חתולים לא מתים בסתר

בן הזקונים של הורים שלי הלך היום לעולמו.
בילדותי, גרנו בבית דו משפחתי עם גינה. הייתה לנו חתולה אחת שקראו לה תולתול. בפעם הראשונה שהיא נכנסה להריון זכיתי לחזות בהמלטה של 5 גורים מתוקים. הם גדלו בגינה והנקבות שגדלו המליטו גם הן. היו לי הרבה חתולים, ממש גן עדן. כשעברנו לגור בבניין, איי שם בשנות ה-90, אבא שלי, חולה ניקיון, לא הסכים יותר שיהיו חתולים בבית. גם ככה, החתולה היחידה שהורשתה להכנס לבית הייתה תולתול. כך עזבנו את הבית, הגינה, את עדר החתולים ואת התקופה הכי כייפית שהייתה לי.

חייתי שנים בלי חתולים. כמובן שנדרתי נדר שברגע שאגור לבד, יהיו לי חתולים, והם ישנו איתי במיטה. זה היה חלום הילדות שלי. בספטמבר 2000 עת שהיתי באמסטרדם, משהו השתנה. אמא שלי שמעה זעקות של גור חתולים ומייד מיהרה לחלון. היא ראתה גור קטן, בן כמה ימים שמישהו הניח על חומה גבוהה, חסר אונים ומבוהל. למרות האיסור להביא חתולים הביתה, היא לקחה אותו, שמה אותו במרפסת בגג וטיפלה בו.

אבא שלי היה מתקשר הביתה והיא הייתה למעלה במרפסת, מאכילה אותו. כל פעם הוא תהה לאן היא נעלמה ולמה היא לא עונה לו. בכל פעם תירצה לו שהיתה במקלחת, או ירדה לזרוק זבל. אחרי כמה ימים הוא חשד שהיא מנהלת רומן… היא עלתה איתו לגג והראתה לו עם מי בדיוק היא “מנהלת רומן”. הבטיחה לו שהיא רק משקמת אותו ואז תוציא אותו החוצה. שבלי טיפול הגור הזה ימות, כי הוא אפילו לא ידע לעשות את הצרכים שלו בעצמו.

יום אחד, כשהיה קצת קריר היא הכניסה אותו הביתה והאכילה אותו בסלון. אבא הגיע מהעבודה והתעצבן. ואז היא הלכה רגע לחדר וביקשה ממנו שישמור עליו. כשהיא חזרה אחרי כמה דקות היא ראתה אותם על השטיח משחקים. וכך התחיל הרומן של אבא וקיילי. אני התגייסתי אחרי שבוע, ובכל פעם שחזרתי הבייתה שיפשפתי את עייני כלא מאמינה – יש לנו חתול בבית. בחודש הראשון חשבנו שהוא בכלל חתולה. בגלל זה קראנו לו קיילי. כשהוא היה בן חודש גילינו שמדובר בזכר. כבר כל כך התרגלנו לשם שלו, שהוא נשאר.

הקשר בין קיילי להורים שלי היה מדהים. אפשר לומר שהוא היה ממש חתול “צימרמני”. הוא אהב לשתות מהברז ואכל רק אוכל של חתולים. אם היו משאירים בשר או דגים על השיש, זה לא היה מעניין אותו. הוא היה מאוד אצילי, נקי ויפה. מתישהו הוא אפילו התחיל לישון עם ההורים שלי במיטה. עד היום קשה לי להאמין איזה שינוי החתול הזה עשה אצל אבא שלי. שינוי לטובה כמובן…

לפני כמה שנים, כשההורים שלי טסו לחו”ל, קיילי נכנס לדיכאון. הוא בקושי אכל, וכל היום חיפש את אמא שלי. הוא יצא איתי למרפסת על הגג בקומה השישית ונעלם. אני ואחי חיפשנו אותו כל הלילה. שכנים באו לעזור. לא מצאנו אותו. לא ידעתי איך לספר את זה להורים שלי, ידעתי שזה ישבור אותם. כשהם חזרו, הם נהגו לחפש אותו כל ערב. אחרי שבועיים בדיוק מאז שנעלם אמא שלי מצאה אותו. היה אושר גדול. הוא היה רזה, וקצת עקום (או שהוא קפץ מהגג או שהוא נפל…) אבל התאושש מהר מאוד.

