תקשורת ארכיון

החודשים האחרונים מול חברת הוט היו איך לומר – קשים מנשוא, וזו בלשון המעטה. הרומן שלי איתם התחיל לפני שנתיים וחודשיים.
שעות הערב המאוחרות, אני לבד בביתי בחיפה. שני בחורים דופקים לי בדלת, טוענים שהם טכנאים של הוט. “אני לא מחוברת אליכם” אני מפצירה בהם. “אבל את כן, בצורה פיראטית”. המומה מההאשמה שהטיחו בי אני צועקת להם שאין מצב שאני פותחת דלת לשני גברים בשעה כזו מאוחרת כשאני לבד בבית ושבכלל אני לא מבינה מה הם רוצים ממני.

לא באמת שהפעם אין לי מה להוסיף.
ללא מילים – AGRO-HOUSING

(או)

שוב נדודי שינה

היום, זה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לעבוד בידיעות. היום לפני שנה, צעדתי ברגליים רועדות לתוך הדסק. התיישבתי מול עמדה אחת, אחרי כמה דקות הגיע איזה ותיק והעיף אותי משם. ככה, פעורה ופוערת פה, עברתי 3 עמדות. מפנה את הכיסא שזה עתה חיממתי לעוד אחד שיתחיל מייד לחמם לי את האוזן בסיפורים על איך פעם הם עשו עיתון עם עופרת, ובגלל זה היום יש יוגורטים בחדר אוכל (אומרים שזה מנקה את הרעלים שסופגים מכל העסק של הדפוס או משו כזה).

ממעמקי הבטן של ההייטק שתומך בלואוטק

למרות שאני מקטרת על זה שיותר מדי אנשים שמכירים אותי קוראים פה (מה שגרם לי לא פעם למבוכה), ומסננת כבר שבועיים משו על בלוג חדש אנונימי (ואפילו חשבתי על קונספט מגניב לגמרי), וגם התאווה הגרפומנית שאחזה בי במשך שנה וקצת דהתה לי, החלטתי לא לקבור את הבלוג הזה. עדיין לא.
אמנם צייצתי משהו על f**k the revolution לפני איזה שני פוסטים, אבל איך אני אומרת – אדם בבסיסו לעולם לא משתנה. גם אם אני אנסה חזק מאוד להיות מיזנטרופית אמיתית, זה לא ילך לי. לא בכדי החיים גילגלו אותי למחלקת השירות, וכנראה גם לא בכדי בטכנולוגיות.

לפני בערך חודש קיבלתי טלפון מפתיע. בדיוק באותה שניה גם קיבלתי הודעה מידיד שלי כך שהשם שראיתי שהטלפון צילצל היה שלו ולא של מי שהתקשר אלי. היה רעש גדול מסביב, ולא הבנתי כל כך איך לבחור הזה נהיה קול נשי עם מבטא אמריקאי. מתישהו כשהבנתי שלא מדובר בידיד שלי, ניסיתי לשאול עם מי אני מדברת אך לא הצלחתי לשמוע את השם. הצלחתי להגיד שנדבר מאוחר יותר וסיימו את השיחה.

בראשית, פרק כ”ה, פסוק כ”ז:
וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.

כן, הבטחתי פוסט מיוחד על איזה קולגה…. הוא אפילו בא והתלונן (החצוף שהבריז לי שבוע שעבר מבירה צוננת על חוף הים) שלא כתבתי עליו כלום. אז סיפרתי לו למה לא היה לי שום מצברוח לכתוב.
לפני שבוע, מישהו פרץ לי למייל. אח”כ פרצו לי למייל השני. שינו לי את הסיסמאות ולא יכולתי להכנס אליהם. הפורץ המתוחכם פנה לכל האתרים (כמעט) שאני רשומה אליהם וביקש איזכורי סיסמא. איך אני יודעת את זה? לג’ימייל שלי יש פורוורד לכל המיילים למייל בעבודה (כי אני לא יכולה להתחבר שם למייל מטעמי אבטחה). כך יצא, שראיתי בצהריים 5 מיילים מאתרים שונים שטוענים ששכחתי את הסיסמא שלי…

היום שואל אותי איזה סבא חביב בעבודה – “מה יצא לכם בסוף מהשביתה הזאת?” אני מסכלת אגרוף ב-90 מעלות באמה מאוזנת – “תסלח לי על הצרפתית, זה מה שקיבלנו. בלי וזלין”. כשחתמו על ההסכם חטפתי קריזה. בשביל זה הפגנתי? בשביל היריקה הזאת בפרצוף? ממשלה שלא קיימה מסקנות של ועדה אחת, ועוד באה בדרישות ומתנה את בקשת הסטודנטים הלגיטימית בקיום “הרפורמה” – איזו מושג ארטילאי (לועדת שוחט שאותה ביקשו לבטל), בטקסט עפוף עשן סמיך שיכול לטשטש כל הבטחה עד שלא רואים קונטורים. רק בליל מילים קצוב ומחושב, כאילו מדובר בהבטחה לאויב העם – עטופה במסננת של אלפי פתחי מילוט.

הלילה ביליתי במטה המאבק של הסטודנטים. זה היה אחרי משמרת מרוחה עד אינסוף במוסף כלכלה, וארוחת ערב מרעננת עם אבא וחברים שלו בבר פירות ים וקצת יין לבן. בחמש בבוקר כבר התחלתי לפזול לעבר השעון. אני בניגוד אליהם לומדת (באו”פ אין שביתה) ורצוי שאני אשן לפני זה.
לא הייתי מודעת בכלל לקיומו של החמ”ל הזה, שם כל אחד מחובר באינפוזיה לאיזה סלולר או מחשב נייד, מעבירים אותו אחד בין השני כאילו היה ג’וינט עסיסי, מסברים ומספרים, מעלים תמונות לפליקר החדש ומעדכנים את האתר כל כמה זמן.

אין לי זמן ו/או כח לכתוב אז אני ממליצה על חברים:

פרפיון כותב קטע חזק על המוות.

רחביה ברמן כותב על סטודנטים ועלה ירוק

ערן ורד מציג מצגת וידאו שהוכנה עבור ועדת כנסת שדנה באלימות המשטרתית בהפגנת הסטודנטים

מהפכה. הפגנת הסטודנטים בהפגנה להתפטרותו של אולמרט (צילם אותי: איתי חזן)

ווידאו מההפגנה במשטרע. אורג

”זה מדינה זה? זה חרא!“. כה אמר סבא שלי (אקס פלמ”חניק), כששאל למה אני לא באה לירושלים לבקר, ועניתי לו: “אתה יודע, לומדים, עובדים… מפגינים”. השיחה הסתיימה בהסכמה גורפת שאולמרט צריך להכנס לכלא. “אל תדאג סבא” אני מרגיעה אותו, “מי שהביא עלינו חרא, יקבל אותו חזרה. הגלגל מסתובב”. אני באמת מאמינה שהסטודנטים לא יפסיקו את המאבק עד שייקבלו את כל מה שהם רוצים – בין היתר את התפטרותו של רה”מ.