חג ארכיון

1

טעם על ים כנרת

תרגעו, אני לא הופכת לבלוג אוכל, רק החודש אמרתי שהולך להיות קולינרי ביותר. שמעו, יש דברים שאי אפשר לסרב להם. למשל זה: הוזמנתי למפגש בלוגרים סובב כנרת בארבע תחנות לרגל פסטיבל טעם כנרת שיתקיים בחנוכה.  לפני כן, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה פסטיבל “טעם כנרת”, ועוד הוא מתקיים השנה בפעם השישית!

המלחיות של ששת. אחת התמונות!

עד היום אפשר לומר שהכנרת הייתה בשבילי (חוץ מהקו האדום) ליל אהבה בצמח, לילות בלי שינה עם שקי שינה מיותרים לחלוטין,  זריחות מופלאות והרבה גיטרות ואלכוהול.  אלכוהול זול, מיותר כמעט לציין. אבל מאז אותם ימים עבר כבר עשור, ומה שפעם נחשב כעלייה לרגל (יותר נכון עצירת טרמפים) לכבוד חגיגות החופש הגדול הפך בתוך פחות מ-24 שעות למשהו שונה לחלוטין.

תחנה ראשונה: מיני סדנה להכנת פויקה לקראת תחרות הפויקה שתתקיים בפסטיבל במסעדת הבשרים המשובחת “מרינדו”.

מרינדו - בשר, יין ועוד. הכל על טהרת הגידול המקומי

אני לא חובבת בשר בכלל. הייתי צימחונית 8 שנים וחזרתי לאכול בשר רק כי היה חסר לי B12. הצמחונות שלי, באופן מפתיע לא באה ממקום אידאולוגי. זה פשוט מגעיל אותי, עצם המחשבה שיש לי גופה של חיה על הצלחת. גם אחרי שחזרתי לאכול חיות מתות, קשה להגיד עלי שאני משתגעת מבשר אדום (נכון זה ביזבוז שיש לי דוד דרום אמריקאי שיודע להכין אסדו שגורם לכל הסובבים אותי לרייר כמו כלבים מוכי רעב?) ובכלל, אני שונאת לבשל בשר, כי כשהוא עוד “חי” רואים ממש עור, שרירים, גידים ולפעמים גם דם, וזה ממש עושה לי בחילה.

ואולם,  העגל החצוי שקיבל את פנינו במרינדו, לא גרם לקיבה שלי להתהפך. גם לא ממש עשה לי תאבון יש לומר. מה שכן, מאוד עיניין אותי ללמוד על חלקי הבשר: איפה הסינטה, איפה האנטריקוט ואיפה הפילה, ואפילו גיליתי שצוואר טלה זה מעדן. זה כבר היה בשלב שעגל אחר היה מוכן לאחר שבושל בפויקה עם מיטב ירוקות שורש, עלים, בצלים ושום.

בתור מישהי שלא אוהבת להתעסק בבשר, בטח שלא בהכנת צירים, שמחתי לשמוע שמרינדו (שאגב פתחו סניף בתל אביב בכיכר המדינה) מוכרים צירים מוכנים – כאלה שבושלו שעות רבות, צוננו, שיכבת השומן הופרדה מהם והן עברו סינון, והכי חשוב – אין בהם חומרים משמרים. והמחיר? 15 ש”ח שווה לכל נפש.

את הבשר אגב מכינים רק מגידול מקומי בגולן, הבשר המעובד שלהם מכיל רק בשר מה שאומר שאפשר לחזור לאכול נקניקיות וקבבים, הם לפחות מנסים לשבור את המיתוס ש”זה הזבל של הבשר” וכשטעמנו את הנקניקיות והקבבים שלהם זה היה כל כך טעים שטחנתי אותם כאילו אני לא הולכת לאכול עוד 3 ארוחות אחר כך.

במרינדו מאמינים שבשר טוב צריך לאכול עם יין טוב, ולכן יש להם גם יקב במסעדה שבכנרת, גם הוא מגידולים מקומיים בלבד, ובמחירים של החל מ-50 ש”ח לבקבוק. כך שגם אם אין לכם כסף להשקיע ביין יוקרתי, תוכלו להנות מהבשר שלכם עם יין טוב שלא ישאיר לכם חור בכיס.

נוגסים במרינדו

תחנה שניה: פריסת בראנצ’ עשירה במסעדת “קצה הנחל” המתמחה במאכלים לבנוניים וארץ ישראלים מזרחיים שורשיים.

