על נוחות כלכלית ויוקרה תעסוקתית והלך לחפש את עצמו עד שמצא – את אהבתו הגדולה לשוקולד.

רואי היה מתכנת בכיר בחברת הייטק במשך כעשור, שהתקדם עד לדרגת ראש צוות, שזה תפקיד ניהולי-מקצועי, ואז בשיא הקריירה הממריאה פרש. כי לא הספיק לו שהוא טוב, שהוא מרוויח משכורת נאה, שהוא מתקדם ושבעצם אין לו דאגות על הראש. היה חסר לו משהו כנראה – תשוקה, או סיבה טובה לקום בבוקר.

אני, רואי והשלל - הפרלינים שהכנו ולקחנו איתנו הביתה. צילום: ששת שץ

הוא סיפר לנו שזה התחיל במטבח בבית בתור תחביב והמשיך בלימודים בבלגיה. החנות בה התארחנו הינה הסניף הראשון מתוך שישה של רואי שוקולד, הפזורים ברחבי הארץ. וכל זה בסך הכל בחמש שנים. אז עכשיו הוא לא רק טוב בעבודה שלו ומרוויח יפה, הנשמה שלו שבעה ואני בטוחה שזה השפיע על אורך חייו לטובה, וגם לסובבים אותו. על כן, אני סוגשל מעריצה אותו.

שבוע אחרי שהיינו בסדנאת השוקולד לא הפסקתי לראות את השוקולד של רואי בכל מקום. סבא שלי חגג יומולדת 82  וההורים שלי שראו את התמונות ושמעו את הסיפורים, תהו אם החנות קרובה אלי הביתה. מה הביתה? אני גרה בתל אביב בכלל. אפשר להזמין בטלפון בסניף בעיר בה הוא גר – ירושלים. אז אבא שלי הזמין לו מגש גדול של פרלינים וחטיפי שוקולד, עם ברכה משוקולד. אחר כך הגיע חנוכה וחילקו לנו סביבונים משוקולד, נחשו של מי… 🙂

ואיך אפשר בלי תמונה של המלחיות של ששת?

תרגעו, אני לא הופכת לבלוג אוכל, רק החודש אמרתי שהולך להיות קולינרי ביותר. שמעו, יש דברים שאי אפשר לסרב להם. למשל זה: הוזמנתי למפגש בלוגרים סובב כנרת בארבע תחנות לרגל פסטיבל טעם כנרת שיתקיים בחנוכה.  לפני כן, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה פסטיבל “טעם כנרת”, ועוד הוא מתקיים השנה בפעם השישית!

המלחיות של ששת. אחת התמונות!

עד היום אפשר לומר שהכנרת הייתה בשבילי (חוץ מהקו האדום) ליל אהבה בצמח, לילות בלי שינה עם שקי שינה מיותרים לחלוטין,  זריחות מופלאות והרבה גיטרות ואלכוהול.  אלכוהול זול, מיותר כמעט לציין. אבל מאז אותם ימים עבר כבר עשור, ומה שפעם נחשב כעלייה לרגל (יותר נכון עצירת טרמפים) לכבוד חגיגות החופש הגדול הפך בתוך פחות מ-24 שעות למשהו שונה לחלוטין.

תחנה ראשונה: מיני סדנה להכנת פויקה לקראת תחרות הפויקה שתתקיים בפסטיבל במסעדת הבשרים המשובחת “מרינדו”.

מרינדו - בשר, יין ועוד. הכל על טהרת הגידול המקומי

אני לא חובבת בשר בכלל. הייתי צימחונית 8 שנים וחזרתי לאכול בשר רק כי היה חסר לי B12. הצמחונות שלי, באופן מפתיע לא באה ממקום אידאולוגי. זה פשוט מגעיל אותי, עצם המחשבה שיש לי גופה של חיה על הצלחת. גם אחרי שחזרתי לאכול חיות מתות, קשה להגיד עלי שאני משתגעת מבשר אדום (נכון זה ביזבוז שיש לי דוד דרום אמריקאי שיודע להכין אסדו שגורם לכל הסובבים אותי לרייר כמו כלבים מוכי רעב?) ובכלל, אני שונאת לבשל בשר, כי כשהוא עוד “חי” רואים ממש עור, שרירים, גידים ולפעמים גם דם, וזה ממש עושה לי בחילה.

