לילה עירוני

כמעט חצי שנה חיכיתי, בכליון ריאות, שיגיע אותו לילה קסום שיגרום לי להתאהב בעיר המזופתת הזאת. זה כמעט קרה לא מזמן- כשהלכתי בקינג ג’ורג’ (אותו אני מכנה גם רחוב הסלבס) בדרך לעבודה, באוזניי כפתורים מחוברים לאמ.פי4. בדיוק התחלף השיר לאחד מאלו של “הפרוייקט של”. היתה זו שעת דמדומים, מרחוק זיהיתי צלילית של גבר עטור ראסטות, וחשבתי לעצמי – ‘מה הסיכוי שזה רייכל?’ אחרי מספר שניות וצעדים נוכחתי כי הוא זה.

רייכל בפוזה לא מבויימת

‘רק בתל אביב’ סימסתי לחברה מהצפון הרחוק והקר ‘אתה יכול להאזין למוסיקאי שאתה אוהב ובו בזמן לראותו מולך ברחוב’.
‘רק שאתה גר לבד, אתה רוצה קצת חום והוא עולה ל-38 מעלות’ היא השיבה.

היום, אחרי שסגרנו את העיתון, כהרגלי חיפשתי מישהו שיצטרף אלי לדינרק שאחרי. בני מ”הסריקה” בדיוק קיבל סמס שמשמרת הלילה שלו בסייד ג’וב בוטלה. ישר קפצתי על המציאה והזמנתי אותו לצאת. אחרי הכל, הבחור, נשוי+3, לא יצא לפאב מיזה שנים רבות, מה גם שהתוודעתי בדרך לפאב השכונתי, כי לפתע נזכר שזהו יום ההולדת שלו.
הדי.גיי’ הקשיב למנגינת ליבי וקידם את פנינו ב”ריידרס און דה סטורם” של הדורס. בני אמר שרק מלשמוע את הסאונד השמיימי של האורגן הוא נהיה ‘מסטול’. מסכימה לגמרי, הזמנתי את הג’ין-עם-ספרייט הקבוע שלי כשברקע כבר הגענו לניינטיז – אליס אין צ’יינס בביצוע לייב ל”ווד”. התמוגגתי מהשפע המוסיקלי האהוב עלי וקינחתי בשוט של ייגר.
שלוש בבוקר, הבטן מתחילה להשמיע קירקושי רעב. אני מפנטזת על סושי – ג’פנקו עם טמאגו ואבוקדו. וויתרתי על הטרמפ הבייתה וצעדתי לכיוון הסושייה באלנבי פינת רוטשילד, אגב בדרך מהפאב לביתי. בצער רב בוסר לי שהטמאגו נגמר וזו לא שעה שיכינו עוד… החלפתיהו בשירפס והמתנתי להכנתו. מצד ימין שלי שוחחו כמה חבר’ה באינגלזית מדוברת. הפנתי את ראשי והבחנתי בדמות מוכרת.
“נובלמן? דרור נובלמן??” טפחתי על שכמו, המומה מעצמי
“כן” הוא חייך, מגלגל בין אצבעותיו מקלות של סושי, ולפניו שאריות הרול על מגש עץ טבול בסויה.
שלחתי את ידי וחייכתי – “מעריצה שלך. אתה הולך?”
“דווקא לא. הזמנתי קומבינציה של קונוסים”
“וואלה סבבה, אז בוא תצטרף אלי”

האיש שעשה את “טלנובלה בע”מ” ואת “האלופה”. דרור נובלמן

הזכרתי לו שפעם הגיב לי בבלוג. הוא הינהן כאילו זוכר, ואני כאילו התפלאתי (כתוצאה מהדחקות רבות) שסיפר לי שהוא לא כותב לאלופה 2. בלי צ’רכי ובלי נובלמן לא נראה לי שיש סיבה לראות את ה-2.
קישקשנו על אחמניג’אד, על רמון, על פרץ ועל קצב, הסכמנו שישראל היא מדינת עולם שלישי שעושה אצבע משלושת לחור של התחת של המזרח התיכון, סיפרתי לו על התסריט שיש לי בראש, הוא הציע לי לכתוב קודם סינופסיס, אישרתי כי זה נעשה. הוא גילה לי שטוקו (מרטין אומנסקי) גר בביניין ממולי, ושהוא בכלל גר קרוב לאיפה שאני עובדת.
“אז מה אתה עושה פה?”
“שאלה טובה… בייביסיטר על חתול של ידידה שגרה כאן באיזור”
“יופי אולי תשמור לי על החתולים שאוכל גם אני לטוס קצת לחו”ל?”
עברנו לדבר על מחירי דירות, בת”א ובניו-יורק, ומשם עברנו לדבר על תחבורה בעיר- בין אופניים לג’יפ. הדבר הכי טוב שיצא לי מהשיחה הזאת זה שהוא סיפר לי שחבר שלו מוכר אופניים עם מנוע. בין 1500 ש”ח ל3000. לחקתי את מספר הטלפון של הבחור ונראה לי שאני אלך על זה.

סיימנו לאכול בברכת בוקר-לילה טוב ונפרדנו בלחיצת יד. שתוייה, שבעה ומרוצה דידתי הבייתה. בראש התנגן לי שירו של יוסי בנאי “ערב עירוני” אותו כתב המשורר האהוב עלי אלתרמן. ובמוחי המעורפל המילים קצת התחלפו.

קבלו את “לילה עירוני” ( “ערב עירוני גירסת 2007)


זריחה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עניי נשים נוגות, נוגות
אומרות, לבוקר “למה באת?”

זריחה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת

הפוסט הזה מוקדש באהבה והערכה רבה לקוראת הדס להב, הראשדסקית הכי מופרעת בדסק החדשות בידיעות 😉