מיד אחרי היין והבשר עלינו למיניבוס לכיוון התחנה הבאה: מסעדה עם מאכלים לבנוניים וארצישראלים, שהבעלים הם יהודי ולבנוני שחברו יחדיו והקימו עסק, במקום פסטורלי ומקסים, עם המון דשא, עצים ו…חתולים! כך שאם אתם אוכלים שם, ונשארו לכם כמה פירורי בשר, תביאו להם – שייהנו גם הם 🙂

אני מאוד אוהבת אוכל לבנוני. אוהבת אורז עם בשר טחון, מג’דרה, קבבים, חומוס וטחינה. ואיך אפשר לשכוח – הסלטים. יצא לי לראות ולשבת בלא מעט מסעדות לבנוניות (זה מאוד נפוץ בצפון, בעיקר אחרי שהצדלניקים הסתפחו אלינו, ולמי שהיה שכל הבין שהישראלים אוהבים אוכל) אבל כזה שולחן סלטים עשיר ומגוון עוד לא ראיתי מימיי.

במיוחד אהבתי: את החלומי המטוגן, את הצוואר כבש, את הסלט ירוקות עם פתיתי בולגרית, את המג’דרה והכיסוני בשר ביוגורט.  [זהירות! קיטש לפניך!] אבל הכי אהבתי את החתולים בחוץ, כי איפה שיש חתול – יש תרבות, והמקום הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות, בלי הבדל דת גזע ומין, והוא גם סמל לדו קיום (אובר קיטש, אני יודעת, אבל זה אמיתי), מראה עד כמה חתולים הם חלק מהתרבות הישראלית. ועל כן, המקום הזה עשה אותי מאוד שמחה.

לא הסעודה הראשונה. השניה, ועוד היד נטויה. במסעדת קצה הנחל

תחנה שלישית: סדנה עם השף איתמר דוידוב בנושא שילובים מקסיקניים עם פירות עמק הירדן במרכז המבקרים “תמר בכפר”.

אני לא אכלנית גדולה. אני לא מהאנשים שחיים כדי לאכול, אלא מהאסכולה שאוכלת בכדי לחיות. מעבר לבשר, גם פירות אני לא כל כך אוהבת, אפשר לומר את רובם אני שונאת ומתעבת עדי כדי כך שאפילו כתיבה על זה עושה לי עווית של גועל.

לכן כשנסענו ל”תמר בכפר” חשתי שאני לא אפסיד יותר מדי בגלל שהתפוצצתי עד אפס מקום ב”קצה הנחל”.  תמר תמיד נראה לי כמו ג’וק, לא סתם ג’וק – מקק כזה שכולם כל כך שונאים. אני לא מסוגלת להכניס את זה לפה. אבל שהשם לא יטעה אתכם, וגם לא התמרים, הם בכלל לא האישיו פה ב”תמר בכפר”.

סדנת בישול מקסיקנית אצל השף איתמר דוידוב

מקסיקו זה צבע. הרבה צבעים. צבעים חדים, צבעים זוהרים, שפע של צבעים. צבעים שעושים אותך שמח, מגוון אינסופי… לא, לא הייתי במקסיקו אף פעם, אבל לכמה רגעים, הרגשתי שאני בסרט מקסיקני מהסוג הידידותי לילדים. והצטערתי לרגע שאין לי ילדים, כי המקום הזה הוא חגיגה טעימה גם לעיניים.

עברנו סדנה להכנת טורטיות, והכנה של גווקאמולי, ולמרות שהעיניים שלי נפתחו, וכן גם הרעב, כל הזמן חששתי לטעום כי פחדתי מהחריף. שמחתי לגלות שאני לא האשכנזייה היחידה בקהל והשף איתמר דוידוב הכין עבורנו טורטיה נטולת חלפיניו.

הוא לימד אותנו להכין “סדביצ’ים לבית ספר” ושוב לרגע הצטערתי שאין לי ילדים כי אם היו לי – זה מה שהם היו מקבלים למחרת. זה הרבה יותר בריא מסתם סנדביץ’, וחברת “טרז פזוס” מוכרים טורטיות ללא חומרים משמרים, וילדים ממש מתים על זה (במיוחד כי הם אוכלים עם העיניים) ולראייה הבת הקטנה של השף הסתובבה לידו וביקשה כל הזמן עוד מהטורטיות שאבא שלה הכין לנו.

