וְדָוִד יְפֵה עֵינַיִם, הוּא רוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִים

על ידי
הגר
– 22 במאי 2010פורסם ב: כללי
חג שבועות מאז ומתמיד היה בעיניי חג של גבינות ותו לא. אני זוכרת שבילדות היינו הולכים לקיבוצים לראות את הביכורים אבל גם זה נפסק מתישהו. […]

חג שבועות מאז ומתמיד היה בעיניי חג של גבינות ותו לא. אני זוכרת שבילדות היינו הולכים לקיבוצים לראות את הביכורים אבל גם זה נפסק מתישהו. כל מה שנשא לי מהחג הזה זה עוגת גבינה ורצון עז לדיאטה. עד שעליתי לירושלים בערב שבועות ויצאתי לטייל בלילה בסמטאות העיר העתיקה. זה התחיל כשדודה שלי הזמינה אותנו לארוחה. אני לא זוכרת מתי עשינו אי פעם ארוחות חג בשבועות, אבל זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לתפוס שתי ציפורים במכה ולבקר את חברתי המתחזקת שעברה לירושלים לפני כמה שנים.

לא ידעתי עד כמה היא התחזקה. אנחנו בקשר של פה ושם, כי כל אחת וכיווני חייה היא. מאז שהיינו סטודנטיות עולזות עברו כמה שנים טובות. החיים כל כך דינמיים שאף אחת מאיתנו לא עוסקת כבר במה שלמדנו (עיצוב גרפי ותקשורת חזותית). יום לפני שהגענו אליה התוודעתי לעובדה שהיא שומרת שבת. קצת נלחצתי, לומר את האמת במיוחד כי הביקור היה יחד עם בנזוגי, ואנחנו, איך לומר זאת בעדינות – יהודים פוחזים, שהתבאסו שלא היה בשר בארחות החג… ואפילו לא מצליחים לקיים את כל עשרת הדברות.

איה הבטיחה לנו סיור לילי בסמטאות העיר העתיקה. העיר בה חצי מהמשפחה שלי גדלה וחיה מיזה דורות רבים. זו לא פעם ראשונה שאני מטיילת שם, סבא שלי היה לוקח אותי כשהייתי קטנה, אבל מה הבנתי אז. יצאנו חמושים בשכבות בגדים, רגליים והרבה סקרנות. בדרכנו לעיר העתיקה, חלפנו על פני גרפיטי’ז משעשעים (אותי לפחות) אז הייתי חייבת לתעד אותם.

אוויר הרים יבש כיין, רוחות בלי כיוונים...

אוויר הרים יבש כיין, רוחות בלי כיוונים...

למי שלא בקי בסלנג, השאלה “יש קטנה”? מתייחסת לרצון סטלני לבוף מעשר. יבש גם בבירה, והמצב קשה קשה. אולם בהמשך פגשנו בגרפיטי מושפע מחג הפסח, תקופה בה היובש אפילו לא נראה באופק. אני לא מצליחה להבין מה הקטע ואם יש בכלל משמעות או שזה סתם מישהו שעישן משהו טוב והצחיק את עצמו באותו רגע. אם יש לכם מושג מה הקטע אשמח לשמוע.

 

למה לעזוב את הכרפס? לא הבנתי אבל זה מקורי אני חייבת לציין

למה לעזוב את הכרפס? לא הבנתי אבל זה מקורי אני חייבת לציין

 

איה אמרה שנתחיל מהכותל כי יש תפילה שהיא רוצה לעשות. עברנו דרך שדרות ממילא, שדרת אבנים ירושלמיות, עם חנויות, אומנות, מגורים ואפילו מלון. מתוך השדרה נזקף ארמון המלך דוד, כאילו השדרה היא כמו רחם העוטף אותו בכל טוב, מגן עליו ומפאר אותו גם יחד. לרגע התנקתי מתחושת הזמן והמקום הרגשתי איך לאט לאט אני שוכחת שאני במדינה שלי. פסלים וציורים רבים מקשטים את השדרה. אנחנו נהנים מאומנות חינם ועוצרים ליד כל פיסת יצירה.

למטה עם כיוון השעון:

  • חתולים ממתכת – החיה האהובה עלי
  • תינוק שעשה לנו מוזר בלב כי לראות את הצורה שלו בחומר כזה נוקשה יוצרת סוגשל דיסונאנס
  • פסל של חצי כלב חפור בדשא – שעשע אותי לאללה
  • איש שמן שנראה לנו כאילו הוא עישן הרבה חטף מאנצ’יז רציני ועכשיו הוא נח
  •  ציור עם פסל של איש הזוי
  • קופסא עם כבשה מהנסיך הקטן ממנה משתלשלים חוטי צמר

מקסים! 

