אודות המחבר: הגר

כן אני יודעת לא כתבתי מלא זמן. ובכלל תדירות של פוסטים שלי ירדה פלאים. מה לעשות שכשאין לי משהו חשוב מדי להגיד פשוט לא בא לי לכתוב? אני מניחה שזה קשור לזה שגם אין לי מי יודע מה חשק לדבר. בדרך כלל אם אני כבר פותחת את הפה שלי זה למטרה נעלה. פשוט אין בנמצא דבר כזה. במיוחד אחרי שחוק המאגר הביומטרי עבר.

אני כבר שנה “בין עבודות”, לא מוצאת כיוון מתאים (וכן, שיהיה גם משתלם ולא במשכורת רעב) ואני מניחה שגם זה תרם לחוסר היצירתיות שלי, וחוסר החשק שלי להיות קומוניקטיבית. אז שיסלחו לי כל מכריי וקוראיי, אבל עד שאני לא אצליח לארגן את החיים שלי כמו שצריך, כנראה אמשיך להיות דגיג שתקני.

בנוסף, הייאוש הזה מהעולם ומהאנשים שמאכלסים אותו, תפס אצלי מקום מרכזי בחיים. מצד אחד תמיד הייתי הטיפוס הנלחם – על זכויות הפרט בעיקר, ועל העזרה למיעוטים ולמקופחים. העיניין הוא שבגיל מסויים אתה מתעורר פתאום ומבין שאתה לא רוצה להיות דון קישוט. במיוחד לאור האיומים החוזרים ונשנים מכפויי טובה וסתם מאנשים מגעילים, ומכך שוואלה – אין לי גב לכל מלחמות הצדק האלה שאני יוצאת אליהם ובסוף, אני עלולה למצוא לבד במערכה.

אומרים שאם בצעירותך ובהתבגרותך אתה לא סוציאליסט אז אין לך לב. אבל כשאתה כבר בוגר, אם אתה עדיין סוציאליסט אז אין לך שכל. היות ויש לי שכל, אני מתחילה להבין שאם אי אפשר לנצח אותם, עדיף פשוט להצטרף אליהם. את הערכים שלי לא נטשתי, אבל גם לא את היכולת להבין מתי המחיר יקר מדי והתמורה אפעס לא משהו.

אז אחרי שמאסתי בגרפיקה שהפכה להיות יותר טכנית מעיצובית, ואחרי שתליתי על הקיר את החלום להיות פובליציסטית לוחמנית, עשיתי עוד הסבה מקצועית וכיום אני סוכנת נדל”ן. הצטרפתי למשרד התיווך תלאביבים, אז אם מישהו מחפש דירה במרכז העיר או בת”א בכלל, אתם מוזמנים לבוא לבקר אותי מול הגינה בשינקין, בין חנות הקעקועים לקיוסק של אמפמ, שם מאחורי הכסף הגדול (בחנות הצ’יינג’), יש ג’ינג’ית קטנה שתשמח לעזור לכם 🙂

מאז פתיחת מושב החורף מישהו החליט שהוא צריך לטמטם אותנו – מתנגדי הביומטרי. כל כמה ימים מגיע איזה מייל מעוזר פרלמנטרי, כתב מדיני, או סתם אחד שיודע, המודיע לקבוצה שמובילה את ההתנגדות, שהינה – ההצבעה תתקיים מחר, מחרתיים, שבוע הבא, שני הקרוב, שלישי הרחוק. פתאום אנחנו מגלים ששיט-רית בכלל נמצא החו”ל ושוב הייתה זו אזעקת שווא.

למה השתתקתי בנושא לאחרונה? כי לא רציתי להיות הילד שצועק זאב. כי הבנתי שאין לי מה לבזבז את האנרגיה שלי ומדובר פה במלחמת התשה, המאורגנת היטב אולי ע”י העבריון העליון, אולי ע”י איזה רועץ תקשורת, או השד יודע מי. זו האסטרטגיה איתה בחרו להלחם נגדנו, אך בנתיים ככל שהזמן חולף – כך הכף מתחילה לנטות לטובתנו, בעיקר להתנגדות הנחרצת לסעיף 10 בהצעת החוק המדבר על הקמת מאגר.