המלחיות המקסיקניות של ששת

תחנה אחרונה: סדנה “לאהוב שוקולד” – הכנת פרלינים משובחים וטראפלס בחוות השוקולד “גליתא”.

התחנה האחרונה, באופן טבעי היא קינוח. ואם בתחנה הקודמת הצטערתי שאין לי ילדים, אפילו לרגע קט, הבנתי שזה לא בגלל שאני רוצה כרגע ילד, אלא בגלל שאני רוצה להיות ילדה. להשתחרר קצת, לצחוק, להשתעשע וליצור דברים, כמו בגן… אחרי שטעמתי כמו מפגרת מאחד מהטופינג שהיו על השולחן בסדנה להכנת פרלינים וטראפלס אצל גליתא, וגיליתי שזה צ’ילי… שרף לי הפה והציעו לי לאכול שוקולד. זה הרגיע קצת, אבל הייתי צריכה עוד. ועוד. ועוד…

שוקולדדדד

יש דבר כזה אובר דואז משוקולד. יש דבר כזה להיות בהיי משוקולד (ארחיב על כך בפוסט הבא, בנפרד). בחיי שאם היו אומרים לי ששמו לי חשיש בשוקולד, הייתי מאמינה. השוקולד אצל גליתא, אפילו הגולמי, כל כך טעים שממש קשה להפסיק. ולתת לי לבחור מה לשים לעצמי בתוך השוקולד זה יותר טוב מבית הממתקים בעמי ותמי. פה הכל על טהרת השוקולד, ואני הכי אוהבת את השוקולד שלי בטעם שוקולד, כמו ילדה.

אחרי שהתמסטלנו היטב, נכנסו לאולם הקרנה וראינו סרט בן 12 דקות, על מסעות השוקולד בעולם. מעצי הקקאו באפריקה (הפרי של הקקאו צהוב בכלל, והפולים בהתחלה לבנים!) ועד למפעל בבלגיה שם מעבדים אותם ומפרידים בסופו של התהליך לשני תוצרים: חמאת קקאו, ואבקת קקאו.

אז כן, טכנית, שוקולד לבן הוא כן שוקולד כי הוא עשוי מחמאת קקאו. שוקולד חלב עשוי מחמאת קקאו, חלב ואבקת קקאו. שוקולד מריר זה הרבה אבקת קקאו וקצת חמאת קקאו. ומהפעל השוקולד מגיע אל גליתא, ואז יישר אלי לפה! ממש מומלץ לילדים!

משחקים כמו ילדים בגן בחוות השוקולד של גליתא שעל שפת הכנרת

פסטיבל “טעם כנרת”  השישי, בסימן יצירה קולינרית מקומית יתקיים בחנוכה – 2-11/12/10

חג אורים שמח וטעים!

התבגרתי. אין מה לומר. גם התברגנתי, והיום אני מחבקת את זה, כאילו, מה רע? (לתשומת לב הקוראת מיכל פ.) גם הכנרת התבגרה. הכנרת בזריחה [כבר לא רק ל]מאוהבים בשק שינה, כמו שכתב המשורר א.גפן, שגם הוא התבגר ומזמן כבר לא מתאפר….  בקיצור מה שאני מנסה לומר הוא שהכנרת זה כבר ממש לא מנגלים ויש לה פוטנציאל להיות ממלכה קולינרית יפייפיה. אני כבר לא יכולה לחכות שיהיו לי ילדים, והם יגדלו קצת ואני אקח אותם למקומות הקסומים האלו, שאין בהם טיפת פלצנות בריח עשן אוטובוסים, אלא רק אושר, נופים יפים ואוכל טוב. מי צריך יותר מיזה?

8

וְדָוִד יְפֵה עֵינַיִם, הוּא רוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִים

חג שבועות מאז ומתמיד היה בעיניי חג של גבינות ותו לא. אני זוכרת שבילדות היינו הולכים לקיבוצים לראות את הביכורים אבל גם זה נפסק מתישהו. […]

חג שבועות מאז ומתמיד היה בעיניי חג של גבינות ותו לא. אני זוכרת שבילדות היינו הולכים לקיבוצים לראות את הביכורים אבל גם זה נפסק מתישהו. כל מה שנשא לי מהחג הזה זה עוגת גבינה ורצון עז לדיאטה. עד שעליתי לירושלים בערב שבועות ויצאתי לטייל בלילה בסמטאות העיר העתיקה. זה התחיל כשדודה שלי הזמינה אותנו לארוחה. אני לא זוכרת מתי עשינו אי פעם ארוחות חג בשבועות, אבל זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לתפוס שתי ציפורים במכה ולבקר את חברתי המתחזקת שעברה לירושלים לפני כמה שנים.

