אוכל ארכיון

אני מטורפפפפפת (כנגנית) כל כך על גבינות (הרבה יותר מבשר[זה רצח!]), ורק כשמועצת החלב הזמינה אותנו לארוחת בוקר על טהרת גבינות מחלב כבשים, גיליתי שהן ה-גבינות שאני אוהבת. מעולם הלא טרחתי לבדוק מאיזו חיה חלבו את הגבינה שאני אוכלת, וידעתי על גבינות עיזים ופרות, אבל, קצת מביך, לא הייתי מודעת לכך שיש כזאת תעשייה משגשגת וטעימה מחלב כבשים, שהוא אגב יותר סמיך ובעל טעם עשיר, מעט מתקתק ומכיל ערכים תזונתיים חיוניים כגון סידן, חלבונים וויטמנים נוספים, והוא גם מתעכל יותר טוב אצל בני אדם מאשר חלב פרה.

אז כפי שמסתבר, הגבינות האהובות עלי הן אלו שלא ידעתי שהן כבשיות… למשל: רוקפור (על שם של עיר צרפתית, ולכן גבינה שאינה במקורה מהעיר רוקפור, היא בעצם לא רוקפור!), קשקבל (במקור מהמילה האיטלקית caciocavallo שפירושה “גבינת סוסים”… זאת למרות שמכינים אותה מכבשים, מוזרים האיטלקים האלה) פטה (מילה מיוונית שפירושה – “פרוסה”) ופקורינו (pecora שהיא כבשה באיטלקית). היחידה הנוספת שאני כל כך אוהבת ושייכת דווקא לעיזות היא גבינת הסנט מור. או כמו שקוראים לה בסופר ליד העבודה שלי – הגבינה של הגר. כי רק בשבילי מביאים אותה 🙂

את הסנדא הכייפית שאיתה סגרתי את שנת 2010, העבירו שתי נשים מקסימות – השפית  גלי ברמן, והמעצבת ומפיקת האירועים ענת טופל, שבביתה היפייפה התארחנו ואכלנו גבינות כאילו אין בשר. כמובן שלפני שהתחיל הקטע התיאורטי, פנינו לקטע המעשי – לאכול. רק אוי ואבוי למי שיעיז לגעת באוכל לפני שכולם יתפסו את השוט הכי טוב של כל המנות.

פשטידות, סלטים, טורטייות ואפילו קינוחים. אבל לא קינוחים כמו עוגת גבינה, קינוחים על טהרת הגבינה כמו שהיא. כמו למשל יוגורט חלב כבשים עם שערות קדאפיף ופירות יער. או אגסים מקורמלים עם פרוסת גבינה בתנור.אבל הקינוח המנצח בעיניי הוא ללא ספק הברי עם הפיסטוקים והסירופ מייפל.

ברי כבשים עם פיסטוקים ומיפל

מצרכים

:

• 200 גרם ברי/קממבר כבשים
• 100 גרם פיסטוק קלוי וקצוץ גס
• 100 גרם אגוזי פקאן קלוי וקצוץ גס
• 4 כפות סירוף מייפל
• 3 כפות סוכר חום
• 1 כף מים

אופן ההכנה:

• לחמם את התנור לחום המירבי – 250 מעלות ויותר
• לחתוך לברי את הקליפה העליונה של העובש.
• בסיר קטן לשים מייפל, סוכר ומים ולבשל עד לקבלת רוטב אחיד וסמיך.
• את הברי להניח על פיירקס עגול ולאפות בתנור ל15-20 דקות
• להוציא המתנור לקרר לדקה להעביר בזהירות לצלחת הגשה
• לפזר מיד את האגוזים והפיסטוקים לבזוק מרוטב המייפל
• לקרר עוד 7 דקות ולהגיש