רובכם ודאי שמעתם על מכתב המדענים, שעשה כותרת ראשית ידיעות אחרונות, אבל רק מעטים מכם שמעו על מכתב הפרופסורים (שקיבל רק בוקסה קטנה בעמ’ 16 הנידח). למה? סתם כי ירד ההייפ סביב הנושא. אותה אסטרטגיית התשה פועלת היטב במישור תקשורת הקונצנזוס הממומנת, זו המחוייבת להמציא את עצמה מחדש כל יום. מכתב הפרופסורים לא פחות חשוב ממכתב המדענים, ולטעמי אף חשוב יותר.

את העובדה שלא ניתן להגן על המאגר באופן מוחלט אנו יודעים היטב (דוגמאת מאגר האוכלוסין שדלף וממשיך להדליף עידכונים שוטפים). זה מובן וברור וזו עמדת המדענים. עמדת הפרופסורים מצביע על בעיה קשה יותר, בעיה חברתית-מוסרית כבדת משקל, שהשיח הציבורי, לא רק הישראלי אלא העולמי, טרם למד אותו מספיק על מנת לתת עליו את הדעת בצורה שקולה.

ובנתיים, בוגי יעלון פולט בהרצאה על יזמות ומנהיגות בטכניון, שהליכוד, להזכירכם מפלגת השילטון, מתנגדים להקמת המאגר, ושהמוביל העיקרי של המאבק הוא השר מיקי איתן, שנלחם נגד השטות-שיט-רית הזאת מתחילת הדרך, זו לטענתו הסיבה בגללה החוק עדיין לא עלה להצעה. אותי מעניין לדעת איפה ציפי ליבני, ששותקת בזמן שהמפלגה הקיקיונית שלה, הולכת ונהיית בזויה מרגע לרגע, ואת הביזיון הזה מוביל לא אחר מאשר ידידנו שיט-רית.

שמעתם על הצעת החוק האחרונה שלו? הוא כנראה הרגיש איך הפופולריות שלו יורדת לטמיון, ולכן הגה את הרעיון המטופש הבא, על מנת להתחבב על העמךֳ: “איפה שיש אדום לבן אפשר לחנות ובתנאי זה לא מפריע לתנועה”. ובכן, שאלה לי: אם זה לא מפריע לתנועה, איזו סיבה יש לחניה להיות מסומנת באדום לבן?

ולמי שלא מכיר- ממליצה בחום לבקר בבלוג של מאיר שיט-רית ושל אלי ישי.

עם כל הכבוד לביבי על נאום המחץ שלו באו”ם, שבאמת היה נאום טוב לישראל, היה משהו שמאוד חרה לי. משהו שמגדיר את החברה הישראלית, ואת כיעורה האינסופי: היכולת שלנו להשתמש בכאבם של אחרים מול העולם, כשבבית אנחנו לא עושים למענם כלום.

“זה שקר?” שאל ביבי, ונופף בידו בפרוטוקולים של תוכניות מחנה השמדה מהשואה. זה לא שקר – זו עדות לכך שזה כל מה שזה: נייר לנפנף בו, אם לא על מנגל אז באו”ם. אחמדינג’אד אמנם מכחיש את השואה, אבל ישראל פשוט לא עושה כלום, וזה רבותיי הרבה יותר חמור. כי מה בעצם עשתה המדינה לניצולי השואה לאורך השנים?

על דם הניצולים הקימה את המדינה.

את כספי הניצולים ניצלו הבנקים לטובתם.

שר האוצר מעל בכספי מצעד החיים.

וזה רק על קצה המזלג. אז אחרי שלקחתם ביס קטן ממה שעשתה המדינה, מה לדעתכם מצבם של הניצולים? הם עניים, הם רעבים, והם מתאבדים. אז לפני שאנחנו הולכים לתקוף את איראן ואת האחמדיניג’אד שלה, הגיע הזמן לעשות חשבן נפש עמוק, ולראות איך אנחנו יכולים לעשות משהו בבית לפני שאנחנו יוצאים עם אצבע מאשימה החוצה. זה לא חוכמה לתקוף אחרים.

החוכמה היא לקחת אחריות, ולא שכמה אירגוני צדקה יקחו אחריות. המדינה צריכה לקחת אחריות ולטפל בהם בכבוד הראוי. רק אחר כך, אם בכלל, יוכל לצאת לו איזה ביבי ולנפנף בעדויות החותכות לסבלם מלפני שישים שנה. כי מה עם הסבל, ההשפלה והביזיון שעוברים עליהם עכשיו?

