כל הדרכים מובילות להולנד

שנים פנטזתי להסתלק מכאן. וככל שהשנים חלפו הרגשתי יותר ויותר לא שייכת לכאן, אם זה בגלל דעותיי או בגלל האופי שלי, שהרגישו לי תמיד שונים מהכלל. אך לא הגנים האשכנזים ולא הס”טים העניקו לי כרטיס יציאה מהארץ בדמות דרכון אירופאי, אז פזלתי קצת לאוסטרליה וקצת לקנדה, אך אלו נפסלו די מהר בעיקר בגלל המרחק מהארץ. כי אני לא לגמרי רוצה לעזוב את כל מה שיש לי פה – המשפחה, החברים, השפה. רוצה מספיק רחוק ומספיק קרוב.

בגיל 12 ומשהו הרגשתי פעם ראשונה מה זה שהחיים משתנים לך מול העיניים. אבא שלי וחבר שלו לקחו אותי ואת חברתי, בנות המצווה, לטיול גדול שהיה עבורי תפנית בעלילה – באנגליה, צרפת והולנד. זוכרת שיצאתי מהארץ עם כל מיני בגדים ילדותיים בצבע ורוד- אפרסק וחזרתי עם מגפי עור שחורות עד הברכיים, עגילים של שלדים ושרשרת ענקית עם פיס, כמו של אביב גפן.

באנגליה ראיתי בפעם הראשונה סנאי אמיתי (לא באגדות) ופאנקיסט אמיתי (לא בפורים), בצרפת הבנתי שהצרפתים הם עם מעצבן שלא טורח ללמוד אנגלית בסיסית כדי לתקשר עם תיירים, ושאין להם מושג מה זה פרנץ’ פרייז (נשבעת!) ובהולנד גיליתי שאני לא הבנאדם היחיד שמטורף על צ’יפס עם מיונז ושיש שם מעיין שלווה ונינוחות כזאת שמעולם לא פגשתי. ויש שם גם את האפטלינג, פארק אגדות מטורף ומגניב שחזרתי אליו פעמיים נוספות בהמשך חיי, ואני מתכננת כמובן לבקר בו שוב כי אף פעם לא נמאס. בכל מקרה, תמיד ידעתי שיום אחד אני אחזור לבקר שם.

לפני הגיוס טסתי עם ידיד טוב לסוגשל טיול חוזר, רק בלי צרפת. אז ביליתי בכל הכיכרות המגניבות והמרכזיות עם אלפי אנשים מכל העולם, הפעם גם הייתה לי סבלנות וחשק באמת לראות תערוכות ולבלות במוזיאונים אפילו יום שלם, וכמובן שנכנסתי לקרביים של חיי הלילה (ובעיקר לכל מסיבות הגייז האפשריות) של לונדון ואמסטרדם, עשיתי חיים משוגעים, ונשבעתי לחזור.

אחרי הצבא חזרתי, אבל הפעם רק להולנד. היא תמיד הייתה הפייבוריטית שלי. לחבר שהיה לי אז, שהיה סטודנט בטכניון, לא היה גרוש על התחת והצעתי לשלם לו את כרטיס הטיסה ושיחזיר לי בתשלומים. וכך היה. לימים נפרדנו ואני שכחתי שפעם שיחקתי בלהיות העץ הנדיב. אבל הוא לא שכח ו-13 שנים אחרי זה, ואחרי שיחה אקראית בפייסבוק בה גילינו ששנינו בעיצומם של הליכי גירושין, הוא הפתיע אותי עם כרטיס טיסה להולנד במתנה.

שנה לאחר מכן, הוא סיפר לי שהוא טס לפסטיבל מטאל בבלגיה ושאל אם בא לי להצטרף. התלבטתי שתי שניות בערך וכבר קנינו כרטיסים. הרבה זמן רציתי ללכת לפסטיבל רציני, שהוא לא “ליל אהבה בצמח” למשל, והינה ההזדמנות נפלה לחיקי. והחיים מלאים הזדמנויות, פשוט צריך לקחת אותם. באותו זמן העניינים בעבודה התחילו להיות מאוד לא יציבים והרגשתי שאני עומדת לפני שינוי גדול.

זוכרת שהרגשתי בכל הגוף שהחיים שלי עומדים להשתנות והייתי בטוחה שאני הולכת לקבל הצעת עבודה מטורפת, עכשיו כשאני נפלטת חזרה לשוק עם כל הידע, הוותק והניסיון העשיר שצברתי בסושיאל מדיה. כל זה התרסק לי בפרצוף בסופו של דבר והעיתוי לטוס בדיוק אז היה מושלם.

קשה לתאר במילים את גודל החוויה ואת הוויב של הפסטיבל, אז לא אנסה יותר מדי, אבל דמיינו אותי, מטר ובמבה, מתהלכת לי בין כל האירופיים הענקיים, מנסה לשמור שהבירה לא תישפך מכוס הפלסטיק ועוקבת אחרי ריחות עשן מתוקים, וכל פעם מתפדחת לבקש שאכטה, ובעיקר חולמת שאיזה ויקינג ירים  אותי על הכתפיים שלו כדי שאוכל לראות משהו מהבמה ולא רק מהמסכים.

כמובן שגם את זה התפדחתי לבקש, אבל דווקא בהופעה שהכי לא רציתי ללכת אליה, והלכתי כי לא רציתי להישאר לבד – זה קרה. עבר לידי ויקינג גבוה, עם שיער ארוך במיוחד (בדיוק כמו שאני אוהבת), נעצר מולי, התכופף ושאל אם אני רואה משהו. אמרתי שלא והוא סימן לי לעלות לו על הכתפיים. זרקתי לידיד שלי את התיק וטיפסתי עליו. “תצלם תצלם!” צעקתי “לא מאמינה שזה אמיתי מה שקורה פה, שיהיה תיעוד!”.