"פעם היית יותר יפה"

פורסם בתאריך 12/2/08
24 דקות

בין ההערות המעצבנות של הדודים לבין זכרונות ושכחונות ילדות, הגר צימרמן נזכרה
למה היא שונאת אירועים משפחתיים ולמה עדיף בכל מקרה להיות אשה

אירועים, ואירועים משפחתיים בפרט, תמיד היו שנואים עלי. אם היה לי שקל על כל פעם שאיזו דודה אמרה לי “אוי! כמה גדלת” כבר היה לי מספיק כסף למונית ספיישל מירושלים הביתה לתל־אביב. חוצמזה, המשפט “אוי! כמה גדלת” די מעליב בהתחשב בעובדה שאני בדיוק באותו הגובה מגיל 12 . מאז, הגדילה היחידה שהייתה לי היא לרוחב ואין לי שום רצון לשמוע על זה. אבל זה לא היה המשפט הכי מעליב ששמעתי בבר מצווה של בן הדודה שלי, שבעצמו נראה כאילו מתפלל שכל זה כבר ייגמר.

הדבר שהכי הטריד אותי באירוע הזה, הוא ששמתי לב שהדור הוותיק במשפחה “מאבד את זה”: שאלות שחוזרות על עצמן במרווחי זמן של דקות ומבטים מוזרים בלתי ניתנים לפענוח. יציאות באין כניסה — זה קטן על מה שיוצא להם מהפה. כך למשל ניגשתי לדוד אחד, להגיד לו שלום. הוא הסתכל עלי במבט בוחן. “אתה לא מזהה? אני הבת של גידי”, אמרתי לו. פאוזה. חיוך גדול נפרש על פניו: “אה! אני זוכר אותך! פעם היית יותר יפה”. כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ובזנב מקופל בין הרגליים חזרתי לשולחן שלנו. אוי, כמה שאני מתגעגעת לצביטות בלחי. היו לא מעט, ועדיין זה היה פחות כואב.

הצד הספרדי שלי לא חסך בהבאת ילדים לעולם, מה שמקשה עלי בכל פעם לזכור מי שייך למי. בגלל שנגמרו להם השמות, הם מחזרו אותם בשלשות: יש את שרה, שרינה ושרית, ואת מוטי, מושיקו ומרדכי, את חנה, חני׳קה וחני, ועוד כל מיני שמות עם הטיות כאלו ואחרות. אה, והם כולם דומים. “את זוכרת אותי?” היה עוד משפט מפתח, מעצבן לא פחות. אני מנידה את ראשי לשלילה בחיוך חצי מתנצל חצי מזויף (כאילו שהם היו מזהים אותי אם ההורים שלי לא היו אומרים: “זאת הבת שלי”) ומשתדלת לעקוב אחר התשובה – “אחות של הבן של הדודה של סבתא של…” ויודעת שבין כה עד לאירוע הבא, שוב אשכח את הכול.

חיוור כמו החליפה הלבנה שלבש, מסתובב חתן בר המצווה באי שקט עם עיניים טרוטות, מחפש מחסה מהצלם. תמונה לאורך, תמונה לרוחב. רק עם סבתא, רק עם סבא. עם שניהם. אחר כך אותו הדבר עם הסבא והסבתא השניים. ואז עם ארבעתם. יש לי סחרחורת ודה ז׳ה וו משעה קודם בבית הכנסת. שם הוא גם ניסה להתחמק מסוכריות “הקולולו” שעפו עליו, בזמן שהודה לאלוהים על שהביאו לסיום פרשת ויתארך־יותר־מדי־זמן.

ואני מודה לאלוהים שעשני אשה. שחסך ממני את מעמד כריתת הברית. שחסך את מעמד הצמחת קוביות שחורות על המצח והיד שסביבה מלופף חוסם עורקים. שחסך ממני לדגמן אינספור תמונות בלוק נרקומני, ולדעת שכך אהיה תלויה וממוסגרת בגודל של פוסטר על הקיר בבית הורי, לנצח נצחים, או לפחות עד שאביא להם נכדים.