מעבר למתוכנים, חשובה גם צורת ההגשה כאשר אתם מארחים. “עריכת שולחן זה כמו דייט ראשון” אומרת ענת טופל. “אין מקום למבט שני”. וזה נכון. אם כבר החלטתם להזמין אנשים להתארח אצלכם, עם קצת השקעה תגרמו להם לא לשכוח את הערב בו הם הוזמנו אליכם, ולא רק בגלל שעשיתם אוכל טעים. ענת מוסיפה כי “מידת ההנאה בארוחה היא לא בבישול. מה שהופך את האירוח למשהו מיוחד זה האווירה” ונותנת כמה טיפים לאירוח, הינה חלק מהם :

1. להדליק נרות, אבל לא נרות ריחניים! שלא יתחרה חלילה בריח האוכל… נראה לי גם שזה עלול לעשות סוגשל בחילה. תחשבו שאתם באים לאכול ובאפכם ריח חזק של בושם. זה ממש לא הולך ביחד.

2. לדאוג לאיזשהו תוכן, זה מוסיף המון. לדוגמא ארוחת גבינות כבשים. תראו איך היא קישטה את הבית עם פסלי כבשים קטנות, כוסות כבשים, עשב טרי על השולחן – בכוסות היו שתילים של נענע ועוד תבלינים. בסוף הארוחה אפשר לקטוף ישר את הנענע לתוך התה.

3. אם אתם כבר מזמינים חברים או משפחה לאכול, תכינו להם אוכל, לא לעצמכם. בררו מה הם אוהבים (או מה הם לא), אם הם אלרגים לדבר מסויים (אני אלרגית לפטריות ולא פעם הוזמנתי לארוחה בה חצי מהמנות היו עם פטריות ולא ממש היה לי מה לאכול..) לבדוק אם מישהו רגיש ללקטוז, אם מישהו צימחוני, אם אוהבים דגים או בשר… קיצר להתייחס למי שבא לאכול. זה תמיד נותן תחושה טובה של אכפתיות ולא שהוזמנת לארוחה של “לצאת ידי חובה”.

נגיד והלכתם על הקונספט של אירוח בנושא גבינות כבשים (ממליצה עם יין, גם אדום וגם לבן) הינה כמה כללים בהגשת גבינות כבשים:

1. להגיש בטמפרטורת החדר – מחדד את הטעם והארומה. להוציא מהמקרר לפחות חצי שעה לפני ההגשה. עם גבינות קשות מומלץ אפילו שעה לפני, כי כשהיא קרה לא מגיעים למיצוי הטעם.

2. לא להעמיס יותר מדי סוגי גבינות על מגש אחד. כדאי שניים, מקסימום שלושה. לא לערבב גבינות קשות עם רכות על אותו מגש.

3. לכל סוג גבינה סכין משלה אחרת לכל הגבינות יהיה אותו טעם בגלל הסכין שעוברת בין גבינות דומננטיות יותר לדומיננטיות פחות.

4. שימו פתקים קטנים עם שמות הגבינות. לא כולם יודעים איזו גבינה זה מה, כך גם לא ישאלו אתכם כל הערב איזו גבינה זו. אפשר לשים פתק על קיסם או מזלג קטן ולתקוע בגבינה.

5. תקנו גבינות במקום רציני כמו מעדנייה, שהמוכר מבין בגבינות, ואל תשכחו לטעום כל אחת לפני שקונים. קנו 3-4 סוגי גבינות קשות ו3-4 סוגי גבינות רכות.

6.  באתר מועצת החלב יש גבינומטר המחשב כמות גבינה לכמות אורחים. בעקרון זה 200 עד 250 גר’ לסועד. למנה ראשונה 100 עד 120 גר’ לסועד. לקינוח עד 150 גר’ לסועד.

7. נשארו לכם שאריות? עטפו אותם בנייר סנדוויץ’, שימו בקופסאת פלסטיק וישר למקרר. כך נמנעת התייבשות הגבינה. רצוי לאחסן במקום של הירקות כי שם יש הכי הרבה לחות.

היות ומרינה המלחייה הבריזה, קבלו את ההרכב האלטרנטיבי למלחיות של ששת: הגבינות המעושנות – אני, הדר והילה שהכרתי לראשונה במפגש, בהפסקת סיגריה.

