מריח כמו רוח רפאים

ב-5 באפריל 1994, לפני 13 שנים איבד העולם את קורט קוביין, אבי הגראנג’ של שנות ה-90. הוא נמצא בביתו שבסיאטל, ירויי בראשו ללא רוח חיים. הוא השאיר אחריו מכתב התפטרות:
“כבר במשך שנים רבות לא חשתי בהתלהבות הקיימת בשמיעה ויצירה מוזיקלית, בנוסף לקריאה וכתיבה. אני חש אשמה … צרחות הטירוף של הקהל מתחילות, זה לא משפיע עלי באותו אופן כמו על פרדי מרקיורי … אני מעריץ ומקנא בו על כך”
למרות שהיה נדמה כי מדובר במקרה התאבדות קלאסי, נסיבות מותו נשארו בילתי פתורות עד היום. בשנת 1998, לאחר מאבקים משפטיים ואיומים מצד אלמנתו של קוביין, קורטני לאב, יצא הסרט “קורט וקורטני” של ניק ברומפילד. הסרט, שרובו צונזר בעזרתה הנדיבה של לאב, מציג תאורייה אחרת על מותו המיסתורי של קוביין, שאגב הלך בעודו בשיא ההצלחה של הקריירה המוסיקלית שלו.
מהסרט נשארו בעיקר רמזים, לרצח שאולי התבצע, אולי על ידי רוצח שנכשר מטעמה של לאב, כאשר אביה מוביל את תיאוריית הרצח בהסברים על אשיותה המופרעת שדרשה מקוביין לוותר על צניעותו לטובת התהילה והכסף, דברים שלא היה להם יד ורגל בעולם מושגיו של קוביין.

תאוריית הרצח הייתה כתמנון עם זרועות רבות מידי

קוביין, נולד באברדין, עיירה קטנה במדינת וושינטגון. בגיל 8 כאשר הוריו התגרשו, הוא יצר את הגרפיטי הראשון שלו על קיר חדרו – “אני שונא את עצמי ורוצה למות”. בגיל 14 הוא עזב את הבית וחי בקופסאת קרטון מתחת לגשר (כך נולד something in the way שיצא באלבומם המצליח של נירוונה “נוורמיינד” בשנת 91).
בעזרת דודתו, הקליט קוביין את יצירותיו הראשונות באולפן מאולתר על שני ערוצים, והשמיע אותן לחברו קריסט נובסליץ’ שלימים הפך לבסיסט של נירוונה וליווה את קוביין עד יום מותו.
אלבומם הראשון, בליץ’, לא נחל הצלחה מסחרית והם עברו ביחד לסיטאל, בירת הגראנג’ של סוף שנות ה-80. הם כבשו אותה בסערה בתיחלת שנות ה-90 יחד עם המתופף המחונן דייב גרוהל.
בשנת 92 עמדה הלהקה על במת טקס פרסי האם.טי.וי בזכות להיטם “מריח כמו רוח נעורים“. קוביין עלה בג’ינס קרוע וחנות פתוחה לקבל את הפרס, לשאגות הקהל הנלהב. דומה שההצלחה עברה מעליו ולא נגע בו כלל. באותה שנה גם נשא לאישה את לאב, בטקס צנוע בהוואי, ולאחר כמה חודשים נולדה ביתם פראנסיס בין קוביין.
האלבום שהוציאו באותה תקופה –Incesticide שהכיל קטעים בניחוח דיסטורשן כבד (בסגנון אלבומם הראשון), לא הצליח כקודמו, והלחץ על קוביין לייצר עוד הימנון לאומי למערציו הרעבים הלך וגבר. קוביין שקע בדיכאון עמוק דבר שהשפיע על בריאותו באופן חריף. הוא הקיא דם והתקשה לבלוע מזון. רופאיו שלא מצאו מזור לכאביו הפסיכוסומטיים המליצו לו על משככי כאבים חזקים במיוחד. בראיון שנתן בזמן צילומי הקליפ והסינגל המצליח מאלבומם “ברחם” Heart shaped box סיפר קוביין, חיוור וחמוש במקפי שמש ענקיות, איך הוא נאבק מידי יום על כל כפית אוכל שהוא דוחף לעצמו בכוח.
מילות השיר כמו זעקה לעזרה חושף את אהבתו החולנית ללאב (“הייתי רוצה לאכול את הסרטן שלך כשתהפכי שחורה”) את רצנו העז להפסיק את סערת חייו (“זרקי את חבל הטבור כדי שאוכל לטפס חזרה”) ובפזמון צועק בשינאה תהומית על “עצות יקרות מפז” שקיבל, כנראה מאהובתו.
הסינגל הזניק את הלהקה שוב למקום הראשון בבילבורד. שם הטביעה סופית נירוונה את חותמה כלהקה המצליחה ביותר של שנות ה-90. למרות הצלחתו המסחררת של הסינגל, האלבום נתקל בצנזורה החל מעטיפתו שעוטרה בציוריי עוברים מפלסטיק של קוביין, ועד לתוכן השירים כמו Rape me שלא התקבלו בעין יפה והורדו ממדפיי רשתות הענק וול-מארט וקיי-מארט. הלהקה החליפה את העטיפה ואת שם השיר השנוי במחלוקת שינתה ל-.Waif Me

