נראה לי שהחמור מנסה להעביר לי מסר

אפילו האימיול כותב את זה שחור על גבי הצג.
אין לי חבר. ולסבתא שלי זה מפריע. מה לזה ולסבתא שלי? היא רוצה נין – ‘אין לי עוד הרבה זמן הגרי’ היא מפטירה בי בכל שיחת חולין שאנחנו מנהלות. זה כבר לא ‘מה נשמע’ או ‘מה שלום החתולות’… ‘חתולים סבתא… חתולים’ אני חוזרת על המנטרה הקבועה לאוזנייה. אמנם מסורסים אבל תני להם להנות מהספק. הם עדיין זכרים. נגזר עלי משן-שמים להיות הנכדה הכי גדולה שגרה בארץ. אני עדיין חושבת שאחי הצעיר יביא לה את מבוקשה לפני. אחרי הכל, הוא זה שמנהל מערכת יחסים ארוכה, כמעט קבועה ועם אותה בחורה.
השנה הייתי אמורה להתחתן. כך כתוב לי במפת הלידה. פעמיים עשו לי מפת כוכבים: קצת אחרי שהגחתי לעולם, ופעם כשהייתי בתיכון. בשתיהן צויינו ארועים מסויימים שהיו נקודות מפנה בחיי, והן קרו. אולם בניבוי המקצוע שלי שתיהן שגו- דיברו על כיוון רפואה, אחת אף ציינה תחום- פלסטיקה (פוי! כל כך לא אני… רק טבעי מותק. רק טבעי), אבל היי, כל החיים לפני, לא? נקודת מפנה רצינית ביותר בחיי, שהתרחשה לפני שנה וחצי הן פיספסו, כזאת שלדעתי שינתה לי את כל המפה.
המפות הן אמנם דבר שאני לוקחת בערבון מוגבל. אבל דווקא על ניבוי זמן החתונה הזה נתפסתי. בו האמנתי בכל ליבי. נראה לי הגיוני מאוד להתחתן בין גיל 24 ל-25. היום אני כמעט מותאמת לחלוטין לסארוטיפ של הרווקה התלביבית. טוחנת ת’תחת בעבודה ומפתחת את הקריירה שלי, מגדלת שני חתולים, גרה בקופסאת נעליים ב’היי סטנדרט’ במרכז העיר, חושבת ללמוד קונג-פו, כותבת, קוראת, לפעמים מנגנת. הרבה לבד.
כשהייתי בת 20 פגשתי את אהבת חיי. בשיחה עם ידיד משותף אמרתי לו – ‘אם הוא יציע לי נישואין, עכשיו אני מתחנת איתו’. אותו בחור, רווק, בן 29, למד בטכניון נשבר באמצע וטס לחפש את עצמו, חזר ונהיה בעל בית הקפה השכונתי בו הוא בירמן במשך שנתיים, חייך אלי בשובבות. ‘אוי אתן הנהרייניות’ לקח שאכטה מהסיגריה, הניח אותה במאפרה והמשיך לקצוץ ירקות לסלט. ‘רק להשריץ ילדים אתן רוצות. תחיי קצת, תלמדי, תעבדי, תטיילי. מה הלחץ?’ ‘הלחץ? זה לא לחץ. אני רוצה להיות אמא צעירה. לא להביא ילד ראשון בגיל 30′.
היום, כשבקרוב אהיה באמצע שנות ה-20 שלי, זה כבר לא נראה לי כזה זקן, גיל 30. כולה עוד 5 שנים. עברו 5 שנים מאז השיחה ההיא על חתונה. בן זוגי דאז ההפך לאקס, לבעל ולאבא (לא בהכרח בסדר הזה). אחריו היה לי חבר שהתאהבתי בו מהסיבות הלא נכונות ואמרי לו “כן” מוקדם מידי. אחרי האירוסין המגוחים הללו הייתי שנה לבד. בלי חבר. חצי שנה יצאתי עם האחרון שלי. חיכיתי שהאדאולוגיה שלו תשתנה והוא ירצה להביא איתי ילדים. חצי שנה לקח לי להבין שלא רק שהוא לא ישתנה בשבילי- אני לא רוצה שהוא ישתנה בשבילי. הוא מי שהוא ואני לא אלחץ לכיוון השקפתי, ולא אקח אחריות על החלטות של אף אחד ולא אתערב בהן. בטח לא בכאלו של מישהו שאני אוהבת. אז חתכתי.
תל אביב היא בהחלט חממת הגידול הטובה בארץ לחיי רווקות פרועים ומהנים. וכייף לי גם ככה. אני לא תלויה באף אחד ואף אחד לא תלוי בי. אין לי התחייבויות ואני אדון לעצמי מבוקר ועד לילה. אז למה לעזאזל אני עדיין מעדיפה לצלול לתוך חיי משפחה מאשר להשאב לכל ה’פאן’ והמסיבות? ולמה זה כל כך מוזר לאנשים לשמוע שגם בחורות צעירות, משכילות ונאות רוצות להראות כמו עוגת קצפת ללילה אחד, לנקות אחרי מישהו אחר וגם לבשל לו, ולוותר על הפיגורה כדי להביא לעולם יצור צווחני שלא ייתן להן אף פעם לישון עד אחת בצהריים?
בתור ‘אומנית מתוסכלת’ (משמע מעצבת גרפית), לי נראה שלהביא ילד זו אחת מיצירות האומנות הכי מופלאות שאומן יכול ליצור. שום פסל או תמונה, שום סיפור או מנגינה, לעולם לא ישתוו לאיזה ‘מיני-מי’ מעורבב במיני-אהובי. אז אולי באמת כל הורה הוא אומן. בכל זאת, האדם הוא הדבר הכי מורכב ומופלא שקיים מעולם הזה.
ואני לא רוצה להשאר לנצח רק מעצבת גרפית. יום יבוא, ותהיה גם לי תערוכה…