יש את המשחק הזה של הסימפסונס, בו הומר נמצא בארץ השוקולד, שזה בעצם על פי פרק בו הומר חולם שהוא בארץ השוקולד. אחד הפרקים האהובים עלי בתור חובבת שוקולד מושבעת, ואחד המשחקים היותר משמינים בהם שיחקתי. כי אי אפשר לשחק בשוקולוד בלי לאכול שוקולד. ארץ השוקולד של הומר היא הגירסא המשופרת של בית הממתקים של עמי ותמי. א’ -בגלל שמדובר פה רק בשוקולד. ב’- זה בית. כאילו בעמי ומתי זה בית ובחלום של הומר זה הכל: המעקה, הגשם, פנסי הרחוב, המדרכה ואפילו הכלב.

כשנכנסתי לחנות של רואי שוקולד, הרגשתי שאני בעולם השוקולד של הומר. אני מתה על שוקולד, וזו פעם ראשונה שהסתכלתי ואמרתי – וואו, זה יפה. יפה כמו סושי.סושי כידוע הוא טעם נרכש. ולדעתי רוב הרוכשים אותו, קודם כל אכלו אותו עם העיניים. סושי זה כזה דבר אסטטי ומעוצב, שאתה לא יכול שלא לנסות אותו, כי איך אפשר להיות כל כך יפה בלי להיות גם טעים?

בשוקולד זה בכלל לא כך – גם אם הוא יימס ויאבד צורה או יראה אפילו כמו גוש קקה, אני עדיין אזיל ריר למראהו רק מעצם המחשבה שהינה עוד רגע הוא אצלי בפה, נמס לי על הלשון ומטריף לי את החושים. כן, שוקולד ממש עושה לי את זה. וכשאמרו לנו שאנחנו יכולים לטעום מכל היופי הזה, הפסקתי לשמוע על מה יהיה אחר כך במפגש הבלוגרים, הבטן החלה לקרקר וכל מה שעיניי ראו היה שוקולד.

זללנו עד שכאבה לנו הבטן, כי השתדלנו לא לפספס לטעום אף אחד מעשרות מוצרי השוקולד שהונחו בפנינו, וגם הוצגו כ”ליין החדש ברואי שוקולד”, גם כדי לספר לכם שהליין החדש ממש מוצלח וגם בגלל שאם שמים לך שוקולד מול הפרצוף ואומרים לך תאכל – אתה תאכל עד שלא תוכל יותר. אחר כך למדנו איך מכינים פרלינים, מה הטמפרטורה הנכונה שצריכה להיות לשוקולד על מנת לעבוד איתו, איך מכינים את המילויים, והכי טוב – את כל מה שהכנו לקחנו הביתה.

אבל יותר מכל, הקסים אותי הסיפור של רואי. קודם כל, יש לו קעקועעל היד מה שכבר הופך אותו ל”אחד משלנו”. אבל מעבר לכך שהוא בנאדם מגניב ומצחיקשניכר עליו כי הוא אוהב מאוד את עבודתו (שזה דבר נדיר), הוא בנאדם שהגשים חלום, שלקח סיכון, ויתר על נוחות כלכלית ויוקרה תעסוקתית והלך לחפש את עצמו עד שמצא – את אהבתו הגדולה לשוקולד.

רואי היה מתכנת בכיר בחברת הייטק במשך כעשור, שהתקדם עד לדרגת ראש צוות, שזה תפקיד ניהולי-מקצועי, ואז בשיא הקריירה הממריאה פרש. כי לא הספיק לו שהוא טוב, שהוא מרוויח משכורת נאה, שהוא מתקדם ושבעצם אין לו דאגות על הראש. היה חסר לו משהו כנראה – תשוקה, או סיבה טובה לקום בבוקר.

הוא סיפר לנו שזה התחיל במטבח בבית בתור תחביב והמשיך בלימודים בבלגיה. החנות בה התארחנו הינה הסניף הראשון מתוך שישה של רואי שוקולד, הפזורים ברחבי הארץ. וכל זה בסך הכל בחמש שנים. אז עכשיו הוא לא רק טוב בעבודה שלו ומרוויח יפה, הנשמה שלו שבעה ואני בטוחה שזה השפיע על אורך חייו לטובה, וגם לסובבים אותו. על כן, אני סוגשל מעריצה אותו.