לא ידעתי עד כמה היא התחזקה. אנחנו בקשר של פה ושם, כי כל אחת וכיווני חייה היא. מאז שהיינו סטודנטיות עולזות עברו כמה שנים טובות. החיים כל כך דינמיים שאף אחת מאיתנו לא עוסקת כבר במה שלמדנו (עיצוב גרפי ותקשורת חזותית). יום לפני שהגענו אליה התוודעתי לעובדה שהיא שומרת שבת. קצת נלחצתי, לומר את האמת במיוחד כי הביקור היה יחד עם בנזוגי, ואנחנו, איך לומר זאת בעדינות – יהודים פוחזים, שהתבאסו שלא היה בשר בארחות החג… ואפילו לא מצליחים לקיים את כל עשרת הדברות.

איה הבטיחה לנו סיור לילי בסמטאות העיר העתיקה. העיר בה חצי מהמשפחה שלי גדלה וחיה מיזה דורות רבים. זו לא פעם ראשונה שאני מטיילת שם, סבא שלי היה לוקח אותי כשהייתי קטנה, אבל מה הבנתי אז. יצאנו חמושים בשכבות בגדים, רגליים והרבה סקרנות. בדרכנו לעיר העתיקה, חלפנו על פני גרפיטי’ז משעשעים (אותי לפחות) אז הייתי חייבת לתעד אותם.

אוויר הרים יבש כיין, רוחות בלי כיוונים...

אוויר הרים יבש כיין, רוחות בלי כיוונים...

למי שלא בקי בסלנג, השאלה “יש קטנה”? מתייחסת לרצון סטלני לבוף מעשר. יבש גם בבירה, והמצב קשה קשה. אולם בהמשך פגשנו בגרפיטי מושפע מחג הפסח, תקופה בה היובש אפילו לא נראה באופק. אני לא מצליחה להבין מה הקטע ואם יש בכלל משמעות או שזה סתם מישהו שעישן משהו טוב והצחיק את עצמו באותו רגע. אם יש לכם מושג מה הקטע אשמח לשמוע.

 

למה לעזוב את הכרפס? לא הבנתי אבל זה מקורי אני חייבת לציין

למה לעזוב את הכרפס? לא הבנתי אבל זה מקורי אני חייבת לציין

 

איה אמרה שנתחיל מהכותל כי יש תפילה שהיא רוצה לעשות. עברנו דרך שדרות ממילא, שדרת אבנים ירושלמיות, עם חנויות, אומנות, מגורים ואפילו מלון. מתוך השדרה נזקף ארמון המלך דוד, כאילו השדרה היא כמו רחם העוטף אותו בכל טוב, מגן עליו ומפאר אותו גם יחד. לרגע התנקתי מתחושת הזמן והמקום הרגשתי איך לאט לאט אני שוכחת שאני במדינה שלי. פסלים וציורים רבים מקשטים את השדרה. אנחנו נהנים מאומנות חינם ועוצרים ליד כל פיסת יצירה.

למטה עם כיוון השעון:

  • חתולים ממתכת – החיה האהובה עלי
  • תינוק שעשה לנו מוזר בלב כי לראות את הצורה שלו בחומר כזה נוקשה יוצרת סוגשל דיסונאנס
  • פסל של חצי כלב חפור בדשא – שעשע אותי לאללה
  • איש שמן שנראה לנו כאילו הוא עישן הרבה חטף מאנצ’יז רציני ועכשיו הוא נח
  •  ציור עם פסל של איש הזוי
  • קופסא עם כבשה מהנסיך הקטן ממנה משתלשלים חוטי צמר

מקסים! 

 

טעימה משדרות ממילא בירושלים

טעימה משדרות ממילא בירושלים

כמה דקות אחרי שיצאנו משדרות ממילא, ואחרי שעברנו כמה סמטאות אותנטיות של העיר העתיקה הגענו לכותל. בדרך קיבלנו הסבר על כל חסידות בכל חצר בעיר. בהגענו לרחבת הכותל התפצלנו – בנזוגי לעזרת גברים ואנחנו לעזרת נשים. אני לא זוכרת מתי ראיתי ריכוז כזה עצום של ג’ינג’יות במקום אחד. בדרך כלל איפה שלא אהיה, אני הג’ינג’ית המקורית הבודדה. הרגשתי קצת סוג של אובדן יחודיות כזה, שקשה לי להסביר.
 
