למה אתם לא מעסיקים אנשים?

ממעמקי הבטן של ההייטק שתומך בלואוטק

למרות שאני מקטרת על זה שיותר מדי אנשים שמכירים אותי קוראים פה (מה שגרם לי לא פעם למבוכה), ומסננת כבר שבועיים משו על בלוג חדש אנונימי (ואפילו חשבתי על קונספט מגניב לגמרי), וגם התאווה הגרפומנית שאחזה בי במשך שנה וקצת דהתה לי, החלטתי לא לקבור את הבלוג הזה. עדיין לא.
אמנם צייצתי משהו על f**k the revolution לפני איזה שני פוסטים, אבל איך אני אומרת – אדם בבסיסו לעולם לא משתנה. גם אם אני אנסה חזק מאוד להיות מיזנטרופית אמיתית, זה לא ילך לי. לא בכדי החיים גילגלו אותי למחלקת השירות, וכנראה גם לא בכדי בטכנולוגיות.

אי שם לפני 10 שנים, כשעוד הייתי בתיכון והייתי חייבת לכתוב נושא אישי, בחרתי לכתוב על “איך המחשב ישתלט לנו על החיים”. באותה תקופה הצ’אט של נענע היה הדבר הכי מגניב שיש, ובאייסיקיו שלטו יוזרים עם 6 ספרות, ולא זבי חוטם בני 9 ספרות או פחות שנים. אז, שנאתי אותו. את המחשב. בסיכום הנושא האישי, תיארתי חדר קטן, חכם, ממוחשב ומחושב, בתוך כוורת דירות חדר המתנשאת לגובה שיכול לפגוע במטוסים של בוש-קעידה… לא רחוק מהמציאות שלי היום – המחשב מחובר לטלויזיה, אני מקבלת בו דואר, עושה קניות, שולטת על חשבון הבנק שלי ועוד מעט אני גם אוכל להתחבר למערכת מפה, הקופסאת נעליים שאני גרה בה, בביניין רב קומות בפופיק של העיר… בקיצור נהייתי כל מה שפחדתי שיקרה. באופן מפתיע, טוב לי.

הפעם הראשונה בה הבנתי שדווקא יש מצב לרומן טכנולוגי ביני לבין הקופסא הזאת על השולחן, היה באיזה שיעור העשרה בי”א שקיבלנו במגמת אמנות- שיעור פוטושופ. מצאתי את עצמי רוב השיעור יושבת ליד הראש מגמה ומנסה להסביר לה למה המורה לפוטושופ התכוונה כשהיא אמרה לעשות קרופ. כן, היום זה מצחיק אותי, אבל אז בגירסא 1.3 בערך של התוכנה, וממש לא רחוק מהזמן בו פלש המחשב האישי לאורח חיינו והפך לחלק בילתי נפרד ממנו, זה היה סוגשל גאונות ראוייה להערכה. זה לא גרם למורים שלי להפסיק לנסות לשלוח אותי לפסיכולוג, אבל לפחות לסימסטר אחד, בקורס אחד, הרגשתי עם היד על העליונה.

אז עם כל האוריינטציה הטכנית שלי, ועם כל ההתחייבות והאמפתיה הכנה שאני מרגישה כלפי בני אדם וחיות באמת לא יכולתי לבקש לעצמי ג’וב מתאים יותר מיזה. אך למרות שאני תומכת בהתפתחות הטכנולוגית, באופן כללי, ומקצועית בפרט, יש דברים שמאוד חסרים לי לפעמים. אנשים.

במאוחדת מצאו פטנט חדש לחסוך בכח אדם. מי נדפק מיזה? אני!

