זאת הייתה שנה שכמעט לא כתבתי בה פוסטים (שנת יובש לבלוג שפעיל כבר 5 שנים ברצף) אבל בכל זאת, החלטתי לעשות לה סיכום, באיחור אופנתי כמובן. למרות שלא פירסמתי, כתבתי לא מעט. פשוט לא יכולתי לפרסם מכל מיני סיבות. זאת הייתה אחת מהשנים היותר אינטנסיביות בחיי. כאקטיביסטית (דיי בדימוס מכורח הנסיבות) שעובדת בתחום הפרסום, הקיץ הזה היה קשה בשבילי ולא בגלל החום. בקיץ הזה נאבקתי בין הרצון שלי להיות חלק פעיל במאבק, לבין הרצון שלי להתפרנס ולהמשיך לעסוק בתחום שאני אוהבת, וכפי שכבר הבנתם – השכל ניצח. כן כן, גם אני התבגרתי.
את השנה התחלתי בעבודה חדשה, שפינטזתי עליה בערך מאז שהכרתי את הפייסבוק. אם הייתי יודעת מה הולך לקרות בקיץ הזה, סביר להניח שלא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. אבל בתור אדם שמציב לעצמו מטרות על מנת להשיגם, לא הייתה ואין לי שום כוונה לעזוב את התחום. אני אוהבת את עולם התקשורת וכמה שהוא יכול להיות חרא, ככה הוא גם הכי מעניין. הוא סוגשל מיקרוקומוס של מדינת ישראל בה גם – אף פעם לא משעמם.
השנה חשבתי, יותר נכון חשבנו (אני ובעלי) ברצינות לעזוב את הארץ. בהתחלה חשבנו לעבור לצפון (כי מי יכול לקנות בית במרכז?). ראינו כמה בתים ואפילו ננעלנו על אחד. העסקה נפלה כשגילינו שהקרקע ממושכנת ואנחנו לא יכולים לקחת עליה משכנתא ובדיוק אז גם לא היה עלינו איזה מליון שקלים במזומן. מעבר לכך, כשביררנו על עבודה בצפון, גילינו שבתחום שלנו אין ממש עבודה מחוץ למרכז אז חשבנו מה ואיך לעשות כדי שנוכל לחיות באיכות חיים טובה יותר.
ואז הגיע הקיץ ואיתו האוהלים שהיו מטר מהבית שלנו. בחודש הראשון בילינו שם לא מעט ערבים. חוזרים מהעבודה ויוצאים להסתובב. הלכנו לכל הפגנה, למעט הפגנת המיליון, סלחו לנו שטסנו לירח דבש שנקבע עוד לפני הקמת האוהל הראשון… אפרופו הירח דבש, הוא זה שחיזק אצלנו את הרצון לעזוב. לפני כן חשבנו על קנדה – אבל היא קרה, ועל אוסטרליה – אבל היא רחוקה, ואז גילינו את ברלין.
שם אמנם מרוויחים בערך כמו בארץ, אבל המחירים זולים מתחום המזון ועד לאלקטרוניקה. המדינה מסבסדת לימודים (לא לאברכים!), עוזרת בקיצבה חודשית למגדלי בעלי החיים ואם אין לך קעקועים אתה נחשב חריג. האווירה בעיר הזאת שמריחה כמו הבישולים של סבתא שלי ז”ל, קסומה ורגועה עד כדי שנראה שאפילו להומלסים טוב שם יותר מלהומלסים בכל מקום אחר. איך שחזרנו לארץ התחלנו לברר אם נוכל להוציא דרכון אירופאי כלשהו. אגב התמונה מפראג.
אבל אם לומר את האמת, עם כמה שקשה פה בארץ אני לא באמת רוצה לעזוב. נעים לי וחם לי בחרא הזה. אז אני לא אחייה ברווחה כלכלית ולא אוכל לתת לילדים שלי את כל מה שארצה, אבל אני אשאר פה, בארץ שלי שאני כל כך מכירה, עם השפה שלי שאני כל כך אוהבת, קרובה למשפחה ולחברים. כל השאר לא באמת חשוב וכבר הבנתי שאין ממש ביכולתי לעשות משהו כדי יותר מדי לשנות את המצב.
איך אומרים אצלנו – לפעמים העיקר הוא בנצחונות הקטנים. אני מאחלת ל-2012 שתהיה שנה של נצחונות קטנים – אם בנושא חופש הביטוי, אם בקידום הלגליזציה, אם בהכשלת המאגר הביומטרי… כי יותר מרווחה כלכלית חשוב שזכויות האדם ישמרו. בלעדיהם, אין לנו זכות קיום. אך למרות כל זאת ולמרות שלכולם כבר נמאס ואין כוח, אסור להפסיק להאבק למען עתיד טוב יותר, זה אפשרי וזה בידיים שלנו. אל תשארו אדישים!
רעים העצב, המרירות והולם הלב, אך רע מכל השריון הקהה של האדישות, המוות בעודנו חיים.
– חנוך לוין
עוד לא אבדה תקוותנו.
שנה טובה, הגר!
תודה אוריאל, שנה טובה גם לך!
השנה שלי כבר התחילה טוב, לפחות בפן הביומטרי (ותודה להאקר הסעודי שפתח לכל העיוורים את העיניים):
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/324/377.html?hp=1&cat=404&loc=10
http://it.themarker.com/tmit/article/18054
את עדין הכי שפיצית ברשת וחוץ מזה הבחירות מתקרבות והעכברים יצאו מהמעורות שלהם וינסו לתפוס
כל הבא לפה…ולכן טוב שאת בשטח….