ואולם,  העגל החצוי שקיבל את פנינו במרינדו, לא גרם לקיבה שלי להתהפך. גם לא ממש עשה לי תאבון יש לומר. מה שכן, מאוד עיניין אותי ללמוד על חלקי הבשר: איפה הסינטה, איפה האנטריקוט ואיפה הפילה, ואפילו גיליתי שצוואר טלה זה מעדן. זה כבר היה בשלב שעגל אחר היה מוכן לאחר שבושל בפויקה עם מיטב ירוקות שורש, עלים, בצלים ושום.

בתור מישהי שלא אוהבת להתעסק בבשר, בטח שלא בהכנת צירים, שמחתי לשמוע שמרינדו (שאגב פתחו סניף בתל אביב בכיכר המדינה) מוכרים צירים מוכנים – כאלה שבושלו שעות רבות, צוננו, שיכבת השומן הופרדה מהם והן עברו סינון, והכי חשוב – אין בהם חומרים משמרים. והמחיר? 15 ש”ח שווה לכל נפש.

את הבשר אגב מכינים רק מגידול מקומי בגולן, הבשר המעובד שלהם מכיל רק בשר מה שאומר שאפשר לחזור לאכול נקניקיות וקבבים, הם לפחות מנסים לשבור את המיתוס ש”זה הזבל של הבשר” וכשטעמנו את הנקניקיות והקבבים שלהם זה היה כל כך טעים שטחנתי אותם כאילו אני לא הולכת לאכול עוד 3 ארוחות אחר כך.

במרינדו מאמינים שבשר טוב צריך לאכול עם יין טוב, ולכן יש להם גם יקב במסעדה שבכנרת, גם הוא מגידולים מקומיים בלבד, ובמחירים של החל מ-50 ש”ח לבקבוק. כך שגם אם אין לכם כסף להשקיע ביין יוקרתי, תוכלו להנות מהבשר שלכם עם יין טוב שלא ישאיר לכם חור בכיס.

נוגסים במרינדו

תחנה שניה: פריסת בראנצ’ עשירה במסעדת “קצה הנחל” המתמחה במאכלים לבנוניים וארץ ישראלים מזרחיים שורשיים.

מיד אחרי היין והבשר עלינו למיניבוס לכיוון התחנה הבאה: מסעדה עם מאכלים לבנוניים וארצישראלים, שהבעלים הם יהודי ולבנוני שחברו יחדיו והקימו עסק, במקום פסטורלי ומקסים, עם המון דשא, עצים ו…חתולים! כך שאם אתם אוכלים שם, ונשארו לכם כמה פירורי בשר, תביאו להם – שייהנו גם הם 🙂

אני מאוד אוהבת אוכל לבנוני. אוהבת אורז עם בשר טחון, מג’דרה, קבבים, חומוס וטחינה. ואיך אפשר לשכוח – הסלטים. יצא לי לראות ולשבת בלא מעט מסעדות לבנוניות (זה מאוד נפוץ בצפון, בעיקר אחרי שהצדלניקים הסתפחו אלינו, ולמי שהיה שכל הבין שהישראלים אוהבים אוכל) אבל כזה שולחן סלטים עשיר ומגוון עוד לא ראיתי מימיי.

במיוחד אהבתי: את החלומי המטוגן, את הצוואר כבש, את הסלט ירוקות עם פתיתי בולגרית, את המג’דרה והכיסוני בשר ביוגורט.  [זהירות! קיטש לפניך!] אבל הכי אהבתי את החתולים בחוץ, כי איפה שיש חתול – יש תרבות, והמקום הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות, בלי הבדל דת גזע ומין, והוא גם סמל לדו קיום (אובר קיטש, אני יודעת, אבל זה אמיתי), מראה עד כמה חתולים הם חלק מהתרבות הישראלית. ועל כן, המקום הזה עשה אותי מאוד שמחה.

לא הסעודה הראשונה. השניה, ועוד היד נטויה. במסעדת קצה הנחל

תחנה שלישית: סדנה עם השף איתמר דוידוב בנושא שילובים מקסיקניים עם פירות עמק הירדן במרכז המבקרים “תמר בכפר”.

אני לא אכלנית גדולה. אני לא מהאנשים שחיים כדי לאכול, אלא מהאסכולה שאוכלת בכדי לחיות. מעבר לבשר, גם פירות אני לא כל כך אוהבת, אפשר לומר את רובם אני שונאת ומתעבת עדי כדי כך שאפילו כתיבה על זה עושה לי עווית של גועל.

