פוסט מורטום

על ידי
הגר
– 8 באפריל 2007פורסם ב: כללי

לאיזה בלוגר לא עברה הכותרת הזאת בראש? הינה הינה, ההזדמנות האמיתית שלי להשתמש בה.

התמודדתי עם מוות הרבה מאוד בחיים שלי. אולי יותר מידי. אבל המוות הזה של דורית, הוא אחר. ההתמודדות איתו פה מעל גבי הבלוג מוזרה וזרה לי כמו הודעת הפטירה שהגיעה אלי עטופה במייל תמים. כל הזמן אני מקבלת טלפונים מאנשים. ושאלות ותהיות. ואני מנסה לענות כמה שאני יכולה ואני מריגשה שכל ההתעסקות הזאת לא מאפשרת לי להתאבל עליה. אני שמחה על כל “דמעה” שאני מצליחה להוציא ממני, כי זה קשה.

שואלים אותי “איך היה בלוויה”. זאת שאלה כזאת מוזרה. איך היה? אז ככה היה-
הגעתי עם ערן ברכבת מת”א לחיפה. עלינו בכרמלית להדר ועברנו ליד ההוטנטוט. עצרתי שם לצלם וראיתי את השלט הזה, תלוי הפוך. אז הפכתי וצילמתי אותו:

ת��נ�-00611.jpg
מודעת אבל בכניסה להוטנטוט

ת��נ�-0063.jpg
וכך נראה מה שנשאר מהכניסה להוטנטוט

ישבנו לאכול אצל ג’ו (מוקפץ תאילנדי) שבצמוד להוטנטוט ומשם ירדנו את רחוב הרצל לכיוון ההסעות. איחרנו כנראה בדקה וההסעה יצאה, אבל פגשנו שם עוד הרבה שחיכו אז לקחנו מונית גדולה ביחד. אף אחד לא ידע להסביר לנהג איפה זה הבית קברות וזה עייף אותי. כל הדרך הנהג דיבר בפלאפון ולא ממש שם עלינו, הוא הסביר לאיזה מישהו שכנראה רוצה לקרוע לו ת’צורה שמה שהבת שלו שמעה ממנו זה לא מה שהוא חושב, ושבחיים הוא לא דיבר ככה ואולי הילדה לא הבינה ושהוא נהג מונית כבר 17 שנה והוא איש מכובד בלה בלה בלה.
דיברתי קצת עם דוד בדרך. מנסה לחלוב עוד ועוד מידע. בטוחה שאולי אני אמצא משהו, איזה רמז, למה זה קרה? הוא סיפר לי שכמה ימים קודם לכן דורית נפלה ברחוב וחטפה מכה חזקה בפנים, ונראתה כמו איזו אישה מוכה, אבל שזה היה פצע שיטחי כזה, לא משהו חמור חס וחלילה איזה זעזוע מוח או שבר. נפילה. יכול לקרות לכל אחד.
דוד אמר שאולי היא לקחה כדורים נגד כאבים, אבל לא משהו רציני- אספירין. טוב, חשבתי לי, היא לפחות לא שתתה באותה תקופה. אבל דוד מיהר לתקן אותי – היא לא וויתרה כל כך מהר על וודקה בעשר שקל. היא שתתה פחות בתקופה האחרונה אבל שתתה. אולי היא מתה מעירבוב אלכוהול ואספרין? חשבתי לעצמי, אך שללתי במהרה. היא יודעת מה השילוב בינהם עלול לעשות, היא לא טיפשה.
דוד אמר לי שהיה להם אוכל בבית, והיא אכלה בבית תמחוי כי היא באמת עבדה שם, וכמו שמלצר אוכל במסעדה שהוא עובד בה, כך גם היא אכלה שם. לחסוך מעצמה קניות, כי לא היה לה ממש כסף. הוא הלך ונגמר.
בסוף הגענו לבית הקברות. אחד מבתי הקברות היפים שראיתי. כמעט ביזבוז של אדמה, חשבתי לעצמי. גבעה קטנה, תל רגב שמה, משקיפה על מפרץ חיפה מצד אחד ומהצד השני שמיכת גלילית וירוקה נפרסת עד להתטשטשות עם האופק. היו כאלה פקקים שאיחרנו והגענו באמצע הטקס. מזל שלא שמעתי את ההתחלה. התפילות על המת מביאות לי את הקריזה. ואני לא מתכוונת להכנס לזה עכשיו.

ת��נ�-0064.jpg
הקבר. גם אתם שומעים את הסינטיסייזר של הדורס ברקע או שזה רק אני?

ואז הגיעו ההספדים. ואז הגיע הבכי. וגם קצת צחוק. ושוב בכי. עשרות רבות של אנשים באו להפרד ממנה. אומנים, מוזיקאים, פעילים חברתיים וחברים טובים. בשיחה שהייתה לי עם דורית פעם על המוות היא ביקשה ממני שאם תמות שנשתכר ונרקוד לה על הקבר. זה פסיכי לגמרי. גם אני ביקשתי את זה ממנה. בכלל ביקשתי שאם אני אמות שידאגו לתרום את האיברים שלי, כולם, ואם יהיה אפשר אני מעדיפה להשרף ושיפזרו את האפר שלי על מי הים התיכון.
היום, כמי שלא הצליחה להשתכר ולרקוד על הקרב, אני מבינה שגם אותי מיתשהו יקברו, בטקס דבילי כזה שסוגד לאלוהים. ואני שונאת את זה, בדיוק כמו שדורית שנאה. אבל כנראה שזה מה יש. כי כמובן גם את בקשתה הנוספת מחברה אחרת- שייתנו את בשרה כאוכל לכלבים לחתולים, אף אחד לא היה מסוגל לחשוב בכלל לעשות.

