פעם עשירית – מיונז

עברה לה כבר יותר משנה מאז הפסטיבל ההוא. חודשים ארוכים הייתי בהליכי הגירה (עם שם כמו שלי, אני חושבת שזה היה רק עניין של זמן) שהחלו בלימודי הולנדית קדחתניים באופן עצמאי – כחלק מהדרישות הנוקשות של מחלקת ההגירה ההולנדית, המשיכו בגירושין רשמיים ונעימים סה”כ, ברבנות, ממנה לא הצלחתי להתחמק בסופו של דבר למרות שלא נישאתי דרכה… ועם עוד טונות של בירוקרטיות, טפסים ותרגומים ועוד אינספור משימות ורשימות ללא סוף.

אז זהו, שיש סוף והוא גם התחלה חדשה. לפני חמישה ימים טסתי בפעם העשירית בחיי להולנד, עם כרטיס לכיוון אחד. הויקינג שלי הגיע רכוב על מטוס לבן לארץ הקודש יומיים לפני, אסף אותי, את בתי ואת חתולתי (והכניס אותה לתיק הטיסה בכזאת ג’נטלמניות שהיא אפילו לא התנגדה, אני לעומתה הייתי על סף עילפון) ולקח אותנו לארץ חלומותיי.

הרגע הזה שעברנו את ביקורת הדרכונים

בימים האחרונים שלי בארץ נפרדתי מהמשפחה, החברים והסביבה. לא ממש היה לי חשק לכל הפרידות האלו, מה גם שאני לא מרגישה שאני נפרדת. אני סה”כ עוזבת את הארץ, וזה משהו פיזי. מי שנכנס ללב שלי ישאר שם תמיד. מי שרוצה לשמור על קשר ישמור, הכל אפשרי והוכחתי את זה לעצמי השנה יותר מתמיד. אפשרי כי יש טכנולוגיה מתקדמת וזמינה, אפשרי כי כרטיסי הטיסה כבר לא ממש יקרים מאז כניסת חברות הלואו-קוסט, אפשרי כי רוצים ותכלס זה כל מה שצריך.

כל הפרידות האלו הרגישו כאילו אני בלוויה של עצמי. מכרתי כמעט את כל הציוד בבית, וכל פעם שמשהו נלקח הרגשתי שאני מתרחקת מאיפה שאני נמצאת ונכנסת לבועה שאין בה כלום מלבדי. כל מכתב פרידה, מתנה, הרמת כוסית, טיול, מסיבה, ארוחה… הכל הפך לכדי פסטיבל שלם של בית קברות לזיכרונות. הרגשתי שהתודעה שלי כבר עזבה את המזרח התיכון. הוקל לי.

ביי ביי ישראל

ואז נחתתי, והנחיתה הייתה רכה מששערתי. כל כך רכה שאני מסתובבת וצובטת את עצמי מדי פעם כי אני מרגישה שהגעתי לגן עדן. אני יודעת שעברו רק כמה ימים, ואנחנו עוד לא בשגרה, אבל זה לא משנה את התחושה שאני חיה בתוך החלום של עצמי מכל כך הרבה בחינות שלכל אחת מהן עוד יגיע פוסט משלה. זה לא שאין רגעים קשים, יש הרבה כאלה. בכל פעם שאני עוברת עוד משוכה אני מסתכלת לאחור וקולטת כמה גבוה אני נמצאת, ואין דבר יותר מספק מההרגשה הזאת.

גאיה בפארק ליד הבית