פעם חשבתי שרק יומולדת זה זמן לנפות חברים. היום הסתבר לי שגם שנה חדשה זה זמן טוב. במיוחד אם “החברים” האלה הם סתם חבורת כפויי טובה חסרי אינטיליגנציה רגשית. תקראו לי מגזימנית, תקראו לי אימפולסיבית או איך שלא בא לכם. אבל אם תייגתי אתכם בברכה בפייסבוק זה בגלל שרציתי לאחל לכם שנה טובה וציפיתי ברוב תמימותי, לקבל מקסימום – שנה טובה חזרה.

אז לא. קיבלתי שלל עצבים של אנשים. אני לא מבינה מה הבעיה, אותי תייגו כמה אנשים שרצו לאחל לי שנה טובה, וכיוון שגם ידעתי שהם הכינו וטרחו על הברכה, ברור שלא התעצבנתי, להפך, שמחתי ואיחלתי שנה טובה חזרה. מסתבר שלכמה “חברים” שלי בפייסבוק הייתה בעיה עם זה. ולא רק שהייתה עם זה בעיה הם טרחו לכתוב כמה זה מעצבן אותם (והיו גם כאלה שטרחו לחשוב בקול על איך לאיים מספיק מפחיד על הבא שייתייג אותם לשנה טובה), במקום לברך חזרה.

לא מבינה לאן הגענו – ברכת שנה טובה מעצבנת אנשים. זה לא שהכנתי הזמנה למסיבה שאני מרוויחה ממנה כסף ותייגתי את כל העולם. סה”כ רציתי לאחל שנה טובה למי שקורא לעצמו “חבר” שלי בבוקפייס. אז אנשים כאלה לא בא לי שיהיו חברים שלי. כאילו – כל כך מפריע? תורידו את התיוג. אתם לא חייבים להשאיר אותו זה היה רק כדי שתראו את הברכה. אבל לכתוב דברים מגעילים למישהו שבירך אותכם? וואלה, עכשיו, אני רוצה רק לאחל לאותם אנשים שירגישו מה שאני הרגשתי היום. זה הכל.

ולכם קוראי הבלוג וחברי: שתהיה שנה טובה ומקסימה, מלאת דבש ומתיקות, ורק אנשים טובים!

איזה מזל שהקשבתי לחבר שלי שהכריח אותי ללכת לאירוע הבלוגרים של השרדות. הוא אומר שאני מפספסת דברים כשאני לא נענית להזמנות לאירועים. אבל מה לי ולריאליטי? בחיים לא ראיתי השרדות. למעשה היתה זו הפעם הראשונה שצפיתי בפרק כמעט מלא, וגם זה היה קצת ארוך ומתיש. גם מצחיק ומבהיל. אבל הכי מדויק להגדיר את מה שראיתי: הזוי.

אני אמנם צועקת כל הזמן שאני שונאת ראליטי אבל היום יש לי סיבה טובה לאהוב אותו: בזמן שאנשים אחרים סובלים, מתאמצים, מזיעים, קופאים, עושים לעצמם פאדיחות, אני מקבלת פאקינג גן עדן. אמרו לנו להגיע לכניסה של ערוץ 10 בחמש, מצויידים בבגד ים. הלוקיישן לא ידוע. היו לי שני כיוונים בראש כשראיתי שנוסעים צפונה מתל אביב: או שלוקחים אותנו להרצליה פיתוח על חוף הים ועושים לנו סימולציה להשרדות, או לאבן יהודה לאיזו וילה מטורפת כמו במסודרים, יושיבו אותנו בבריכה על מזרונים מתנפחים עם מקום לבירה ויקרינו לנו על מסך ענק את הפרק.

צילום: תומר פולטין

כשעברנו את הרצליה, והמשכנו לנתניה ואז פנינו לכיוון איקאה ועברנו את אודים, ידעתי שצדקתי אבל לא ידעתי עד כמה. בכניסה לאבן יהודה קשרו לנו את העיניים בסרטים שחורים. הובילו אותנו בעיניים עצמות אל המקום. כשהורדתי את הכיסוי גיליתי שלא רק שזו וילה פסיכית עם בריכה ומסך ענק בגינה, גם יש אוכל, אלכוהול ופינות טיפולי ספא.

