מי שתגיד שזה מעצבן סתם מבלפת. זה בהחלט מחמיא לגלות בוקר אחד שהוכתרת להיות ווב-בייב. אני אמנם לא ממש זקנה, אבל גם לא בת 16. הימים בהם נהגים היו מצפצפים לי כשסתם הייתי עוברת ברחוב והשריקות ששמעתי מסביבי לא היו של קטיושות, היו מזמן. הגילוי המרעיש הזה הגיע מידיד-קפה שהפנה את תשומת ליבי, אחרי שיחה מוזרה על כל קונספט הזה של רשת חברתית – עיסקית. עאלק.
טוב אני מניחה שיש אנשים שיוצרים בקפה קשרים עסקיים וכו’… לי זה עוד לא קרה. כשהתלוננתי על חוסר הפופולריות שלי בקפה (לעומת הבלוג העצמאי שלי בשב”כ שזוכה לרייטינג שמפתיע אותי כל יום מחדש), הוא צחק ושלח לי את הלינק.
בהרגשת הסופר-אגו-רטרו הזאת (מזמן לא צעקו לי “כוסית” ומעולם לא ככה באינטרמת) חיטטתי ברשימת החברים החדשים בקפה. עוברת דף אחר דף וסתם מביטה באלו שטרחו לשים תמונה. אחד משך את תשומת ליבי במיוחד – פרופיל-משקפי שמש כהות-סיגריה-עשן מסתלסל. במבט שני, החסרתי פעימה. לפני 9 שנים הכרנו. הוא היה חייל וסולן בלהקת מטאל בעיר. אני הייתי תיכוניסטית, סולנית וגיטריסטית בלהקת רוק ישראלי בעיר. הוא הראשון שלימד אותי לשתות בירה (עד היום אני נאמנה לאותה הבירה המובחרת) נתן לי לטעום אייריש קרים בפעם הראשונה שראיתי את החומה של הפינק פלויד… שלוש שנים אחר כך כשאני כבר הייתי חיילת שוב נפגשנו, שוב יצאנו, שוב נפרדנו. פתאום הוצפתי בכל כך הרבה זיכרונות.. צירפתי אותו ל”חברים” שלי בקפה.
כשעברנו לדבר במסנג’ר הזיכרונות צפו ועלו. ההתרגשות ההיא שהייתה פעם, הרומנטיקה, השטויות שעשינו… הוא עוד זוכר אותי בתור אנטי-סמים שהייתי פעם. זה היה מצחיק. היה לי מוזר, לא התחבר לי לדבר איתו במסנג’ר והצעתי שנפגש. קבענו במנזר, אבל היה שם מפוצץ (בכל זאת אחת בלילה ביום שישי) אז חיפשנו מקום אחר.
התיישבנו ב”קפה ביאליק” בחוץ. שליש בירה הרבה סיגריות השלמת פערים. כשנכנסתי לשירותים פתאום נזכרתי – שש שנים לפני זה ישבנו כאן. הוא גר אז ברוטשילד ואני נהנתי מנסיעות חינם על חשבון צה”ל בציר נהריה-תלביב. היינו בים ואז עלינו מבן יהודה לאלנבי שרופים, מיובשים ורעבים. נכנסו לקפה ביאליק, וטינקרבל (שאז הערצתי עד אין סוף) ישבה שם ואני לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים.
אתמול סגנרו איתם את המקום. בערך בשתיים וחצי התחיל להתרוקן (הלו מה זה? זה תל אביב פה! לא נהריה). קיפלו עלינו את הכיסאות, רמזו רמזו (“על הזין שלי” מלמלתי) עד שהביאו את החשבון ונאלצנו לגמור את הבירה ולעוף.
כל הדחף הזה להתרפקות על העבר, על שנות התשעים, על נהריה הקטנה, על רומנטיקה שנעלמה – כתוצאה מהחיים המסחררים בעיר הגדולה, גרמו לנו לדבר עד שהשמש עלתה, הפה התייבש והעיניים שרפו. באופן מפתיע לא היה סוף רומנטי לערב הזה. אבל לכמה שעות הרגשתי שוב כמו ילדה בת 16 מנהריה שחולמת על להקת רוק מצליחה עם הרבה דיסטורשנים עשן וריגושים.
נזכרתי מאיפה באתי ולאן אני הולכת. ב”ה – בקרוב הדיסק 🙂
גברת צימרמן, תגידי זו את? קצת שונה מהתמונה למעלה…
שבוע טוב
כן זאת אני.
?!