לכן כשנסענו ל”תמר בכפר” חשתי שאני לא אפסיד יותר מדי בגלל שהתפוצצתי עד אפס מקום ב”קצה הנחל”.  תמר תמיד נראה לי כמו ג’וק, לא סתם ג’וק – מקק כזה שכולם כל כך שונאים. אני לא מסוגלת להכניס את זה לפה. אבל שהשם לא יטעה אתכם, וגם לא התמרים, הם בכלל לא האישיו פה ב”תמר בכפר”.

סדנת בישול מקסיקנית אצל השף איתמר דוידוב

מקסיקו זה צבע. הרבה צבעים. צבעים חדים, צבעים זוהרים, שפע של צבעים. צבעים שעושים אותך שמח, מגוון אינסופי… לא, לא הייתי במקסיקו אף פעם, אבל לכמה רגעים, הרגשתי שאני בסרט מקסיקני מהסוג הידידותי לילדים. והצטערתי לרגע שאין לי ילדים, כי המקום הזה הוא חגיגה טעימה גם לעיניים.

עברנו סדנה להכנת טורטיות, והכנה של גווקאמולי, ולמרות שהעיניים שלי נפתחו, וכן גם הרעב, כל הזמן חששתי לטעום כי פחדתי מהחריף. שמחתי לגלות שאני לא האשכנזייה היחידה בקהל והשף איתמר דוידוב הכין עבורנו טורטיה נטולת חלפיניו.

הוא לימד אותנו להכין “סדביצ’ים לבית ספר” ושוב לרגע הצטערתי שאין לי ילדים כי אם היו לי – זה מה שהם היו מקבלים למחרת. זה הרבה יותר בריא מסתם סנדביץ’, וחברת “טרז פזוס” מוכרים טורטיות ללא חומרים משמרים, וילדים ממש מתים על זה (במיוחד כי הם אוכלים עם העיניים) ולראייה הבת הקטנה של השף הסתובבה לידו וביקשה כל הזמן עוד מהטורטיות שאבא שלה הכין לנו.

המלחיות המקסיקניות של ששת

תחנה אחרונה: סדנה “לאהוב שוקולד” – הכנת פרלינים משובחים וטראפלס בחוות השוקולד “גליתא”.

התחנה האחרונה, באופן טבעי היא קינוח. ואם בתחנה הקודמת הצטערתי שאין לי ילדים, אפילו לרגע קט, הבנתי שזה לא בגלל שאני רוצה כרגע ילד, אלא בגלל שאני רוצה להיות ילדה. להשתחרר קצת, לצחוק, להשתעשע וליצור דברים, כמו בגן… אחרי שטעמתי כמו מפגרת מאחד מהטופינג שהיו על השולחן בסדנה להכנת פרלינים וטראפלס אצל גליתא, וגיליתי שזה צ’ילי… שרף לי הפה והציעו לי לאכול שוקולד. זה הרגיע קצת, אבל הייתי צריכה עוד. ועוד. ועוד…

שוקולדדדד

יש דבר כזה אובר דואז משוקולד. יש דבר כזה להיות בהיי משוקולד (ארחיב על כך בפוסט הבא, בנפרד). בחיי שאם היו אומרים לי ששמו לי חשיש בשוקולד, הייתי מאמינה. השוקולד אצל גליתא, אפילו הגולמי, כל כך טעים שממש קשה להפסיק. ולתת לי לבחור מה לשים לעצמי בתוך השוקולד זה יותר טוב מבית הממתקים בעמי ותמי. פה הכל על טהרת השוקולד, ואני הכי אוהבת את השוקולד שלי בטעם שוקולד, כמו ילדה.

אחרי שהתמסטלנו היטב, נכנסו לאולם הקרנה וראינו סרט בן 12 דקות, על מסעות השוקולד בעולם. מעצי הקקאו באפריקה (הפרי של הקקאו צהוב בכלל, והפולים בהתחלה לבנים!) ועד למפעל בבלגיה שם מעבדים אותם ומפרידים בסופו של התהליך לשני תוצרים: חמאת קקאו, ואבקת קקאו.