“and i swear that i don’t have a gun” להקת נירוונה בימים טובים יותר

קוביין שנא את ההתערבות המסחרית ביצירותיו, אך למרות זאת נכנע ללחצים, ובסוף שנת 93 הקליטה הלהקה את הופעתה המורבידית והרגועה “אנפלאגד בניו יורק“.
קוביין לא הסתיר את שינאתו הגדולה למופע השקט והכל כך לא “נירוונאי”, אפילו קולו הצרוד עייף לו, וסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה באירופה פסק לאחר שאובחנה אצלו דלקת חריפה במיתרי הקול. לאחר כמה ימים הוא נמצא ללא ההכרה, לאחר שגופו הגיב לשילוב בין משככי הכאבים החזקים ואלכוהול. לכשהתעורר הוא הוכנס למוסד גמילה, אך לא עבר שבוע והוא טיפס על קירות המוסד החוצה, חזרה לסיאטל. כמה ימים לאחר מכן, ב-8 באפריל 1994 נמצאה גופתו ע”י טכנאי אלקטרוניקה שהגיע לביתו.
הדו”ח הרפואי פסק כי הוא הזריק לעצמו כמות נדיבה של הירואין ולאחר מכן ירה בראשו. יש מי שאימץ את הדו”ח, שהרי קוביין היה בעל נטיות התאבדויות ועל כן יספרו שיריו וציוריו, ויש מי שראה בהם רק זעקה לעזרה ובנה סביב מותו הטראגי תיאוריית רצח מהולה במניעים החומדים את הונו הגדול של מי שהיה רק עשור לפני כן הומלס מאברדין.
דבר אחד בטוח: קוביין הצליח בקול צרוד וטקסטים צורמים להביא את השוליים למרכז המיינסטרים. המלודיות הדלות שנגדו את כל חוקי המוסיקה באשר לצירוף צילילים ואקורדים מסויימים, הפכו במהרה לדבר של מה בכך וכבשו את הזרם המוסיקלי של הרוק האמקריקאי של שנות ה-90.
קוביין הותיר אחריו דור מזויין, אישה וילדה, 6 אלבומים מלאים, והקלטות נדירות ששוכבות בבוידעם של קורטני לאב. אלה בטח ייצאו יום אחד ברשע וצילצולים, כאשר המאבקים המשפטיים המכוערים על ירושת שיריו, בין לאב לבין חברי הלהקה ייפתרו סופית.
עד אז העולם ייאלץ להסתפק בהקלטה נדירה אחת שהצליחה לפרוץ את כותליי המריבות בשנת 2002: You know you’re right בו הוא מספר בגירסא אחת כי “אינו אוהב אותה יותר” ובגירסא אחרת מבטיח “לא להטריד אותה יותר”, לעזוב ולא לחזור.

_____________________________________________________

מסקנה אישית: כשאישיות גדולה ומדהימה שוקעת ומתה, נולדות וזורחות תאוריות רצח וקונספרציות, כפיטריות אחרי הגשם.