בעודי מהרהרת על הכתומים שנטען שהם זן נכחד, אני קולטת אנשים הולכים ברוורס. “מה נסגר איתם? למה הם הולכים כמו מפגרים?” שאלתי את איה בתוריסטיות מדוברת. “אסור להפנות גב לכותל” היא ענתה לי והוציאה את ספר התפילה. ניסיתי לקרוא יחד איתה אבל הפונט היה כל כך קטן, ואני בלי משקפיים שחוץ מכתמים שחורים קטנים לא הצלחתי לקלוט כלום. אז המשכתי להסתכל על כול הנשים, הג’ינג’יות ואלה עם הפאות והכיסוי ראש. מנשקות את הספר, מזילות דמעה, זועקות “הושענה רבה”.
 
נפגשנו חזרה אחרי 20 דקות ושמנו פעמינו לעבר איזה אוהל. בדרך שוב עברנו בין הסמטאות הקסומות, עוברים בשניות מרובע לרובע ורואים את השינוי באבנים. עלינו לגגות הגליציה וצפינו ברובעי העיר ובהבדלים בין הגגות/כיפות שלהם. המשוננים הם הנוצרים, המעוגלים הם המוסלמים והארמנים חיים בגטו מבחירה שחומתו הגבוהה מסתירה אותם כאילו אין דבר מאחוריה. והיהודים? שום סממן בולט מדי. והכותל הצנוע, שבמציאות (ובגיל שאני טיפטיפה יותר ממטר ושייבה) מקבל פרופורציה, לא כזה גדול כמו בתמונות.

העיר-העתיקה

 
בדרכינו, איבדתי סופית את תחושת הזמן. אם הייתם אומרים לי שאני כרגע בימי המקרא, הייתי אוכלת את זה (חוץ מהעובדה שהיין הגיע מבקבוק ממוסחר). באוהל פגשנו הרבה מתחזקים. מיד רואים שכל אלה הגיעו לשם מבחירה, לאו דווקא אמונה אם תשאלו אותי. הגישו לנו מרק בשר מסיר עצום שעמד על גחלים לוחשות, פלטת שבת סטייל אקולוגיה עתיקה. לידנו ישבו במעגל חברות צעירים, שיכורים, וכן מיין, שרים עד צורחים בריפיט  “ודוד יפה עיניים, הוא רואה בשושנים”. גם דוד היה ג’ינג’י חשבתי, בעודי מתרחקת מהם אל עבר הדבר הכתום הבא – המדורה. שעה כלשהיא לפנות בוקר בהרי ירושלים, נאמר שהיה די קריר. הלכתי להפשיר.
 
פעם ראשונה ששמעתי שמאמינים לא ישנים בלילה של שבועות. זה התיקון שלנו, כך הסבירו לי על כוס תה שחוממה בפינג’ן בתוך המדורה ששמשה אותנו כמצית אלטרנטיבית (מותר לעשן ביום טוב, זה לא לגמרי שבת, אבל אסור להדליק מצית…). הסיבה לכך שאסור לישון היא הציפייה למה שלא ציפינו לו בהזדמנות הראשונה שניתנה לנו, ולכן עד היום אנו מצפים, ומצפים למחילה. כאשר קיבלנו את התורה לראשונה, שכחנו לכוון שעון מעורר בתודעה הלאומית שלנו. ולכן נהוג להיות ערים כל הלילה, גם אם אתה ילד, אישה בהריון או “סתם” תלמיד ישיבה. אם מישהו היה נרדם או עושה רושם שהוא בכיוון, היה מקבל שפריץ של מים. מתישהו התחלתי לנקר. הרגשתי כמו מישהי שאוכלת בפנים לאנשים שצמים, אז חתכנו הביתה.
 
כשהגענו גיליתי שכבר חמש בבוקר. זותומרת שגם עליתי לרגל וגם נשארתי ערה לקבלת התורה. אני את התיקון שלי כנראה עשיתי, ומשהו בחיי עומד להשתנות. רק בשורות טובות אנשים, מקווה שלא חטפתם רעלת גבינות מהחג.