שבוע אחרי שהיינו בסדנאת השוקולד לא הפסקתי לראות את השוקולד של רואי בכל מקום. סבא שלי חגג יומולדת 82  וההורים שלי שראו את התמונות ושמעו את הסיפורים, תהו אם החנות קרובה אלי הביתה. מה הביתה? אני גרה בתל אביב בכלל. אפשר להזמין בטלפון בסניף בעיר בה הוא גר – ירושלים. אז אבא שלי הזמין לו מגש גדול של פרלינים וחטיפי שוקולד, עם ברכה משוקולד. אחר כך הגיע חנוכה וחילקו לנו סביבונים משוקולד, נחשו של מי… 🙂

תרגעו, אני לא הופכת לבלוג אוכל, רק החודש אמרתי שהולך להיות קולינרי ביותר. שמעו, יש דברים שאי אפשר לסרב להם. למשל זה: הוזמנתי למפגש בלוגרים סובב כנרת בארבע תחנות לרגל פסטיבל טעם כנרת שיתקיים בחנוכה.  לפני כן, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה פסטיבל “טעם כנרת”, ועוד הוא מתקיים השנה בפעם השישית!

עד היום אפשר לומר שהכנרת הייתה בשבילי (חוץ מהקו האדום) ליל אהבה בצמח, לילות בלי שינה עם שקי שינה מיותרים לחלוטין,  זריחות מופלאות והרבה גיטרות ואלכוהול.  אלכוהול זול, מיותר כמעט לציין. אבל מאז אותם ימים עבר כבר עשור, ומה שפעם נחשב כעלייה לרגל (יותר נכון עצירת טרמפים) לכבוד חגיגות החופש הגדול הפך בתוך פחות מ-24 שעות למשהו שונה לחלוטין.

תחנה ראשונה: מיני סדנה להכנת פויקה לקראת תחרות הפויקה שתתקיים בפסטיבל במסעדת הבשרים המשובחת “מרינדו”.

אני לא חובבת בשר בכלל. הייתי צימחונית 8 שנים וחזרתי לאכול בשר רק כי היה חסר לי B12. הצמחונות שלי, באופן מפתיע לא באה ממקום אידאולוגי. זה פשוט מגעיל אותי, עצם המחשבה שיש לי גופה של חיה על הצלחת. גם אחרי שחזרתי לאכול חיות מתות, קשה להגיד עלי שאני משתגעת מבשר אדום (נכון זה ביזבוז שיש לי דוד דרום אמריקאי שיודע להכין אסדו שגורם לכל הסובבים אותי לרייר כמו כלבים מוכי רעב?) ובכלל, אני שונאת לבשל בשר, כי כשהוא עוד “חי” רואים ממש עור, שרירים, גידים ולפעמים גם דם, וזה ממש עושה לי בחילה.

ואולם,  העגל החצוי שקיבל את פנינו במרינדו, לא גרם לקיבה שלי להתהפך. גם לא ממש עשה לי תאבון יש לומר. מה שכן, מאוד עיניין אותי ללמוד על חלקי הבשר: איפה הסינטה, איפה האנטריקוט ואיפה הפילה, ואפילו גיליתי שצוואר טלה זה מעדן. זה כבר היה בשלב שעגל אחר היה מוכן לאחר שבושל בפויקה עם מיטב ירוקות שורש, עלים, בצלים ושום.

בתור מישהי שלא אוהבת להתעסק בבשר, בטח שלא בהכנת צירים, שמחתי לשמוע שמרינדו (שאגב פתחו סניף בתל אביב בכיכר המדינה) מוכרים צירים מוכנים – כאלה שבושלו שעות רבות, צוננו, שיכבת השומן הופרדה מהם והן עברו סינון, והכי חשוב – אין בהם חומרים משמרים. והמחיר? 15 ש”ח שווה לכל נפש.

