שובו של השב”כ

אחרי שנים של שתיקה וצנזורה עצמית, הגיע הזמן לחזור לכתוב פה. זה כנראה יותר נוח עכשיו כשאני עם רגל אחת מחוץ לקלחת המזרח תיכונית הנקראת ישראל, ועם הרגל השנייה במדינת חלומותיי, המקום שבו כולם אוכלים צ’יפס עם מיונז, לא רק אני.

הרבה זמן חשבתי לחזור לכתוב, אבל הטריגר האמיתי קרה כשגיליתי פתאום שבלוגיי המוזנחים כבר לא באוויר. כמה דמעות, מיילים ועצות ממיטב המומחים (תודה לצבי טלית וטל גלילי!) והם חזרו. אבל כששאלו אותי למה בעצם אני רוצה להשאיר אותם באוויר, גמגמתי משהו על “סוגשל” תיק עבודות, או ערך נוסטלגי, כשבעצם, אחרי מחשבה נוספת, הבנתי שהדבר שהכי מפחיד אותי בכל הסיפור זה שלא יהיה לי מקום בלתי תלוי ועצמאי לכתוב מה שבא לי.

ובא לי, שלא תחשבו שלא בא לי. כל יום בא לי לכתוב. אפילו כשיש לי מחסומי כתיבה, בא לי לכתוב. יצא לי בעיקר לכתוב לעצמי. פוסטים שמעולם לא פובלשו, או סטטוסים סודיים ונעולים שהעליתי בפייסבוק לעיניי בלבד. שיום אחד פייסבוק יזכיר לי שפעם לפני X  שנים היו לי דעות כאל ואחרות על דברים.

מתישהו, כשהייתי בהריון הפסקתי ללכת להפגנות. דוגרי? מפחד, אמיתי – שמישהו יתקע בי, ידחוף אותי, בכוונה או שלא. מעבר לכך האימהות מן הסתם הורידה את ווליום האקטיביזם והכתיבה, משהו בין חוסר זמן לחוסר חשק לעשות כל דבר שמכריח אותי להתרכז יותר מחמש דקות. מספיק שחזרתי לעבוד אחרי שלושה חודשים (מהבית עם תינוקת), ועם מוח של אחרי לידה וחוסר שעות שינה זה לא ממש פשוט. עד שלא חזרתי לישון כמו בנאדם, המוח עבד על אדים, כך לפחות הרגשתי.

מתישהו גם התגרשתי, וחזרתי לצפון להתאושש. אז עברו להן שלוש שנים וזהו, התאוששתי ללא ספק. עכשיו אני בעיצומה של הרפתקה חדשה ומרגשת ברמות, ופתאום באים ימים כאלה שהמוח עובד בטורבו, ואז, בעיקר אז, חוזר החשק לכתוב, ליצור ולהמציא. אבל עוד לא לגמרי התחשק לי לחלוק את זה עם אף אחד, עד שהאתר שלי חזר, וראיתי שמשום מה, למרות שלא כתבתי כאן כבר קרוב ל-5 שנים, יש בו תנועה.

אז שלום לכם תנועת אנשים לא ברורה, חזרתי, מקווה שלא באופן חד פעמי. הפעם בכובע של אקטיביסטית בדימוס, זאת שהרימה ידיים מחלומות של “אני ואתה נשנה את העולם” והחליטה לשנות לעצמה את העולם או לפחות את המיקום בו. מוזמנים להצטרף למסע.