צילום: תומר פולטין

והפרק? קודם כל נהנתי, צחקתי נדהמתי וגם נבהלתי. אבל אני לא נראה לי שזה יגרום לי להדבק למסך. מה שכן הנופים מטמטמים ואחרי הסאטלה מטיפולי המסג’ המגוונים שקיבלנו בספא פסיפס, והצפייה בפרק על מסך ענק הפך את הכל לחוויה מדהימה. אבל הדבר שהכי הפתיע אותי לא היה קשור לכל ההפקה והפינוקים. באמצע הפרק קלטתי פתאום שיצאתי עם אחד המשתתפים כשהייתי בצבא. היינו בחיל הים, אני הייתי רב”טית חפ”שית והוא היה קמב”ץ שייטת הסטילים. אני זוכרת שהיה בו קסם מסיום, איזה סוג של היפנוט כזה לא ברור. מצד שני, הוא קצת חנון ונראה לי שהוא יעוף מהר. מצד שלישי הוא היה קצין אז נראה לי שיש לו איזושהי יכולת השרדות.

טל כהן, אז והיום. אתם הייתם מזהים?

אבל הוא לא הדמות אליה התחברתי. בקושי הראו אותו בפרק, הוא לא היה דומיננטי והוא קצת השתנה מאז שהכרתי אותו. דווקא הדמות הכי הזויה ולא צפויה, זאת שגרמה לפרצוף שלי לשלל עיוותים – מצחוק ועד בעתה, היא זו שבסופו של דבר תפסה אותי. אני אתן לכם לנחש מי הדמות הזו…

שבת 29/8 בשעה 21:00 פרק הבכורה של השרדות

צילום: תומר פולטין

* טל, אם אתה קורא את זה במקרה, יש אצלי משהו שמחכה לך כבר כמה שנים טובות שתבוא לקחת אותו – הספר שכתבתי לך כשאמרת שאתה נוסע ללמוד בקיימבריג’, זוכר?

שואלים אותי כל הזמן ממה אני כל כך מפחדת כשמדברים על לעשות לנו מאגר ביומטרי. לפעמים, אני לא יודעת מה לענות, אני רק יודעת שכל עצם, כל שריר וכל עצב בגופי מצטמררים רק מעצם המחשבה על הקמת המאגר. הייתה לי הרגשה כבר מזמן ששפעת החזירים היא פיקציה. עצם הגעתה יחד עם תוכניות הביומטריה בעולם החשידה בעיניי את שני הדברים. לפעמים צריך פשוט לסמוך על האינטואציה שלנו – כי התשובות יגיעו כבר מעצמם.

והינה היום, קמתי לי בבוקר, וקיבלתי הודעה מאתר אמת אחרת. יש סרטונים בעיברית על שפעת החזירים. הכנתי קפה, הבאתי וופלים והדלקתי סיגריה. עיניי חשכו. זה לא סרט מדע בידיוני. זה סרט אימה אמיתי על איך הממשלה העולמית הידועה בכינויה “ממשלת הצללים“, פיתחה את הוירוס , הפיצה אותו ופיתחה גם חיסונים.

חיסונים אתם אומרים – נו טוב הם מתקנים את הטעות שלהם. אז לא! החיסונים האלו כלל אינם חיסונים. הם גורמים לעקרות אצל נשים מעבר לזה שהם מדביקים אתכם בנגיף עצמו, אם לרגע חשבתם שהם באמת יתנו לכם חיסון נגד המפלצת שהם עצמם ייצרו.

החיסונים האלו הם רעל גבירותי ורבותי. אל תתנו לאף אחד לחסן אתכם ובטח שלא את ילדכם (היעד העיקרי של ממשלת הצצלים). אבל, והינה הסכנה הגדולה שקשורה למאגר הביומטרי, בקרוב יכריחו את כולם להתחסן. ואיך יפקחו על זה שאתה מתחסנים או שחוסנתם? הא! ע”י יצירת מאגר ביומטרי, ומעקב אחרי פעולתיכם.

אז כן, החיסון מדביק אתכם במחלה. אל תדאגו אבל כי אם בכל זאת חוסנתם אזי יש תרופה. את התרופה פיתחו אותם אנשים שייצרו את הנגיף במעבדה. אותם אנשים שהפיצו והדביקו אוכלוסיות בעולם בצורה מתוכננת ומבוקרת. אותם אנשים שייצרו את החיסון ורשמו עליו פטנט עוד לפני שהמחלה החלה להתפשט.
אתם רוצים לפרנס את האנשים שמנסים להשמיד את אוכלוסיית העולם באופן שיטתי – לכו תעשו חיסון נגד שפעת החזירים. רק בחיאת, עזבו את החזירים בשקט, מה הם קשורים?