 

טעימה משדרות ממילא בירושלים

טעימה משדרות ממילא בירושלים

כמה דקות אחרי שיצאנו משדרות ממילא, ואחרי שעברנו כמה סמטאות אותנטיות של העיר העתיקה הגענו לכותל. בדרך קיבלנו הסבר על כל חסידות בכל חצר בעיר. בהגענו לרחבת הכותל התפצלנו – בנזוגי לעזרת גברים ואנחנו לעזרת נשים. אני לא זוכרת מתי ראיתי ריכוז כזה עצום של ג’ינג’יות במקום אחד. בדרך כלל איפה שלא אהיה, אני הג’ינג’ית המקורית הבודדה. הרגשתי קצת סוג של אובדן יחודיות כזה, שקשה לי להסביר.
 
בעודי מהרהרת על הכתומים שנטען שהם זן נכחד, אני קולטת אנשים הולכים ברוורס. “מה נסגר איתם? למה הם הולכים כמו מפגרים?” שאלתי את איה בתוריסטיות מדוברת. “אסור להפנות גב לכותל” היא ענתה לי והוציאה את ספר התפילה. ניסיתי לקרוא יחד איתה אבל הפונט היה כל כך קטן, ואני בלי משקפיים שחוץ מכתמים שחורים קטנים לא הצלחתי לקלוט כלום. אז המשכתי להסתכל על כול הנשים, הג’ינג’יות ואלה עם הפאות והכיסוי ראש. מנשקות את הספר, מזילות דמעה, זועקות “הושענה רבה”.
 
נפגשנו חזרה אחרי 20 דקות ושמנו פעמינו לעבר איזה אוהל. בדרך שוב עברנו בין הסמטאות הקסומות, עוברים בשניות מרובע לרובע ורואים את השינוי באבנים. עלינו לגגות הגליציה וצפינו ברובעי העיר ובהבדלים בין הגגות/כיפות שלהם. המשוננים הם הנוצרים, המעוגלים הם המוסלמים והארמנים חיים בגטו מבחירה שחומתו הגבוהה מסתירה אותם כאילו אין דבר מאחוריה. והיהודים? שום סממן בולט מדי. והכותל הצנוע, שבמציאות (ובגיל שאני טיפטיפה יותר ממטר ושייבה) מקבל פרופורציה, לא כזה גדול כמו בתמונות.

העיר-העתיקה

 
בדרכינו, איבדתי סופית את תחושת הזמן. אם הייתם אומרים לי שאני כרגע בימי המקרא, הייתי אוכלת את זה (חוץ מהעובדה שהיין הגיע מבקבוק ממוסחר). באוהל פגשנו הרבה מתחזקים. מיד רואים שכל אלה הגיעו לשם מבחירה, לאו דווקא אמונה אם תשאלו אותי. הגישו לנו מרק בשר מסיר עצום שעמד על גחלים לוחשות, פלטת שבת סטייל אקולוגיה עתיקה. לידנו ישבו במעגל חברות צעירים, שיכורים, וכן מיין, שרים עד צורחים בריפיט  “ודוד יפה עיניים, הוא רואה בשושנים”. גם דוד היה ג’ינג’י חשבתי, בעודי מתרחקת מהם אל עבר הדבר הכתום הבא – המדורה. שעה כלשהיא לפנות בוקר בהרי ירושלים, נאמר שהיה די קריר. הלכתי להפשיר.
 
פעם ראשונה ששמעתי שמאמינים לא ישנים בלילה של שבועות. זה התיקון שלנו, כך הסבירו לי על כוס תה שחוממה בפינג’ן בתוך המדורה ששמשה אותנו כמצית אלטרנטיבית (מותר לעשן ביום טוב, זה לא לגמרי שבת, אבל אסור להדליק מצית…). הסיבה לכך שאסור לישון היא הציפייה למה שלא ציפינו לו בהזדמנות הראשונה שניתנה לנו, ולכן עד היום אנו מצפים, ומצפים למחילה. כאשר קיבלנו את התורה לראשונה, שכחנו לכוון שעון מעורר בתודעה הלאומית שלנו. ולכן נהוג להיות ערים כל הלילה, גם אם אתה ילד, אישה בהריון או “סתם” תלמיד ישיבה. אם מישהו היה נרדם או עושה רושם שהוא בכיוון, היה מקבל שפריץ של מים. מתישהו התחלתי לנקר. הרגשתי כמו מישהי שאוכלת בפנים לאנשים שצמים, אז חתכנו הביתה.
 
כשהגענו גיליתי שכבר חמש בבוקר. זותומרת שגם עליתי לרגל וגם נשארתי ערה לקבלת התורה. אני את התיקון שלי כנראה עשיתי, ומשהו בחיי עומד להשתנות. רק בשורות טובות אנשים, מקווה שלא חטפתם רעלת גבינות מהחג.

Facebook Comments
תגיות: , , , ,

עלינו הגר