אז כן, טכנית, שוקולד לבן הוא כן שוקולד כי הוא עשוי מחמאת קקאו. שוקולד חלב עשוי מחמאת קקאו, חלב ואבקת קקאו. שוקולד מריר זה הרבה אבקת קקאו וקצת חמאת קקאו. ומהפעל השוקולד מגיע אל גליתא, ואז יישר אלי לפה! ממש מומלץ לילדים!

משחקים כמו ילדים בגן בחוות השוקולד של גליתא שעל שפת הכנרת

פסטיבל “טעם כנרת”  השישי, בסימן יצירה קולינרית מקומית יתקיים בחנוכה – 2-11/12/10

חג אורים שמח וטעים!

התבגרתי. אין מה לומר. גם התברגנתי, והיום אני מחבקת את זה, כאילו, מה רע? (לתשומת לב הקוראת מיכל פ.) גם הכנרת התבגרה. הכנרת בזריחה [כבר לא רק ל]מאוהבים בשק שינה, כמו שכתב המשורר א.גפן, שגם הוא התבגר ומזמן כבר לא מתאפר….  בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שהכנרת זה כבר ממש לא מנגלים ויש לה פוטנציאל להיות ממלכה קולינרית יפייפיה. אני כבר לא יכולה לחכות שיהיו לי ילדים, והם יגדלו קצת ואני אקח אותם למקומות הקסומים האלו, שאין בהם טיפת פלצנות בריח עשן אוטובוסים, אלא רק אושר, נופים יפים ואוכל טוב. מי צריך יותר מיזה?

המלחיות של ששת

יכול להיות שזה קצת בלתי נתפס, שבחום הנוראי הזה יצאתי לחופשה בים המלח. אבל היי – אין שם לחות וזה היה שווה את זה. לשבת בשמש החמימה בלי להזיע למוות ולהנות מהאוויר היבש וממי המלח שמציפים אותך וגורמים לך לרגע להרגיש במשקל נוצה גם אחרי שזללת בחדר האוכל.
קצת עצוב שאת הפעמים שיצא לי להיות בים המלח אפשר לספור על כף יד אחת, והפעם האחרונה הייתה בכלל במסגרת עבודה, כך שאפילו לא יצא לי לטבול בים. כשהוזמנתי על ידי ששת למפגש הבלוגרים במלון קראון פלאזה בים המלח, לא חשבתי פעמיים ומיד אישרתי את הגעתי. אין ספק שאני זקוקה לחופשה, וחופשה בים המלח זה לא רק לנפש, זה גם לגוף.

מבוצבצות

כשהגענו, חיכו לנו במסעדת המלון קוקטלים צוננים וכל מיני מתוקים. נישנשנו  קצת, והלכנו לחדר האוכל לארוחת צהריים. תקשיבו, זה ממש לא קל להיות בדיאטה ולצאת לחופשה במלון, העיניים יצאו לי מהחורים כשראיתי את כל השפע הזה, וידעתי שאני יכולה רק לטעום. אין מה לעשות, עוד פחות משלושה חודשים אני עולה לבן, וכידוע – לבן זה משמין.

אחרי האוכל עלינו לחדר בקומה ה-11, שם חיכו לנו מגוון פירות חתוכים, יין ופרלינים, וגם חבילת מוצרים של ים המלח. הנוף עוצר הנשימה שנשקף מחדרינו ליווה אותי כשיצאתי לסיגריה במרפסת וזה לא קל לעשן כשהנשימה נעצרת. אחרי מנוחה בחדר ובדיקת מיילים ופייסבוק, ירדנו להתפנק בספא. מורן המסג’יסט הצליח במשימה הקשה לשחרר לי את השכמות ומבחינתי זה היה שווה את הכל.

בארוחת הערב

למלון יש חוף פרטי שזה פלוס רציני בעיניי. הרבה מלונות בים המלח יושבים למעלה וצריך לרדת עם איזה שאטל של המלון לחוף, קצת פרוצדורה שיכולה להוריד את הכיף שבספונטניות… אבל הדבר הכי טוב שיש שם זה השביל המקורה שמוביל ישר לתוך הים, וגם שם במים אפשר להשתכשך כשמעליך סככה שמגינה מפני השמש. צפנו קצת במים ועלינו להתקלח לקראת ארוחת הערב. הרגשתי כאילו אני בטרום מסיבת רווקות – אני ומרינה לקחנו חדר צמוד להדר ושרון, פתחנו את הדלת בין החדרים וזה היה כמו סוויטה אחת גדולה. הבטחנו שכשנחזור מארוחת הערב נרד על בקבוקי היין ונשתכר כהוגן. העיניין הוא שאכלנו כל כך הרבה ושתינו כל כך הרבה שכאשר עלינו לחדר פשוט נפלנו לישון. חוץ מנעלולה (שרון) שהחליטה שהיא צריכה לעבוד.