את הבשר אגב מכינים רק מגידול מקומי בגולן, הבשר המעובד שלהם מכיל רק בשר מה שאומר שאפשר לחזור לאכול נקניקיות וקבבים, הם לפחות מנסים לשבור את המיתוס ש”זה הזבל של הבשר” וכשטעמנו את הנקניקיות והקבבים שלהם זה היה כל כך טעים שטחנתי אותם כאילו אני לא הולכת לאכול עוד 3 ארוחות אחר כך.

במרינדו מאמינים שבשר טוב צריך לאכול עם יין טוב, ולכן יש להם גם יקב במסעדה שבכנרת, גם הוא מגידולים מקומיים בלבד, ובמחירים של החל מ-50 ש”ח לבקבוק. כך שגם אם אין לכם כסף להשקיע ביין יוקרתי, תוכלו להנות מהבשר שלכם עם יין טוב שלא ישאיר לכם חור בכיס.

תחנה שניה: פריסת בראנצ’ עשירה במסעדת “קצה הנחל” המתמחה במאכלים לבנוניים וארץ ישראלים מזרחיים שורשיים.

מיד אחרי היין והבשר עלינו למיניבוס לכיוון התחנה הבאה: מסעדה עם מאכלים לבנוניים וארצישראלים, שהבעלים הם יהודי ולבנוני שחברו יחדיו והקימו עסק, במקום פסטורלי ומקסים, עם המון דשא, עצים ו…חתולים! כך שאם אתם אוכלים שם, ונשארו לכם כמה פירורי בשר, תביאו להם – שייהנו גם הם 🙂

אני מאוד אוהבת אוכל לבנוני. אוהבת אורז עם בשר טחון, מג’דרה, קבבים, חומוס וטחינה. ואיך אפשר לשכוח – הסלטים. יצא לי לראות ולשבת בלא מעט מסעדות לבנוניות (זה מאוד נפוץ בצפון, בעיקר אחרי שהצדלניקים הסתפחו אלינו, ולמי שהיה שכל הבין שהישראלים אוהבים אוכל) אבל כזה שולחן סלטים עשיר ומגוון עוד לא ראיתי מימיי.

במיוחד אהבתי: את החלומי המטוגן, את הצוואר כבש, את הסלט ירוקות עם פתיתי בולגרית, את המג’דרה והכיסוני בשר ביוגורט.  [זהירות! קיטש לפניך!] אבל הכי אהבתי את החתולים בחוץ, כי איפה שיש חתול – יש תרבות, והמקום הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות, בלי הבדל דת גזע ומין, והוא גם סמל לדו קיום (אובר קיטש, אני יודעת, אבל זה אמיתי), מראה עד כמה חתולים הם חלק מהתרבות הישראלית. ועל כן, המקום הזה עשה אותי מאוד שמחה.

תחנה שלישית: סדנה עם השף איתמר דוידוב בנושא שילובים מקסיקניים עם פירות עמק הירדן במרכז המבקרים “תמר בכפר”.

אני לא אכלנית גדולה. אני לא מהאנשים שחיים כדי לאכול, אלא מהאסכולה שאוכלת בכדי לחיות. מעבר לבשר, גם פירות אני לא כל כך אוהבת, אפשר לומר את רובם אני שונאת ומתעבת עדי כדי כך שאפילו כתיבה על זה עושה לי עווית של גועל.

לכן כשנסענו ל”תמר בכפר” חשתי שאני לא אפסיד יותר מדי בגלל שהתפוצצתי עד אפס מקום ב”קצה הנחל”.  תמר תמיד נראה לי כמו ג’וק, לא סתם ג’וק – מקק כזה שכולם כל כך שונאים. אני לא מסוגלת להכניס את זה לפה. אבל שהשם לא יטעה אתכם, וגם לא התמרים, הם בכלל לא האישיו פה ב”תמר בכפר”.

מקסיקו זה צבע. הרבה צבעים. צבעים חדים, צבעים זוהרים, שפע של צבעים. צבעים שעושים אותך שמח, מגוון אינסופי… לא, לא הייתי במקסיקו אף פעם, אבל לכמה רגעים, הרגשתי שאני בסרט מקסיקני מהסוג הידידותי לילדים. והצטערתי לרגע שאין לי ילדים, כי המקום הזה הוא חגיגה טעימה גם לעיניים.