הוא עבר איתנו תקופות לא קלות, והיה האור והנשמה של הבית. אם היו רבים וצועקים בבית, הוא היה בא ומתעצבן. זה היה כל כך מצחיק שהריבים נפסקו. הוא תמיד הסתובב בבית אחרי אמא שלי, כמו זנב, לכל מקום שהיא הלכה. בכל בוקר הוא היה מצטרף לחצי שעת התעמלות עם אבא. לאנשים אחרים הוא היה די סנוב או פחדן. אבל הוא היה יפה כל כך שלא היה מישהו שלא היה מתפעל ממנו ומהזנב המפואר שלו. המוות שלו היה מהיר ובילתי צפוי.

קיילי ז”ל 2000-2007

זה המייל שאבא שלי העביר הלילה:

לילה עצוב נפל עלינו.
קיילי שלנו מת.
דקה או שתיים לפני שזזנו למשחק ברידג’, סביב השעה 19:45, קפץ קיילי הביתה ממרפסת הסלון דרך השיש במטבח לרצפה.
כפי שעשה זאת מספר פעמים ביום משך שבע השנים האחרונות.
הוא הלך לקצה המסדרון, נעמד מול דלת הכניסה לחדר השינה שלנו וילל משהו משונה.
ציפי, שהייתה באמבטיה, יצאה ושמעתי אותה אומרת לו “קיילי מה אתה מילל ככה”?.
פתאום, היא צעקה ואמרה לי שקיילי לא בסדר. רצתי אליו מיד, הוא שכב על הצד, חירחר שלושה חירחורים ומת לי בידיים.
תהליך המוות, מרגע שנכנס לבית ועד שמת לקח בקושי דקה.
מייד הזעקנו וטרינר. הוא שלל הרעלה.
אמר שנסיבות המוות מעידות על אירוע שקשור בלב.
או מום מולד, או תופעת “לב קטן” או התקף לב, או שמישהו בעט בו בחוזקה במפתח הלב.
הלכתי לשכן שלי והוא הכחיש שקיילי היה אצלו.
מחר ייערך לו על פי החלטת הוטרינר, ניתוח.
הוא יקבע בוודאות אם יש או אין שטפי דם המעידים על בעיטה או מכה.
אם אין, אזי מדובר יהיה במוות נדיר מאד מאד.חתולים כמעט לא מתים מהתקף לב ובטח שלא בגיל 7 שנים.
זהו, נחתם אצלנו עוד פרק.
אחלה חתול שבעולם היה קיילי בעל נשמה יתרה (חתול מצטיין).
אנחנו נורא עצובים יען כי אהבנו אותו אהבת נפש והוא האיר לנו בחתוליותו המופלאה הרבה פינות חשוכות ואפלות.
מחר – יום חדש וקיילי יחסר לנו עוד הרבה זמן.

גידי

______________________________________________________________________

Isn’t it ironic?

ולסיפור עצוב/מעצבן אחר באותו נושא – היום סיפר לי ידיד בעבודה, שהגיע לביתו וראה גור חתולים גוסס מתחת לבית. הוא התחיל לתאר לי את מצבו של הגור המסכן וביקשתי ממנו שיחסוך ממני את התיאורי הפלסטי. זה היה באחת בלילה, והוא התקשר לעירייה. הם אמרו לו שאין להם מה לעשות, כי אין שום ווטרינר כרגע. כשהוא חזר לחתול, הוא כבר מת. אז הוא התקשר לעירייה ואמר להם “זוכרים שהתקשרתי אליכם לפני כמה דקות בקשר לחתול? אז הוא מת. מישהו יכול לבוא לפנות אותו?”
“כן כן, מייד”. ענו לו מהצד השני. כמה מעצבן!