למחרת, קמנו לארוחת בוקר של מלכים. שוב קיללתי את הדיאטה אבל הייתי חזקה. קצת חביתה וירקות, אפילו בלי לחם וכוס קפה אחת. ירדנו לחוף ואז למרינה היה רעיון גאוני להביא את הבוץ מהחדר, כי תכלס, אין מצב שאנחנו עושות שימוש בבוץ הזה בבית ומטנפות אותו. המציל החמוד בחוף עזר לנו לפתוח את השקיות של הבוץ וגם עשה לנו סט צילומים כשאנחנו מרוחות ומחוייכות. לפני שכל הכייף הזה נגמר חזרנו לספא לרחוץ בבריכת הגופרית. אחר כך הלכנו קצת לג’קוזי, כי אם נשאר אפילו חצי שריר תפוס זה הזמן לסגור איתו חשבון.

בארוחת הבוקר

ים המלח זה סיפור קצת עצוב, בשלושים השנים האחרונות ירד המפלס ב־25 מטר, וכיום יורד בשיעור של 1.1 מטרים לשנה. בשנים האחרונות החלו להיפער בולענים כתוצאה מירידת מפלס המים. בעוד כמה חגים כבר לא יהיה מה לראות, אז אם חיפשתם מקום לנפוש בו בראש השנה, סעו לים המלח ותהנו ממה שעוד נשאר לפני שיהיה מאוחר מדי…

החבורה העליזה

אין ולו נהרייני אחד שגדל בשנות ה-80 בעיר, שהסניף המיתולוגי של בורגראנץ’ לא היה חלק מנוף ילדותו. ספסלי העץ בחצר בין העצים, הקרמיקה החומה שקישטה את הקירות בפנים, והדלת המצחיקה בכניסה שנראית כאילו תלשו אותה מאיזה פונדק בסט של מערבון אמריקקי של מאה ה-19, כל אלה זיכרונות מתוקים מלווים בניחוחות שעד היום עושים לי פלאשבקים לילדות. כשלאמא לא היה כח לבשל, או כשנשארנו רק עם אבא בבית, היו בנהריה שתי אופציות: הפינגווין או הבורגראנץ’.

מפגש בלוגרים בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ

אני לא חסידה של פאסט פוד, אבל לבורגראנץ’ יש משהו שמשדרג לטעמי כל מאכל (מעבר לנוסטלגיה) – רוטב אלף האיים. אני זוכרת שהיו מוכרים בקבוקים של הרוטב הזה ואני הייתי לקחוה קבועה ונלהבת שם. כנראה רק אני כי מתישהו, לצערי הרב הפסיקו למכור אותם.

רוטב אלף האיים. צילום: ששת שץ

אתמול גיליתי שיש סניף שלהם בעזריאלי. ממש ליד החנות הזאת שכולם נדחפו אליה בהמוניהם – איץ’ אנד אם (נכסנתי, ראיתי, לא הבנתי על מה המהומה – הבגדים סתמיים והמחירים לא כאלה זולים) שמחתי להיות מוזמנת לארוחת בלוגרים של בורגראנץ’, למרות שאני בדיאטה לקראת החתונה… לזכותי יאמר שאכלתי רק חצי המבורגר (למרות שזה רק 378 קלוריות), וכמה צ’יפסים בודדים ברוטב אלף האיים האגדי כמובן.

רק 378 קלוריות. צילום: ששת שץ

זאת, בנוסף למנות החדשות שהציגו לנו, מהן באמת לקחתי רק כמה ביסים. נשבעת. אם אתם זוכרים, היה איזה בלאגן שם עם הרשת ועמדו לסגור אותה, ואז קנו אותה, הקיצר זה אותם בעלים של ברגר קינג, ואלו החליטו לאחד אותם תחת המותג בורגראנץ’, אבל עכשיו הוסיפו לשם קצת מנות מהברגר קינג.