עברנו סדנה להכנת טורטיות, והכנה של גווקאמולי, ולמרות שהעיניים שלי נפתחו, וכן גם הרעב, כל הזמן חששתי לטעום כי פחדתי מהחריף. שמחתי לגלות שאני לא האשכנזייה היחידה בקהל והשף איתמר דוידוב הכין עבורנו טורטיה נטולת חלפיניו.

הוא לימד אותנו להכין “סדביצ’ים לבית ספר” ושוב לרגע הצטערתי שאין לי ילדים כי אם היו לי – זה מה שהם היו מקבלים למחרת. זה הרבה יותר בריא מסתם סנדביץ’, וחברת “טרז פזוס” מוכרים טורטיות ללא חומרים משמרים, וילדים ממש מתים על זה (במיוחד כי הם אוכלים עם העיניים) ולראייה הבת הקטנה של השף הסתובבה לידו וביקשה כל הזמן עוד מהטורטיות שאבא שלה הכין לנו.

תחנה אחרונה: סדנה “לאהוב שוקולד” – הכנת פרלינים משובחים וטראפלס בחוות השוקולד “גליתא”.

התחנה האחרונה, באופן טבעי היא קינוח. ואם בתחנה הקודמת הצטערתי שאין לי ילדים, אפילו לרגע קט, הבנתי שזה לא בגלל שאני רוצה כרגע ילד, אלא בגלל שאני רוצה להיות ילדה. להשתחרר קצת, לצחוק, להשתעשע וליצור דברים, כמו בגן… אחרי שטעמתי כמו מפגרת מאחד מהטופינג שהיו על השולחן בסדנה להכנת פרלינים וטראפלס אצל גליתא, וגיליתי שזה צ’ילי… שרף לי הפה והציעו לי לאכול שוקולד. זה הרגיע קצת, אבל הייתי צריכה עוד. ועוד. ועוד…

יש דבר כזה אובר דואז משוקולד. יש דבר כזה להיות בהיי משוקולד (ארחיב על כך בפוסט הבא, בנפרד). בחיי שאם היו אומרים לי ששמו לי חשיש בשוקולד, הייתי מאמינה. השוקולד אצל גליתא, אפילו הגולמי, כל כך טעים שממש קשה להפסיק. ולתת לי לבחור מה לשים לעצמי בתוך השוקולד זה יותר טוב מבית הממתקים בעמי ותמי. פה הכל על טהרת השוקולד, ואני הכי אוהבת את השוקולד שלי בטעם שוקולד, כמו ילדה.

אחרי שהתמסטלנו היטב, נכנסו לאולם הקרנה וראינו סרט בן 12 דקות, על מסעות השוקולד בעולם. מעצי הקקאו באפריקה (הפרי של הקקאו צהוב בכלל, והפולים בהתחלה לבנים!) ועד למפעל בבלגיה שם מעבדים אותם ומפרידים בסופו של התהליך לשני תוצרים: חמאת קקאו, ואבקת קקאו.

אז כן, טכנית, שוקולד לבן הוא כן שוקולד כי הוא עשוי מחמאת קקאו. שוקולד חלב עשוי מחמאת קקאו, חלב ואבקת קקאו. שוקולד מריר זה הרבה אבקת קקאו וקצת חמאת קקאו. ומהפעל השוקולד מגיע אל גליתא, ואז יישר אלי לפה! ממש מומלץ לילדים!

פסטיבל “טעם כנרת”  השישי, בסימן יצירה קולינרית מקומית יתקיים בחנוכה – 2-11/12/10

חג אורים שמח וטעים!

