כמעט 100 ימים של חסד בהולנד ו-10 שנים בפייס

היום בדיוק עברו שלושה חודשים מאז שעזבתי את הארץ. ותיכף מסתיימים להם 100 ימי החסד שאני נותנת לכל דבר חדש שאני מתחילה. מסתבר גם שבדיוק לפני עשר שנים התחברתי לראשונה לפייסבוק וחיי השתנו מכל כך הרבה בחינות, הבולטת בניהן היא דרכי המקצועית. ובהקשר של הולנד – יש לא מעט קבוצות כמו “ישראלים בהולנד” ו”ישראלים מבשלים בהולנד” שאני כל כך שמחה שהן קיימות כי הן עושות לי את החיים קלים יותר ועוזרות לי להכיר אנשים ולדעת דברים שכנראה לא הייתי מגלה בלי הפלטפורמה הזאת או לפחות לא בכזאת מהירות ונגישות.

והינה אני מתחילה להרגיש קצת מקומית – נוסעת בעיר כבר בלי וויז למגוון מקומות, פוגשת בסופר השכונתי אנשים שאני מכירה, נוסעת לעיר אחרת מעלה פוסט בפייסבוק ומגלה שממש איפה שאני נמצאת כרגע, נמצאת גם משפחה ישראהולנדית שהכרנו קצת לפני שהגענו (דרך הפייסבוק כמובן, וכבר הספקנו להפגש לפני הפגישה הספונטנית הזאת), מצליחה לדבר הולנדית משובשת אבל מובנת כשצריך ואם לא אני אז גאיה שעקפה אותי בסיבוב עם ההולנדית שלה וכבר בסוף החודש עולה קבוצה (פה יש קבוצות במקום כיתות) בבית ספר כי היא מאוד התקדמה, וההתאקלמות שלה פה בכלל מדהימה אותי.

אני עדיין מרגישה לגמרי בגן עדן עם כל קנאל או אגם שאני מגלה בעיר ובנוסף לירוק המשגע שיש פה בכל מקום ובכמויות אינסופיות, הסתיו הביא עימו לטבע צבעי אדום-כתום עזים בעלים הנושרים ובפטריות הקסומות שצצות פה אחרי הגשם ממש כמו באגדות, וגם סיבוב קצר בגינה או ליד הבית מספק לנו חוויות ראשוניות מרגשות ביותר.

אם תשאלו אותי על געגועים לארץ אז ממש לא, אין. אני מתענגת על מזג האוויר פה גם כשקצת קריר, עד כדי כך נעים לי שהתחלתי לאהוב קצת את השמש, וכשהיא מגיעה לפעמים אני יוצאת החוצה להתחרדן כמו אירופאית קלאסית. לפעמים אני אפילו יוצאת מהבית בלי משקפי שמש ובלי לחזור עם עיניים דומעות וצורבות. מי שמכיר אותי ממש יודע שזה משהו על גבול הבלתי אפשרי עבורי ואפילו בצבא קיבלתי אישור מיוחד להרכיב משקפי שמש במסדרים ובכל סיטואציה אחרת בחוץ, אחרת הייתי מתעוורת.

ואף אחד לא מצפצף לי בכביש למרות שחזרתי לנהוג על הילוכים אחרי 18 שנים (פה לא ממש מקובל לנהוג על אוטומט, וארחיב על כך בהמשך) והאוטו קצת נכבה לי מדי פעם, ולפעמים לוקח לי זמן לזוז, ועדיין אני נדהמת כל פעם מחדש מהסבלנות של ההולנדים על הכביש, מהזרימה עם רוכבי האופניים ושאר הדו-תלת גלגליים, והולכי הרגל, מהמחוות שלהם לתת זכות קדימה גם שזו לא חובתם, כי אני כבר עומדת יותר מדקה בצומת והתנועה ערה, יחסית.

גם מבחינה חברתית לא מרגישה חוסרים, הצטרפנו לסאנדיי סקול של ישראהולנדים שמתקיים אחת ל-3 שבועות שנקרא בית חינוך עברי באפלדורן, עיר שמרוחקת מאיתנו בכ-50 דקות נסיעה, ובו מלמדים ומשמרים את השפה העברית והתרבות הישראלית, וכבר נכחנו בשני מפגשים בהם היו גם עוד כמה משפחות עם ילדים שמדברים קצת או יותר עברית והרחבנו את המעגל החברתי מעבר למשפחה החדשה שלנו. ולא נשכח להזכיר שוב את הטכנולוגיה הנהדרת – פייסבוק, ווצאפ (שגם שייכת לפייסבוק) וכו’ המאפשרת לי לשמור על קשר תדיר עם משפחה וחברים מהארץ, אפילו יותר מכשגרתי בארץ וידעתי שכך יהיה.

צילום (משמאל): Roman Rozenberg

וכשאני אני קוראת את החדשות בארץ על הדתה שמדתה ועל הדרת נשים במרחב הציבורי ובמוסדות ההשכלה, על אנסים ומטרידים סדרתיים לכאורה המסתובבים חופשי (ושמחה גם לקרוא שסוף סוף יש אנשים שהחליטו לעשות בלי לחכות) אני חושבת על זה שכבר 3 חודשים אני מסתובבת לרוב בלי חזייה, ואף אחד לא נגע בי, לא בהה בי (או יותר נכון בציצים שלי) ובטח שאף אחד לא העיר לי על זה. ואם כבר בציצים חופשיים עסקינן, זו הזדמנות להזכיר לכן הקוראות שממש עכשיו זהו חודש המודעות לסרטן השד, אז לכו להיבדק!

על האתגרים היומיומיים הניצבים בפני, כמו הנהיגה על הילוכים, הפערים התרבותיים, לימוד ושימוש בשפה חדשה ועוד, ארחיב בפוסט נפרד או אולי בכמה פוסטים. הם קיימים והם לא תמיד פשוטים, אך אפשר לומר שאת רובם אני צולחת ובנתיים אני עוד רוצה להמשיך וליהנות מהאופריה המשכרת של השינוי שעברתי ולחלום שיום אחד אוכל גם לכתוב פוסטים בהולנדית קולחת בדיוק כמו שכתבתי את הפוסט הזה.