פחדנית, אבל לא יכולה לשתוק יותר

אני מתאפקת מלכתוב בבלוג שלי עוד מהקיץ הקודם, בעיקר בגלל מקור הפרנסה שלי שמאוד אהבתי עד שהגיעה מחאת הקוטג’ וקרעה אותי מבפנים. עכשיו כשאני מובטלת והריונית אני מקווה שאף אחד לא יזקוף את דעותיי לרעתי בהמשך דרכי התעסוקתית ומקסימום יתן לי ליהנות מהבנפיטס של ההורמונים.

בזנב מקופל בין הרגליים אני מודה – אותי המשטרה ניצחה. למה? כי אני מפחדת לצאת להפגין שמא מישהו אפילו בטעות יפול עלי או על הבטן התופחת שלי ויגרום לנזק טפו טפו טפו. זה מתסכל אותי עד איימים. שנה שעברה אמנם יצאתי להפגין אבל לא יכולתי להביע את דעתי באמת, כי בדרך עקיפה או ליתר דיוק די ישירה התפרנסתי מכל אותם גופים שיצאתי להפגין נגדם.

אני הייתי, בין היתר, הטוקבקיסטית בתשלום. כן כן, זאת ש”מבזבזת לכולנו את כספי המיסים” ודואגת שלפחות 20% מהתגובות יהיו חיוביות או ניטרליות כלפי הלקוח שלי. מיותר לציין שלא האמנתי למילה שכתבתי, וכל טוקבק שהעליתי גרר אותי, בתוך עצמי, למריבה והלכאה מנטלית אין סופית, שעד היום עוד צלוקה עמוק עמוק בתודעה שלי.

אבל כל זה כבר מים מתחת לגשר, היום הכעס שלי על עצמי הוא שאני מפחדת לצאת החוצה להפגין. לא יודעת אם ההריון הוא לא רק תירוץ. בהפגנות קודמות, בין אם בקיץ הקודם ובין אם שנים לפני כן, תמיד דאגתי להתרחק מסכנות, כי אני טיפוס כזה מושך אש בעל כורחי. איך שהייתי רואה יס”מניקים מגיעים הייתי בורחת כמו שפן. יש לי נסיבות מקלות, אבל עדיין – התסכול מהפחדנות הזאת מכרסם בי.

אני הכי חזקה פה מאחורי המסך, מאחורי המילים שלי. פה לפחות לא יכולים להכאיב לי פיזית, וזה סוגשל מנחם. אבל נמאס לי לפחד, ונמאס לי להתנצל על מי שאני ומה שאני חושבת. אני רואה כל מיני אנשים שכותבים ש”הם לא שמאלנים” והם “לא אנרכיסטים”. אבל סליחה, לשמאלנים ואנרכיסטים אסור להביע דעה? אותם האנשים המקטלגים בכלל לא יודעים מה הפירוש של שמאל ואנרכיה והופכים את זה לשמות גנאי כלפי אוכלוסיה שלמה של אזרחים טובים ואיכפתיים. כמוני. ואני אפילו לא ממש שמאלנית ולא ממש אנרכיסטית.

שבוע שעבר דפני ליף פנתה אלי בצ’אט בפייסבוק ושאלה אם אני מגיעה מחר להקים אוהל, מתנצלת ומבויישת הסברתי שאני קצת מפחדת מהאלימות המשטרתית כי אני בהריון כרגע, והיא הבטיחה שתקים גם אוהל בשבילנו. אחר כך שברו לה צלע וסובבו לה את היד, ואני אמרתי “מזל שנשארתי בבית”. אבל קיללתי ביני לבין עצמי את האופי החנוני הזה שהמחאה לבשה – זה לא פייר שהמשטרה משתלחת בנו ואנחנו שותקים.

שלא תבינו לא נכון – אני נגד אלימות, תמיד הייתי אבל משום מה ניפוץ החלונות של הבנקים שבוע שעבר גרם לי לגאווה. זו הייתה אלימות כלפי חלונות וזה עוד איכשהו בסדר, אפילו אם מי שניפץ אותם היו סמויים שרק רצו לחמם את האווירה. לפעמים יש בי “קינאה” מוזרה כזאת כלפי החרדים (שאגב חיים כאנרכיסטים אמיתיים לכל דבר) שעומדים מאחורי הדעות שלהם מלוכדים ונלחמים כמו לביאה המגינה על גוריה. אני בטוחה שאת אלו ששורפים כל שני וחמישי צמיגים לא עוצרים ומפוצצים במכות. הרי הם – כף המאזניים ואין סיכוי שתגיע הוראה מלמעלה לכסח להם את הצורה, זה בין כה לא יפחיד אותם כמו שזה מפחיד אותי.

אבל אותנו, הכבשים המובלות לטבח, החמורים שנושאים את החרדים על כתפיהם אל עבר המשיח, אותנו אפשר להכות. אותנו אפשר לדכא, אותנו אפשר להפחיד. כי אנחנו אנשים נורמטיביים סך הכל, וכל כך מגוונים – כל האנשים האלה שרוצים צדק חברתי. אין לנו באמת דעה פוליטית מאוחדת, אין לנו באמת מסר אחד ברור, אבל יש לנו רצון משותף למרות הכל – לחיות בכבוד במדינה הזאת, שלא ממש נותנת לנו להוציא את הראש מהעל המים.

כל הניסיונות של המירי רגביות והשרון גלים לעשות פופוליזציה למחאה הזאת לא יחזיקו מים – כי לעם הזה כואב, הרבה יותר מאף שבור או חלון מנופץ. מקווה שתצאו להפגין גם בשמי, ההריונית הפחדנית שנשארת בבית.