התבגרתי. אין מה לומר. גם התברגנתי, והיום אני מחבקת את זה, כאילו, מה רע? (לתשומת לב הקוראת מיכל פ.) גם הכנרת התבגרה. הכנרת בזריחה [כבר לא רק ל]מאוהבים בשק שינה, כמו שכתב המשורר א.גפן, שגם הוא התבגר ומזמן כבר לא מתאפר….  בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שהכנרת זה כבר ממש לא מנגלים ויש לה פוטנציאל להיות ממלכה קולינרית יפייפיה. אני כבר לא יכולה לחכות שיהיו לי ילדים, והם יגדלו קצת ואני אקח אותם למקומות הקסומים האלו, שאין בהם טיפת פלצנות בריח עשן אוטובוסים, אלא רק אושר, נופים יפים ואוכל טוב. מי צריך יותר מיזה?

אין ולו נהרייני אחד שגדל בשנות ה-80 בעיר, שהסניף המיתולוגי של בורגראנץ’ לא היה חלק מנוף ילדותו. ספסלי העץ בחצר בין העצים, הקרמיקה החומה שקישטה את הקירות בפנים, והדלת המצחיקה בכניסה שנראית כאילו תלשו אותה מאיזה פונדק בסט של מערבון אמריקקי של מאה ה-19, כל אלה זיכרונות מתוקים מלווים בניחוחות שעד היום עושים לי פלאשבקים לילדות. כשלאמא לא היה כח לבשל, או כשנשארנו רק עם אבא בבית, היו בנהריה שתי אופציות: הפינגווין או הבורגראנץ’.

אני לא חסידה של פאסט פוד, אבל לבורגראנץ’ יש משהו שמשדרג לטעמי כל מאכל (מעבר לנוסטלגיה) – רוטב אלף האיים. אני זוכרת שהיו מוכרים בקבוקים של הרוטב הזה ואני הייתי לקחוה קבועה ונלהבת שם. כנראה רק אני כי מתישהו, לצערי הרב הפסיקו למכור אותם.

אתמול גיליתי שיש סניף שלהם בעזריאלי. ממש ליד החנות הזאת שכולם נדחפו אליה בהמוניהם – איץ’ אנד אם (נכסנתי, ראיתי, לא הבנתי על מה המהומה – הבגדים סתמיים והמחירים לא כאלה זולים) שמחתי להיות מוזמנת לארוחת בלוגרים של בורגראנץ’, למרות שאני בדיאטה לקראת החתונה… לזכותי יאמר שאכלתי רק חצי המבורגר (למרות שזה רק 378 קלוריות), וכמה צ’יפסים בודדים ברוטב אלף האיים האגדי כמובן.

זאת, בנוסף למנות החדשות שהציגו לנו, מהן באמת לקחתי רק כמה ביסים. נשבעת. אם אתם זוכרים, היה איזה בלאגן שם עם הרשת ועמדו לסגור אותה, ואז קנו אותה, הקיצר זה אותם בעלים של ברגר קינג, ואלו החליטו לאחד אותם תחת המותג בורגראנץ’, אבל עכשיו הוסיפו לשם קצת מנות מהברגר קינג.

אהבתי מאוד את כוכבי העוף, ורצועות העוף. אני חובבת שניצלונים וזה גם מה ששבר את 8 שנות הצמחונות שלי בסופו של דבר… היו גם טורטיות וכנפיים, את שני אלה אני לא אוהבת באופן כללי, אבל החבר’ה נהנו מאוד מהכנפיים ועל הטורטייה אמרו שהיא טיפה יבשה וחסר בה איזה רוטב. אמרו לנו שקיבלנו לטעום מוצר בהרצה והוא עדיין לא גמור. מזכיר לי קצת חברת הייטק שמתרצת את הבאגים במערכת בכך שהיא עדיין עוברת QA, בעיקר עליכם – משתמשי הקצה.

בכל מקרה, אני לא אוהבת טורטיות, ובצקים בכלל לא עושים לי את זה. לעומת זאת מתוקים עושים לי את זה מאוד. כאן אני חייבת לציין שהופתעתי – נתחיל מהסופלה הנהדר עם הגלידה מעל, שממש לא יאומן שהוא פרווה. אבל גולת הכותרת, ולדעתי מה שיהפוך להיות השוס של הקיץ, זה הגלידות החדשות שלהם עם תוספות של עדשים, כריות ושברי עוגיות, ומגוון סירופים (פירות, תות שדה, שוקולד, קרמל, וניל, פסיפלורה…) שמשדרגים את הווניל ו/או את השוקולד של הגלידה.