אהבתי מאוד את כוכבי העוף, ורצועות העוף. אני חובבת שניצלונים וזה גם מה ששבר את 8 שנות הצמחונות שלי בסופו של דבר… היו גם טורטיות וכנפיים, את שני אלה אני לא אוהבת באופן כללי, אבל החבר’ה נהנו מאוד מהכנפיים ועל הטורטייה אמרו שהיא טיפה יבשה וחסר בה איזה רוטב. אמרו לנו שקיבלנו לטעום מוצר בהרצה והוא עדיין לא גמור. מזכיר לי קצת חברת הייטק שמתרצת את הבאגים במערכת בכך שהיא עדיין עוברת QA, בעיקר עליכם – משתמשי הקצה.

המנות החדשות בבורגראנץ'. צילום: ששת שץ

בכל מקרה, אני לא אוהבת טורטיות, ובצקים בכלל לא עושים לי את זה. לעומת זאת מתוקים עושים לי את זה מאוד. כאן אני חייבת לציין שהופתעתי – נתחיל מהסופלה הנהדר עם הגלידה מעל, שממש לא יאומן שהוא פרווה. אבל גולת הכותרת, ולדעתי מה שיהפוך להיות השוס של הקיץ, זה הגלידות החדשות שלהם עם תוספות של עדשים, כריות ושברי עוגיות, ומגוון סירופים (פירות, תות שדה, שוקולד, קרמל, וניל, פסיפלורה…) שמשדרגים את הווניל ו/או את השוקולד של הגלידה.

התוספת שתופסת. צילום: ששת שץ

לקחתי כמה ביסים מגלידת וניל עם שברי עוגיות וסירופ קרמל ופשוט התמוגגתי. זו גם ככה הייתה שבירת דיאטה די קיצונית, והשמן על הידיים כאילו ציקצק אלי באכזבה על כך שלא עמדתי בפיתוי הצ’יפס המסולסל. אז הנחתי אותה על השולחן בעצב והחלטתי לחזור הביתה ברגל, בתקווה להוריד על הדרך לפחות את הצ’יפסים. אחרי החתונה אני מבטיחה לרדת על גביע שלם של הגלידה הזאת.  ויהי מה!

גלידה, חכי לי לחורף. צילום: ששת שץ

ההיסטוריה של בורגראנץ’

בורגראנץ’, רשת ההמבורגרים הישראלית הוותיקה ביותר, מובילה את הטעם הישראלי מזה יותר מ 30 שנה. הרשת נוסדה בשנת 1972 על ידי ברי סקופ עם פתיחת הסניף הראשון של הרשת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשנת 1974 החל ברי סקופ יחד עם רון לפיד עובד הסניף בתל אביב אשר הפך לשותף בהרחבת הרשת למקומות נוספים ברחבי הארץ. עד מהירה הפך בורגראנץ’ למותג מועדף בישראל ומבחינתם של ישראלים רבים בורגראנץ’ זה לא רק המבורגר אלא גם נוסטלגיה. בשנת 1997 רכשה חברת “פז” את הבעלות על הרשת , וב 2006 רכש איש העסקים יוסי חושינסקי ז”ל את הרשת מ”פז”. בחודש אוקטובר 2008 לאחר קריסתה תחת הבעלות הקודמת נרכשה הרשת על ידי חברת אורגד אחזקות לאחר אישור הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן. עם הסבת מסעדות ברגר קינג בישראל לבורגראנץ’ מפעילה אורגד אחזקות 107 מסעדות בורגראנץ’ ברחבי הארץ ומעסיקה כ 2,000 עובדים. בורגראנץ’ הינה רשת ההמבורגרים היחידה בארץ עם מוקד משלוחים משוכלל המספק שירות משלוחים מקרית שמונה בצפון ועד אילת בדרום (6575*) בורגראנץ’ ממשיכה להגיש ללקוחותיה את מיטב המנות האהובות והמוכרות על הקהל הרחב עם הרטבים הטעימים: ספרדי, ראנץ’, ציק’ן גריל, ראנץ’ וסטאר צ’יקן ועוד מנות שהפכו ללהיט בישראל. כמו כן מגישת הרשת את ארוחת הקומבינה הכוללת מנות עיקריות (ראנץ/ספרדי, צ’יקן גריל וכו’), שתייה, תערובת של צ’יפס, נקניקיות וטבעות בצל בתוספת הרטבים האהובים: ברביקיו, אלף האיים וקטשופ. בורגראנץ’ דואגת גם לאוהבי הקינוחים ומגישה להם את הקרנבל, שוקופאי, בוואריה ועוד במסגרת אסטרטגיית החדשנות של הרשת הושקעו משאבים רבים בפיתוח מוצרים חדשים ומפתיעים, כך לפני כחודש השיקה הרשת את “הספרדי הקליל” – המבורגר עם 3.5% שומן כולל הלחמנייה הירקות והרטבים עם אותו הטעם של הספרדי האהוב. לפני מספר ימים השיקו ברשת מוצר נוסף, ורסיה קלילה ביותר של הספרדי – “ספרדי סופר קליל” עם 253 קלוריות ו 1.5% שומן בלבד. בימים אלו עורכת רשת בורגראנץ’ שיפוץ מסיבי במסעדותיה ברחבי הארץ במסגרתו יוקמו בסניפים השונים משחקיות ויוצבו מסכי פלזמה לרווחת הלקוחות.