ת��נ�-0066.jpg
חלקה.שורה.מספר. דורית מנטל

בסוף, כשאנשים התחילו קצת להתפזר הדלקתי ג’וני לזיכרה. ישבנו על האדמה מסביב לקבר, שלפני רגעים היה שם בור ריק. נשפנו עליו מהעשן המתוק. בשבילך דורית, שאכטה אחרונה בדרך למדרגות לגן עדן. דברנו קצת, העברנו דף קשר. אמרתי שאני מנסה להרים איזו כתבה בידיעות. נכון לאותו יום עוד הייתה התעניינות. בפועל, דיברתי יום לפני זה עם הכתב. הוא חיכה שאני אגיד לו, מה אמרו באבו כביר שהייתה סיבת הפטירה. ובכן, כששאלתי את דוד ודריה, הם אמרו שיובל, אח של דורית, אמר שעדיין לא מסרו לו הודעה רשמית בדבר סיבת המוות. עד היום לא חזרתי לכתב ההוא. גם הוא לא חזר אלי. וקשה לי להתעקש על הכתבה הזאת, כי אני יודעת כמה היא חשובה, אבל לא עד כדי ביטול הכבוד והתרפסות בפני הכתב שיזיז מעצמו משהו וירים את הסיפור הז, שהוא חשוב מאוד. חשוב שכולם במדינה המזויינת הזאת ידעו מה באמת קורה בצפון. עסקים נסגרו אחרי המלחמה הטיפשית הזאת, והאנשים? הם כבים, או מתים. אבל למי איכפת? למי??? לא סתם ברחתי כל עוד יכולתי המצפון היישר לבירת הבועה הישראלית. לא רציתי לשקוע שם בצפון הרחוק והמת. השארתי מאחורי את חיפה’לה ונהריה’לה הקטנות. רציתי קריירה, רציתי להצליח, רציתי לעשות משהו. ואני עושה. מהצפון, לעולם לא יכולתי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום. ועדיין, רק בתחילת הדרך.

אחר כך, נסענו כמה אנשים לדירה של דוד ודורית. דוד ביקש שניקח משהו למזכרת. הסתובבתי בדירה, חייבת להשתין, מפחדת להכנס לשירותים. אותם שירותים בהם כמה ימים לפני מצא דוד את דורית ללא רוח חיים. שיקשקתי, אבל הטבע הכניע אותי ונכנסתי. בחיים שלי לא רעדו לי ככה הברכיים.
אחר כך, במטבח מצאתי את פאני. חתולה זקנה בת 17. לא נראית בגילה בכלל. היא ישבה בלי לזוז, מפוחדת. התחלתי לקרוא לה בשם שלה, ולטיפתי אותה. היא גרגרה אלינו בשימחה כאילו התעוררה מהקיפאון. דוד אמר שהיא אוכלת, והוא שם לה אוכל יבש ורטוב ומחכה למצוא לה בית. לכל שאר החיות כבר נמצא בית חם, אבל פאני עוד לא מצאה. סביר שמי שיקח אותה יזכה להנות ממנה רק לתקופה קצרה. היא כבר לא בגיל של להתמודד עם מעברי דירה ובעלים, ואני מאמינה שבקרוב היא תצטרף לדורית, לדובי ולאלסקה.

P1010146.jpg
במרפסת של חדרה של דורית ביום ההלויה. המאפרה עדיין מלאה בפילטרים של נובלס. לא נגענו

אנשים התחילו ללכת. נשארנו רק אני ועוד חברה של דורית, שתסלח לי, ששכחתי את שמה, מרוב שהייתי מבובלת ובהלם. אבל את החיבוק הזה שקיבלתי ממנה לפני שנסעתי, אני לא שוכחת. זה היה כזה “חיבוק דוריתי”, שכמעט והתחלתי לבכות. פתחנו את הארון שלה. התחלנו להוציא בגדים. בהלם מ”החיטוט” הזה, הוצאנו שמלה אחרי שמלה, מעלות זיכרונות “את זאת דורית חרשה כל החורף הקודם” , “זה בחיים לא ראיתי אותה לובשת”. ידעתי שאת השמלה ההיא הירוקה אני לוקחת. לא כדי ללבוש. כדי לזכור.
את הציורים של דורית, לקח יובל, אחיה. רק ציור אחד קטן הוא שכח. ציור על דיקט של עץ בגודל 30X15 בערך, עם מסגרת. ציור של עלה של גראס צהוב-ירוק על רקע סגול. כמה סימבולי. שאלתי את דוד אם דורית ציירה את זה והוא השיב שכן. אין מזכרת יותר מושלמת מזאת חשבתי לעצמי.
היום הציור הזה מוצג בגאון בסלון שלי, וכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת. בכל מיני דברים. עוד רחוקה אלפי שנות אור מלהבין ולעכל. עוד מתקשה להתאבל, להספיד, לדבר בלשון עבר. את דורית אומנם לא הכרתי 20 שנה, אבל בשנה וחצי שהכרנו, היה לנו קשר כזה אינטנסיבי, שלא היה לי עם איש, מלבד הורי.
כל יום מייל. או שניים. או חמישה. לפעמים היינו מדברות בטלפון פעם ב-3 ימים, לפעמים 3 פעמים ביום. מתכננות, מתווכחות, משתפות. הכל. היא כל כך חסרה לי. אלף פוסטים לא יוכלו לספר עד כמה.
דורה שלי היקרה הלכה. ולא תשוב.

ת��נ�-00601.jpg
את זה, עוד לא מחקו. בכניסה להוטנטוט

Facebook Comments
תגיות: ,

עלינו הגר