היום כשמתקשרים לקבוע תור לרופא, עונה לך מערכת קולית מתוחכמת שיודעת להבין מה אתה אומר. היא מבקשת שתענה בקול בהיר ונהיר על שאלות כמו – מאיזה עיר אתה, באיזה סניף, מה הת”ז שלך… בודקת נתונים (אפילו שומעים תיקתוקי מקלדת אוטנתיים, כן – הרובוטית מעבר לקו ברגע זה לא בוחלת בציפרניה האלקטרו-פרנצ’יות ומקלידה במרץ את הנתונים שזה עכשיו צעקתי 3 פעמים לאט לאט, כדי שתקלוט הפוסטמה), ואז שואלת בחן מלאכותי – אצל ד”ר ****? אני מה איכפת לי איזה דוקטור, רק שיקבל אותי כמה שיותר מהר, מסכימה.
באמצע היום, עם עין סגורה ודומעת, עזבתי את המשרד והלכתי לקופ”ח. ד”ר זעוף מקבל את פני בבוז שגורם לכאב ראש שלי להרטיט את הווריד במצח בקצב הסקאזי, מתחיל לשאול מה אני עושה אצלו, שאני בכלל שייכת לד”ר **** והוא מציע שאני אלך אליו. “אבל אני כבר כאן” אני אומרת בעין חנוקה מדמעות שעושה תחרות עם הווריד בראש – מי יתפוצץ קודם. הוא המשיך להתווכח כמו פולניה תוך שהוא מוציא לי מרשם לאיזו משחה. כששאלתי על הבדיקות שעשיתי כמה ימים קודם לכן, הוא ממש סירב להגיד לי את התוצאות – שוב בטענה שאני שייכת לד”ר מהחדר ליד. למרות שלפי מה שהצלחתי להבין – אני זקוקה לאנטיביוטיקה, נמאס לי מהייחס המזלזל של המטרולל עם החלוק הלבן ויצאתי בטריקת דלת לא לפני שאמרתי לו שאני הולכת להתולנן עליו.
אני ללא ספק מאשימה את המערכת הקולית המשוכללת שלהם. היום כשהתקשרתי לבטל את התור החלופי שקבעו לי, אחרי שכתבי מכתב קריזיונרי במיוחד למחלקת פניות הציבור של הקופה, ענה לי בנאדם. לא מערכת קולית חכמה ולא בטיח. כמה שמחתי, אבן נגולה מעייני….

(לעין שלום. אני עדיין לא יכולה להתאפר והיא קצת אדומה, אבל מבריאה)

בשירות של סלקום, יש דבר כזה אי אפשר

תמיד אמרתי, חזור ואמור (חלש):

סל-כלום. קיבלתי נייד מהעבודה, רשת סל-כלום. רציתי בתומי, להעביר את מספרי הטלפון שלי מהנייד של רשת פלאפון לנייד החדש שלי. גם כאן חתכתי קצת מוקדם מהעבודה כדי להגיע למרכז השירות שפתוח רק עד 18:30 שזה חצי שעה לפני שאני מסיימת לעבוד בד”כ. ישבתי שעה וחיכיתי בתור, כשאיזה ילד לידי זרק עלי כל הזמן כוסות חד פעמיות ומאוד השתעשע מיזה. אני לא. כשהגיע התור שלי, גיליתי שהמוטו שלי “אין דבר שאי אפשר” לא משחק תפקיד אצל השירות בסל-כלום. משך 40 דקות בערך טירטרתי איזו נציגה מסכנה שתנסה עוד פעם להעביר את המספרים מהמוטורלה לנוקיה. אך לשווא. אחרי שהכרחתי אותה לגשת לדבר עם כל הטכנאים, לנסות את כל הכבלים, לדבר עם כל מיני מנהלים היא חזרה אלי עם ” מצטערת, עשיתי כל מה שיכולתי, אי אפשר להעביר את המספרים”.
אין צורך לתאר לאן נפלה לי להסת – אם הייתי לקוחה חדשה שרוצה לעבור אליהם מפלאפון, הם היו מפסידים אותי על המקום. אין דבר שיותר מבאס אותי מלהעביר ידנית 150 מספרי טלפון… התקשרתי לראש צוות שלי, סתם לשתף-לקטר, ולהלל את מחלקת השירות שלנו שפותרת כל תקלה, גם אם לוקח שבוע לחפור עליה עד שמוצאים פיתרון. “אבל את עובדת בטכנולוגיות עכשיו, בטח מישהו יודע…” היא אמרה לי. וצדקה. בחדר ממול, ממש חמש צעדים מהשולחן שלי יושב אחד, שעשה טלפון קטן ותוך דקה הסביר לי בדיוק מה לעשות, ואיך תוך חמש דקות אני יכולה להעביר את כל המספרים במכה. פשוט כל כך שאני אפילו מתביישת לכתוב…

ועכשיו אחרי שהקאתי 1000 מילה, מה גרם לי לחזור פתאום לכתוב?
נושאים לכתוב עליהם יש מלא, הבטן מתפוצצת לי כל יום – אם זה מהמצב הביטחוני (למה המדינה מתעקשת לבשל לנו מלחמה?), או מהפוליטי (מגאידמק משוש ליבי שלא רוצה לקנות, אבל מכר את נשמתו לפלאפון, ועד לפוליטיקאים הקטנים וההזויים), מהאישי, השמור במערכת, כן אני מתכוונת גם אליך (you’re so vain, you probably think this blog is about you)… אף לא אחד מכל אלה המטרידים אותי, לא גרם לי לרצות לחזור לכתוב.
מישהו היום במערכת ראה אותי ואמר לי- באמת התברגנת, החלקת את השיער, התפקיד החדש… אחרי כמה שעות עפופות עשן ומיץ חמוציות מול הטמבלויזיה, הפלורסנט נדלק…

עידו, זה ממש מחמם לי את הלב שאתה קורא את הבלוג שלי. באמת 🙂