היובש הנורא הפך את האלכוהול חזרה לאטרקטיבי. הוא אמנם משמין, מלאך המוות של הכבד, הוא עושה כאבי ראש אם לא מקפידים לשתות איתו הרבה מים ובגדול עושה אותך מטומטם אם אתה צורך ממנו יותר מדי. הוא גם לא מזכיר ולו בקצת את העשב המתוק, אבל לפחות משכיח לכמה שעות כמה אנחנו מתגעגעים אליו.

השרוף, השרופה והשורפת בשוק הבירה. צילום: מרינה גולדשטיין

המצב העגום אליו נקלענו בעל כורחנו הוא שמשך אותי, להפתעתו הגמורה של בנזוגי ששאל “ממתי בירות עושות לך את זה?” לשוק הבירה שהתקיים לפני שבוע, ויתקיים גם בסופ”ש הבא (18.6) במתחם התחנה בנווה צדק (תחנת הרכבת הישנה).”זה בירות תוצרת בית” שכנעתי אותו – שהתחיל לא מזמן לבקבק בבית יין דבש ועוד כל מיני ליקרים.

אחרי כמה כוסות. מימין: אני, ירון גולדשטיין (הבעל של) ואוהד (הבעל של(י) לעתיד). צילום: מרינה גולדשטיין

כמה ימים לאחר מכן אנחנו שם, עוברים כמו דבורים בין הדוכנים ויונקים מכל הבא מהחבית. כרטיסן סטייל-ווינטג’-של-הרכבת-של-פעם מוכר קופוני טעימות בירה (3X100ml ב-15 ש”ח), וברקע מתנגנים בלייב: ירמי קפלן וחמי רודנר, מכים בגיטרות ופורטים על מיתרי קולם. זה כל כך ישראלי של פעם, שממש רק חסר נובלס.

מרינה והכרטיסן

בעצם, לא חסר – בצמוד למבנה התחנה ניצב לו דוכן שנראה כמו קיוסק של שנות ה-50, כל כולו מקדש לנובלס (נולדנו וגדלנו בשביל לעשן סמים), בכיכובה של הנובלס הכתומה החדשה. אני חייבת לציין שהיא לא רעה בכלל, ונאמר לי שהיא עשויה מטבק בלבד, בלי כל מיני תוספות של חומרים כימים שיש בסיגריות רבות תוצרת חוץ (אלא שגורמות לך להתמכר לטעם הספציפי).

בירה מלכה. צילום: מרינה גולדשטיין

התחלנו עם איזו בירה מתוקה בתוספת נגיעת ליקר פסיפלורה, משם המשכנו לדוכן חיפאי עם בירה נחמדה ביותר, ואחר כך אוהד הביא לי בירה “מלכה” שזה גם השם של אמא שלו, “בירה אמא!” הוא חייך והגיש לי אותה.  אבל ללא ספק את הבירה המנצחת מצאנו די לקראת הסוף – העוקץ של הדובים. ניסיתי את האחרות שלהם, פחות טובות לטעמי, אבל העוקץ הזו, איך אוהד אמר “יש לה טעם של בירה אמיתית”.