עם צמות ובלי צמות. תמיד ירוקה 🙂
פששש… Long way from small town Nahariya
המכתב שלא נכתב
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.אני יתחיל אולי מלספר לך
שאני רואה בך חבר טוב שהכרתי במשרד שהיה לי נעים
להיות אייתו.לבלות ולצאת. אני שמבוגרת ממך בעשור
נשואה + 2 . הולכת ומסתבכת עם הרגשות שלי .אתך .
תבין חלק ממה שקורה לי בפנים אפילו לא כשור אלייך.
אתה דומה לאקס המיתולוגי שלי אהבה הכי גדולה וכאבת
שחוותי בחיי. לך יש את אותו שיער אותו צבע פנים אותו
חיוך אפילו מעקמים את הפה באותו אופן.יש לך את
אותו גיל צעיר שבו התאהבתי בו. מצד שני אתה יותר יפה
ממנו אתה רוקד יותר יפה ואני אני אוהבת את השמחה שבך
אז ככה שאני מסתכלת לעברך הדמויות מתחלפות. פעם זה אתה
ופעם זה הוא. וכשהוא מופיעה בפנים שלך בתנועות שלך
אני נזכרת ועובר לי כאב גדול על ההחמצה ואני אתה מופיעה
שוב ואתה כאן לידי מרחק נגיעה ואני לא מעיזה.
מה יקרה האם תדחה אותי. אתה לא תבין שכול מה שאני
רוצה זה ולנשק אותך כל כך. לא רוצה לשכב אתך לא לנהל
אתך יחסים למרות שהרבה פעמים אני מפנטזת על זה.
רק רוצה לנשק אותך נשיקה אחת.
כשאנחנו ביחד במשרד או בבלוי משותף [הרי אנחנו חברים}
אני מוצאת את עצמי קרובה אלייך אתה מסתכל עלי ואתה קרוב
קרוב. מרחק נשיקה .ואני פוחדת לא מעיזה הכול יתמוטט. אתה תברח
ואעבד אותך בתור חבר. אני יהיה צריכה להסביר לעצמי בעיקר
למה עשיתי את זה למשפחתי. תבין כול עוד היחסים שלנו
הם לא פיזי אני לא מרגישה בוגדת . אני יכולה להיות אתך לבלות אתך {כול עוד זה לא םוגע בזמן שלי עם המשפחה } ואפילו לאהוב אותך כי זה הרגשות שלי והם
לא שייכות לאף אחד. גם לא לבעלי שלמרות שיש לנו בעיות אני אהובת אותו מוקירה את הבן אדם ומכבדת אותו
ואם אנשק אותך אני ירגיש בוגדת בעיקר אם אתה פשוט
תדחה אותי מעליך ולא תבין שהנשיקה שנשקתי לך באה ממקום אמיתי וטהור.
זה כבר קרה לי בעבר .אני כול עשור מתאהבת במישהו
ותמיד ידעתי איך לצאת מזה. פשוט ניתקתי את עצמי ממנו
וידעתי שמה שאני מרגישה יחליף. אבל הפעם אני לא יכולה
לעשות את זה. הרי אנחנו חברים כול כך טובים.ואם אני יתנתק ממך. אתה תרגיש. ותשאל ואני לא יוכל לשקר לך.
ואנה הגעתי לנקודות ההתחלה.
אם רק הייתה רואה אותי מגלה אותי מתעניין בי שואל.
הייתי יכולה לספר לך כמו באמת לחבר טוב . אבל אתה רק אוהב להיות איתי
לספר לי את כול הצרות שלך אם בחורות. איך הם מנשקות אותך בקלות ואחר כך הם נעלמות ואתה לא מבין למה.
כי תסלח לי הראש שלך בתחת . איך אתה תמיד שואל.
מי שם לי פרחים על השולחן ? מי שם לי שוקולד ? .אתה
יודע שיש לך מעריצה ואתה בתוך שזה כולן. חוץ ממני
החברה האמיתית שלך. אתה לא תראה אהבה אפילו עם היא תחבוט בראשך
עכשיו אני סתם כועסת ועל מה? מה אתה אשם בכול התסבוכת הזו – זו רק אני.
אני צריכה פתרון ואני ימצאה אותה . תהייה בטוח ומקווה שהמכתב הזה זו התחלה של פתרון.
אני ימצאה את הדרך ועבור את הסופה הקשה הזו.
חבר שלי. באמת קשה לי.
אז אני שולחת את המכתב הזה כאן בבלוג של איזו ילדה שכותבת
כול כך יפה על נוסטלגיה. ולי זה מתאים גם אישה וגם רומנטית
כדי לספר למישהו לפחות את הדברים שעוברים עלי
רק לאנשים זרים אני יכולה לספר. לא לבעלי ולא לך. אתם פשוט
לא תבינו