יאללה מכות

פורסם בתאריך 20/2/08
24 דקות

בגיל שש עשרה פירקתי מישהי בפעם האחרונה במכות. אחר כך עברתי לפליקים במיילים ומסרונים. בעיקר כתגובה לעקיצות של שרמוטות פוריטניות

כבר שנים שלא היה בי דחף כל כך חזק לפרק מישהי במכות. הפעם האחרונה הייתה בגיל שש עשרה, כשעשיתי תורנות ניקיון שירותים בבית הספר. תפסתי איזו בחורה, שריכלה עלי בלי סוף, בדיוק כשהיא יצאה מאיזה תא. בלי להסס, העברתי את המטאטא למצב מאוזן והדבקתי אותה לקיר. “עוד פעם אחת, שהשם שלי יוצא מהפה שלך, אני אקרע לך את הצורה!” צרחתי עליה והידקתי את המקל לגרון שלה. כשהתחילה להאדים מחוסר חמצן, היא מלמלה בין החרחורים “זה לא יקרה שוב… את צודקת… אני מבטיחה”. שחררתי את האחיזה ונתתי לה לנזול לרצפה.

מאז עברו הרבה מי ביוב בגעתון. הריבים עברו מהידיים לפה, ולאחרונה הקרבות הגדולים ביותר שניהלתי היו במיילים ובמסרונים. רוחות האלימות התחלפו בבהייה בקלידוסקופים הצבעוניים של ערוץ הקארמה ונשימות עמוקות, ואת העצבים פרקתי בעיקר על סיפורים קצרים. רק דבר אחד לא השתנה לאורך השנים — כששתי בחורות שולפות ציפורניים ומתחילות בקרב חתולות, אף אחד (במיוחד גברים מזילי ריר למיניהם) לא שש להפריד בניהן. מי שזוכה, היא מי שבוכה, בלי קשר למי התחיל ואיך נגמר.

משום מה, רכילויות, במיוחד כשהן עלי או על מי מהחברים שלי מצליחות להוציא אותי משיווי משקל. בשנייה אחת אני שוכחת את האור הצהוב שמקיף אותי ושומר עלי מאנרגיות רעות, העיניים יוצאות מחוריהן, האגרופים קמוצים, ואם הייתי דרקון כבר מזמן היה יוצא לי עשן מהאוזניים. “מי עיצבן אותך? אני אביא לו מכות!” אני שואגת במלוא הריאות לעבר חברה עם פרצוף איכה. בזמן שזו מגוללת את הסיפור לאוזני, הווריד ברכה הימנית מתחיל לפמפם ואני יודעת שאם עוד שנייה אני לא אמצא מקום להירגע, זה ייגמר עם מקל של מטאטא.

בחדר הישיבות אני מוצאת אי של שקט. מנסה להתרכז באור הצהוב של צ׳אקרת ההיגיון. “יש אנשים שיש להם חיים, ויש כאלה שאין להם אז הם מדברים על חיים של אחרים”, אני חוזרת על המנטרה מהתיכון. בבראשית כתוב כי “יצר לב האדם רע מנעוריו”. רציתי להאמין שמדובר בטעות. להצביע על בורא עולם ולצחקק — טעית! אבל לצערי הרב, האמת היכתה בי עוד בטרם הנעורים החלו. אני לא אשכח, איך בגן הבנים היו צדים דבורים כדי להכניס לבנות מתחת לחולצה, ואת שלל הקללות המוזרות שהרעיפו עלינו שרק שנים אחר כך הבנתי את פירושן.

מהגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה ועד לעבודה, האנשים הרעים לא נעלמו. הם רק הלכו והשתכללו. והיום במקום לקבל עקיצות מדבורים, יש בעיקר עקיצות משרמוטות פוריטניות — הזן הכי נאלח בקרב הרכלניות, שמרוח בשכבות של מייק־אפ ומסתיר טוב טוב את הגועל שמתחת. את הרגיעון שלי מצאתי לבסוף במקורות. לפי פרשנות מקראית צרעת היא תגובה ישירה ללשון הרע — רכילות, והעונש הוא להסגר הרחק מכל מגע אנושי: “בדד יישב מחוץ למחנה מושבו” כתוב. הבדידות היא המכה הכי כואבת שאדם יכול לקבל, ואת זה שום מסכת מייק אפ לא תוכל להסתיר.