על הדוב ועל העוקץ. הבירות של הדובים. צילום: מרינה גולדשטיין

האווירה הקסומה של שנות הקמת המדינה עם בירות בעבודת יד ומוסיקה אקוסטית בלייב, עשתה לנו המון שמח, עד שלא שמנו לב ששתינו יותר מדי בירות. נפוחים אך מרוצים, עברנו לתחנה הבאה אצל סבא וסבתא של אוהד לשניצל ופירה. החיים הטובים.

יום שישי ה 18.6 החל משעות הצהריים המוקדמות, הפסטיבל יהיה שם שוב, אל תפספסו!

עושה רושם שניצחנו את שיט-רית. המאגר הביומטרי – ספק אם יוקם, כרגע לפי מקורות יודעי דבר הפרוייקט בהקפאה. עכשיו נשאר לנו רק לנצח את משרד הבריאות שמתנכל לחולים ומטרפד את הטיפול בקנאביס (כי אי אפשר לרשום על צמח פטנט, וזה כואב לחברות התרופות בכיס, שזה כמובן יותר חשוב למשרד הבריאות מכאבם של החולים אשר נאלצים להמשיך לסבול), ואפשר לומר שאנחנו מתקדמים אל עבר מדינה טיפטיפה יותר מתוקנת.

היו”ר מאיר שטרית:

תעודת זהות ומרשם, זה לא מספיק?

הילה דוידוביץ:

לא. לפי התקנות זה לא מספיק.

היו”ר מאיר שטרית:

למה?

הילה דוידוביץ:

כי אנחנו רוצים שתי תעודות פלוס מרשם.

יהונתן קלינגר:

מה עם הדרישות שיהיו ביומטריות?

הילה דוידוביץ:

רגע. תכף נגיע לזה.

היו”ר מאיר שטרית:

אני לא רואה בעיה. כאשר תהיה תעודה ביומטרית, לא צריך את כל זה.

יהונתן קלינגר:

נכון.

הילה דוידוביץ:

המטרה של התקנות האלה היא מאחר שהיום יש בעיה בשטח. אנחנו מדברים כאן על תקנות שייתנו פתרון מיידי שקיים בשטח כבר ממחר. זאת אומרת, אנחנו מקבלים מדי יום טלפונים ופניות של מבקשים שנתקעים כי אין להם רשיון ואין להם דרכון, וזה לא מצב מופרך. היום הגורם המאשר שולח אותם להנפיק דרכון וזה אומר עוד עלות ועוד טרטור. חשבנו להקל על כל התהליך ויש הרבה מבקשים בעקבות הפרוייקט של רשות המסים. זאת המטרה.

היו”ר מאיר שטרית:

יש בארץ אנשי עסקים שאף פעם לא נוסעים לחוץ לארץ.

הילה דוידוביץ:

נכון.

יהונתן קלינגר:

אפשר להכניס איזשהו חריג מתוך הכנה לתעודה הביומטרית?

הילה דוידוביץ:

לא 

יהונתן קלינגר:

אפשר לומר שמי שיש לו תעודה ביומטרית, לא צריך מעבר לה.

היו”ר מאיר שטרית:

נכון.

הילה דוידוביץ:

אנחנו לא רוצים עכשיו להיכנס לעניין הזה של התעודה הביומטרית. קודם כל, 

יהונתן קלינגר:

אני לא מדבר על הגישה למאגר של הנתונים הביומטריים אלא אני מדבר על התעודה הביומטרית עצמה.

הילה דוידוביץ:

רצינו שקודם כל הפרוייקט הזה יצא לפועל ואז נחשוב ונבחן את העניין. צריך לערב כאן את משרד הפנים ועוד גורמים רלוונטיים. אנחנו לא רוצים להיכנס לשם בשלב זה. זה לא רלוונטי בשלב הנוכחי. 

יהונתן קלינגר:

יש מכרז, יש התחלה של פעולה.

הילה דוידוביץ:

אנחנו כרגע לא רוצים להיכנס לנושא הזה של התעודות הביומטריות. אנחנו רוצים למצוא פתרון מיידי מעכשיו ולא להיכנס לנושא התעודות הביומטריות. בבוא היום ניתן את הדעת על זה ונראה אם זה ראוי.

מתוך פרוטוקול מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה בנושא חוק חתימה אלקטרונית

ולמי שפיספס, מרינוצ’קה דיברה על בלוג השב”כ ברדיו 103fm (להכנס לקישור וללחוץ על פליי 🙂 )