יאפית? אני?

חנה in your face וקס, הטיחה בי היום אגב שיחה על הא ודא. מהירתי להתגונן. מה פתאום? מה כ”כ יאפי בי? אז אני אוכלת סושי עם מקלות, אפילו שבארץ כולם אוכלים הכל עם הידיים. אז אני גרה בקופסאת נעליים של איקאה במרכז העיר ומשלמת שכ”ד בשמיים. אז יש לי כוונות לקחת עוזר בית פעם בשבועיים, כי למי יש כוח לעשות ספונג’ה אחרי העבודה? ולבזבז על זה יום חופשי? פחחח. וכן, אני שונאת עארסים “כוסאמק היה לי ירוק! תעצור כאילו דא?!” צרחתי על איזה דביל שכמעט דרס אותנו בדרך לפאב, מסתכנת (בשנית) בנסיון רצח…. לא יכולתי להתאפק.

קל”ב

הערב התחיל בסושיה על אלנבי-רוטשילד (הדבר הכי טוב שיש לי ליד הבית) אחרי שראינו שבאחת בלילה הדים-סאם כבר סגור, והמשיך בפאב לא רחוק. בכניסה פגשתי חברה מהעבר בנהריה, שלא ראיתי שנה וחצי – פעם אחרונה נפגשנו באי קו-סאמוי בתאילנד, כשישבתי עם אבא שלי בפיצה האט, ביום בו החלטנו לאכול דווקא אוכל מערבי, וזה היה אחרי שבערך 5 שנים לא נפגשנו, מאז התיכון… אחר כך נכנסנו לפאב ואת פנינו קידמו נשיקה הומואית לוהטת והמון המון אנשים. אני די נמנעת מלצאת בימי שישי בת”א. פשוט אין מקום לזוז וזה נורא. כשהגענו היה כבר שתיים בלילה… בנהריה בבי.קיי השכונתי שלנו כבר היו מתחילים להרים כיסאות בשעה הזאת.
האמת, הייתה בי התלבטות קלה אם ללכת לשם. בוולנטיינז אספתי משם בחור, ונפגשנו גם יום אחרי זה.
“למה את יוצאת היום איתי ולא איתו?”
“כי יום שישי זה לחברים, והוא עדיין לא חבר, אם בכלל…” הסברתי לה, יודעת שבין כה אני אפגוש אותו שם.
“לא תצא מפה חתונה. מקסימום רומן נחמד” הבאתי נימוק נוסף לחוסר הרצון שלי להקדיש את ערב יום שישי לגבר שפגשתי יומיים קודם.

לפני יומיים הייתי שם עם בני, ואמרתי לו שאני חייבת גבר שיוציא לי את ע’ (השם המלא שמור במערכת :)) מהראש, אחרת אני אמשיך להשאב למשהו שלא יצא ממנו כלום חוץ מאכזבה וכאב לב. בני החליט שהוא עוזר לי למצוא מישהו ויהי מה:
“כל מי שמכירה אותי מתחתנת תוך כמה חודשים” הוא קבע.
ופתאום כשנדדתי לעצמי במחשבות, “אני נשואה” היה נשמע לי קצת מוקדם מידי, קצת מפחיד.
ושוב אותו מקום, אותו ג’ין-ספרייט, ישבנו והתחלנו לסרוק את המקום.
“יש כאן אחד, חמוד, סקסי וכותב מדהים. אני מכירה אותו כמה חודשים, וכל פעם שהוא פה אני רואה אותו עם בחורה אחרת. אז הוא פסול”
בני אמר ש”מה זה משנה” ואני לקחתי שלוק גדול כדי לגלות חמש דקות אחרי שלבחור יש חברה.
נקסט.
“הוא נראה בחור נחמד” בני מצביע לי על בחור אחד עם חולצה שחורה.
“כן, זה א’ שסיפרתי לך עליו, ההוא מהסילבסטר. been there, done that. הבחור מתסובך יותר ממני. חוצמיזה הוא יושב עם שתי בחורות כך שאין לי כוונה להרוס לו”.
נקסט.
פתאום עובר מולנו ט’. עבד פעם בידיעות, לפני שאני הגעתי. אבל את שמו עוד ניתן לשמוע פה ושם במסדרונות המערכת.
“מה את אומרת עליו?” שאל בני אחרי שהשניים לחצו ידיים והעלו זיכרונות סטייל “אתה טיפלת לי בתמונות”.
אחרי שעתיים ו-3 שוטים של ייגר, בני כבר מזמן נטש את הספינה, אני וט’ שקענו בנשיקת וולנטיינז משכרת.

אחרי שהצלחנו, אני וחנה, לפלס דרכינו לחדר האחורי התיישבנו על הספה נושמות לרווחה. פה לא ימחצו ולא ידרסו אותנו. לידנו כמה פרגיות פרחולות התחילו לפזז, מנענעות את ישבניהן בקו אווירי לפרצוף שלנו, ובמרחק של פחות ממטר.
“לפחות היה לה תחת יפה לזאתי, הייתי נהנית…” אמרתי לחנה, מתפללת שהפקצות האלו ישבו או ילכו.
“היא נראית כמו בראטס” הוסיפה חנה בנימת בוז.
אחרי כמה דקות הן הלכו. שמחנו מוקדם מידי. את מקומן תפסו שני זוגות בגיל העמידה.
“כמה פתאט!” אמרתי, אחרי שאחת מהן – שיכורה כלוט, כמעט העיפה לנו את השולחן עם השתייה.
ט’ בא להגיד שלום, מאיר עם פנס לחדר החשוך כדי לחפש אותי, אחרי שסמסתי לו שאני פה. בגלל שאתמול בילנו עד שמונה בבוקר, הוא אמר שהלילה הוא חייב לישון. הוא אמר את זה גם אתמול, אחרי ששלשום היינו עד שבע בבוקר. אבל אתמול בסוף הוא בא, והיום הוא באמת התכוון לזה שהוא עייף. נו טוב, אני בין כה עובדת מחר וצריכה ללכת לישון.

את הלילה סיכמנו בארבע וחצי בקניות ב- AM:PM.
במקרר של חנה: חמוץ מתוק, קטשופ ועוד איזה שימורים של אפונה וגזר.
במקרר שלי: חומוס-דנונה-קוטג’-חלב שפג תוקפם, ביצים, מים, ופפסי מקס.
בהחלט שעה טובה לרי-פיל בלי לחכות יותר מידי בתור.

פינת השיר התלביבי התורן:

יחזקאל ממשיל/שלומי שבן

ביצה ביצה
“שמעו איך הן מקרקרות,
מקרקרות הצפרדעים.”
“כולנו חניכות תרבות צרפת,
רק כאן בארץ
דבקו בנו ההרגלים”

“אל תאמין לשיר העיט,
ולא לקרקורי הצפרדעים.
כמה רחוק שלא יגלו תמיד יהיו
שוכני ביצות, עופות דורסים”.