לקחתי כמה ביסים מגלידת וניל עם שברי עוגיות וסירופ קרמל ופשוט התמוגגתי. זו גם ככה הייתה שבירת דיאטה די קיצונית, והשמן על הידיים כאילו ציקצק אלי באכזבה על כך שלא עמדתי בפיתוי הצ’יפס המסולסל. אז הנחתי אותה על השולחן בעצב והחלטתי לחזור הביתה ברגל, בתקווה להוריד על הדרך לפחות את הצ’יפסים. אחרי החתונה אני מבטיחה לרדת על גביע שלם של הגלידה הזאת.  ויהי מה!

ההיסטוריה של בורגראנץ’

בורגראנץ’, רשת ההמבורגרים הישראלית הוותיקה ביותר, מובילה את הטעם הישראלי מזה יותר מ 30 שנה. הרשת נוסדה בשנת 1972 על ידי ברי סקופ עם פתיחת הסניף הראשון של הרשת ברחוב בן יהודה בתל אביב. בשנת 1974 החל ברי סקופ יחד עם רון לפיד עובד הסניף בתל אביב אשר הפך לשותף בהרחבת הרשת למקומות נוספים ברחבי הארץ. עד מהירה הפך בורגראנץ’ למותג מועדף בישראל ומבחינתם של ישראלים רבים בורגראנץ’ זה לא רק המבורגר אלא גם נוסטלגיה. בשנת 1997 רכשה חברת “פז” את הבעלות על הרשת , וב 2006 רכש איש העסקים יוסי חושינסקי ז”ל את הרשת מ”פז”. בחודש אוקטובר 2008 לאחר קריסתה תחת הבעלות הקודמת נרכשה הרשת על ידי חברת אורגד אחזקות לאחר אישור הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן. עם הסבת מסעדות ברגר קינג בישראל לבורגראנץ’ מפעילה אורגד אחזקות 107 מסעדות בורגראנץ’ ברחבי הארץ ומעסיקה כ 2,000 עובדים. בורגראנץ’ הינה רשת ההמבורגרים היחידה בארץ עם מוקד משלוחים משוכלל המספק שירות משלוחים מקרית שמונה בצפון ועד אילת בדרום (6575*) בורגראנץ’ ממשיכה להגיש ללקוחותיה את מיטב המנות האהובות והמוכרות על הקהל הרחב עם הרטבים הטעימים: ספרדי, ראנץ’, ציק’ן גריל, ראנץ’ וסטאר צ’יקן ועוד מנות שהפכו ללהיט בישראל. כמו כן מגישת הרשת את ארוחת הקומבינה הכוללת מנות עיקריות (ראנץ/ספרדי, צ’יקן גריל וכו’), שתייה, תערובת של צ’יפס, נקניקיות וטבעות בצל בתוספת הרטבים האהובים: ברביקיו, אלף האיים וקטשופ. בורגראנץ’ דואגת גם לאוהבי הקינוחים ומגישה להם את הקרנבל, שוקופאי, בוואריה ועוד במסגרת אסטרטגיית החדשנות של הרשת הושקעו משאבים רבים בפיתוח מוצרים חדשים ומפתיעים, כך לפני כחודש השיקה הרשת את “הספרדי הקליל” – המבורגר עם 3.5% שומן כולל הלחמנייה הירקות והרטבים עם אותו הטעם של הספרדי האהוב. לפני מספר ימים השיקו ברשת מוצר נוסף, ורסיה קלילה ביותר של הספרדי – “ספרדי סופר קליל” עם 253 קלוריות ו 1.5% שומן בלבד. בימים אלו עורכת רשת בורגראנץ’ שיפוץ מסיבי במסעדותיה ברחבי הארץ במסגרתו יוקמו בסניפים השונים משחקיות ויוצבו מסכי פלזמה לרווחת הלקוחות.