עשן לבן

פורסם בתאריך 22/1/08
24 דקות

פסגות האלפים זה אמנם הכי אירופה, אבל זה לא אומר שהגולשים מנומסים. מה שכן, שלג כמו כל דבר – הולך ממש טוב עם דרינק ועם סיגריה

אין לי מושג למה, אבל הייתי בטוחה שבאירופה לא דוחפים. שמה שנקרא פה בארץ “נימוסים אירופאים” מבוסס על האמת. ובכן, מסתבר שבפסגות האלפים אין סבלנות ואין
נימוסים. “זה יום ראשון”, ממהרים חברי לגלישה להגן על אלו שבכוח נדחפו איתנו לקבינה שמעלה אותנו לפסגה. “כל המקומיים באים לגלוש ביום החופש שלהם”, הם מוסיפים לסנגר. אני בספק שבעיירה הקטנה הזאת יש בכלל כמות כזאת של מקומיים שמשפיעה על התנועה במדרונות. “מחר יהיו פחות אנשים, את תראי”, מבטיחים לי.

מכיוון שזה גם היום הראשון שלנו, יש לנו עוד תירוץ לגלוש לאט, מעבר לעובדה שדי פקוק פה. ארבע שנים שלא עשיתי סקי, ואת הנפילה הראשונה (והאחרונה) שלי להיום כבר עשיתי בחדר הסקי, עוד לפני שיצאנו. נזכרתי ששכחתי את משקפי השמש וניסיתי לרוץ עם נעלי הסקי הכבדות, וזה היה רעיון ממש גרוע, במיוחד כי הרצפה הייתה רטובה. למזלי, מה שהבהיל אותי אתמול (ראיתי את כל כולי מאחור, דרך מראות בשירותים, וזה לא היה מראה מלבב) בלם את הזעזוע. אחר כך כשהתחלנו לגלוש, הצלחתי גם לתקוע את המקל סקי בגרון ולהרגיש מה זה גרוגרת. וכאן נגמרו התאונות. להיום.

גלשנו קבוצה של שמונה אנשים ברמות שונות. אני הייתי המאסף רוב הזמן, כי את הטכניקה כבר כמעט ושכחתי, ומהירות על היום הראשון לא באה בחשבון. במהלך היום גיליתי כמה פעמים אנחנו “מאשימים” אחד את השני, בעיקר מתוך נוחות אישית וחוסר רצון להתמודד עם הרצונות האישיים שלנו מול אלו של הקבוצה. זה התחיל כשאמרתי לדורית שאני אלך עם בתה עדן לשיעור טכניקה מחר, והיא יכולה להיות משוחררת לגלישה עם בעלה והחבר׳ה. “אני חושבת שעדן תעדיף שגם אני אבוא”, היא אמרה בחיוך אימהי. אחד מהחבר׳ה דווקא לא ממש חייך, הוא חשב שזה רעיון טוב שהיא תבוא איתם, כי אחרת דורון ייקח אותם למסלולים מאוד קשים, דבר שלא קורה כשיש נשים בקבוצה.

באחד הצמתים, כשהגעתי אחרונה שמעתי את דורית אומרת “אבל הגר ביקשה לא לגלוש על אדום”. בסקי יש ארבעה צבעים למסלולים, מהקל לקשה: ירוק, כחול, אדום, שחור. באמת שלא היה בראש שלי לגלוש במסלול אדום על היום הראשון. ונראה לי שגם לה לא כל כך התחשק… אבל הם שכנעו אותנו שזה אדום כחלחל. ומאז גלשנו בעיקר על אדומים עד סוף היום. האמת, השד לא היה כל כך נורא. אחרי כמה כוסיות, המדרונות גם ככה לא נראים תלולים יותר מהמישור.

לפני העלייה לאחת הפסגות הוצאתי לי סיגריה, כי לא עישנתי מהבוקר. “זה ממש מיותר, ג׳ינג׳י”, נזף בי אבא שלי. “אנחנו תיכף עולים לקבינה והולכים לאכול ואת מעכבת אותנו”. פרופסור מור, שהסתבך עם כתיבת הודעה בסלולארי, אמר שבין כה, עד שהוא לא יסיים לכתוב הוא לא זז. נו טוב, זה ידוע שגברים לא מסוגלים לשתי פעולות בבת אחת… בשבילי זה היה מצוין, כי היה לי תירוץ לעשן את כל הסיגריה שלי, בלי שאהיה הגורם להתעכבות הקבוצה. “עכשיו את יכולה לעשן בשקט”, חייך אלי מור. מזל שיש רופא בקבוצה שמבין שסף ניקוטין נמוך יכול לפגוע בשיקול הדעת שלי בעת הגלישה.