ילדי המלחמה

פורסם בתאריך 30/1/08
24 דקות

רגע לפני דו”ח וינוגרד, הגר צימרמן נזכרת בקטיושות מקיץ 2006
וחושבת על תושבי שדרות, שאצלם המלחמה רחוקה מלהיגמר

לפני שנה וחצי בערך היה הראיון הראשון והאחרון (בינתיים) שעשיתי. זה היה בחיפה, תחת טילים שורקים ואזעקות אינסוף. אלי מויאל ועוד איזה ראש עיר מהדרום ששכחתי את שמו, באו לחזק את ידו של יונה יהב, שעירו הפכה רפאים וצללים. מהראיון הזה שהתפרס על ארבעה עמודים במקומון החיפאי, אני זוכרת בעיקר את מויאל, כשנכנס לחדר בכפכפי קרוקס ומכנסי ג׳ינס ואמר ליהב שהמדינה משתינה עליהם בקשת כבר שש שנים, והתלונן שרק נפל טיל אחד על חיפה וכל הצבא התרומם. אפילו הזרג המדיני הזקיף.

אני, שחייתי 20 שנה בנהריה, נולדתי לקטיושות ואפילו זכיתי לעבור איתם בגרויות, ברחתי מחיפה שעתיים אחרי הטיל הראשון. ארזתי את הפקלאות ונאספתי תל אביבה. אחרי כמה ימים כשנרגע קצת, חזרתי. ואז התעוררתי למטח קטיושות מטורף, שהרעיד את כל הבית. רצתי לכרמלית כי לא היה לנו מקלט, והרגשתי את הדי הנפילות העמומים מתוך בטן המנהרה. ילדים אבודים מבית־הספר ליד עמדו בודדים ובכו. רצתי למעלה הביתה להביא להם ופלים ומים. החתולים שלי בכו, ולא יכולתי לקחת אותם איתי, כי הם היו בפאניקה וברחו אפילו ממני.

העבודה השאירה אותי בחיפה בדיוק עוד שבועיים, ואז ברחתי משם סופית. לא יכולתי לסבול את העובדה שהטילים המחורבנים האלו רדפו אחרי עד חיפה. בשביל מה עזבתי את עיר מולדתי? עם הנחת המס, היום המשכורת שקיבלתי לי שם יכלה להיות שווה יותר מאלף דולר. לפחות חזונו של שר ה(חוסר)ביטחון דאז היהמתגשם. האמת, כשאני חושבת על זה היה לו עוד חזון שהתגשם – אני בטוחה שנסראללה באמת לא שכח מי הוא. חזונות שהתגשמו בצורה עקומה בדיוק כמו המחשבה שעברה למי שנתן לו את תיק הביטחון.

כשהגעתי לבועה, כולם ניסו לפוצץ לי אותה עם נבואות זעם, שהמלחמה הבאה תהיה בגוש דן, בלב המדינה. ועברה כבר שנה וחצי של שקט עמום. ולא חשבתי על פצצות ופאניקה. רק לפעמים נבהלתי מאופנועים — כי חשבתי שהם התחלה של אזעקה. שכחתי מנהריה, חיפה ושדרות. ומה איכפת לי, אני פה מוגנת. ואז חדרה סיכה לבועה שלי: ראיתי את התמונה של הילד משדרות, נתנאל מדמוני בן החמש, מתחבא מתחת לכיסא נמוך במקלחת, לצלילי אזעקת צבע אדום. “ככה הוא מרגיש יותר בטוח”, כתוב. והלב נחמץ.

סבלתי שבועות בודדים, אז בחיפה. והם שם, כבר מעל שבע שנים במלחמת התשה אמיתית. ילדים שנולדו למציאות לא נורמלית, שלא יודעים ביטחון מה הוא. שמופקרים כצאן לטבח, על אפם וזיקפתם של השילטונאים. ושוב מבטיחים לנו, עם וינוגרד- הפתעות, לקיחת אחריות, אולי התפטרות, פרוטוקולים סודיים, זעזוע, בלעדיות, לראשונה. מלא מילים, מלא אוויר. אבל כמו שאמר החיקוי של אולמרט בחיוך מאוזן לאוזן לקיציס: “אם תרצה או לא, אני כאן לעוד שנתיים”.

גם תושבי שדרות כאן, כדי לספוג את המטחים, ככל הנראה לפחות לעוד שנתיים, אולי יותר. גם שכניהם העזתים שם כדי לספוג. לספוג ולהתפוצץ עלינו חזרה. ואנחנו עליהם, וחוזר חלילה. וכבר לא יודעים מי ביצה ומי תרנגולת. ואולי די? מתי כבריפסיקו לאונן על ועדות חקירה וכינוסים בתיווך אמריקאי? If you want to shoot, shoot. But if you wanna talk, why shoot? מבולבלים? זה בסדר, גם הם.