בלילות הקיץ החמים

פורסם בתאריך 24/3/08
24 דקות

אחרי שעתיים של התהפכויות במיטה אני הולכת אל המקפיא, להוציא את הייגר או את הוודקה שלי. מה שבא – ברוך הבא. העיקר שיטשטש את המודעות העצמית ויניח לי

עבודה. שתי עבודות. לרוץ לתפוס את האוטובוס למרות שעוד אחד יגיע תוך חמש דקות. להכניס כלים למדיח. להאכיל את החתולים. לעשות כביסה. ללכת לסרט עם אתי. או להצגה וקפה. או קפה ברוטשילד, על ספסל כי אסור לעשן אפילו בשולחנות שבחוץ. קניות רק באינטרנט, אין לי זמן כבר חמש שנים לעמוד בשום תור של שום סופר. להכין אוכל ולנצח שוב את המחשב בטאקי תוך כדי. לאפר על המקלדת. לקלל. להתפחלץ על הספה מול הטלוויזיה ולבהות. שעות. ולגלות שפתאום שתיים בלילה.

הגיע זמן לישון. אבל העייפות, היא בכלל במקום אחר ורחוק. מכירים את הלילות האלו שלא משנה כמה תתהפכו במיטה ולאיזה כיוון, העיניים שלכם פשוט מסרבות להיעצם? כמו תקעו בהם קיסמים ככה בין העפעפיים, והן פקוחות לרווחת הלילה. וחושך. לא רואים דבר. המחשבות רצות, מימין לשמאל, מלמטה למעלה. עושות סיבובים. קדימה אחורה. השקט אוכל כל פיסת עייפות ושלווה. מכרסם בהגיון עד שבא לצעוק – די! אבל זה לא עוזר. לאט ובטוח אתם מוצפים ושוקעים לתוך עצמכם.

לפעמים, אני מקנאה בחתולים שלי שישנים בערך רוב שעות היום. הם נרדמים בכזאת קלות שזה כמעט בלתי נסבל. משמינים מנחת בלי לדאוג שהג׳ינס לא ייסגר עליהם. כל כך קל להם לשאת את עצמם ואת שתיקתם. פה ושם פולטים איזו יללה אגבית של רעב, מתלקקים קצת וחוזרים לעולם שכולו חלומות, מוחקים את המציאות במחי גרגור ומצטנפים בפינת הספה. הם לא צריכים אפילו להיות עייפים כדי לעצום את העיניים, זה פשוט בא להם טבעי.

אם אחרי שעתיים של התהפכויות במיטה, אני עדיין לא מצליחה לשחרר את הערנות לדרכה, אני הולכת אל המקפיא, להוציא את הייגר או את הוודקה שלי. מה שבא – ברוך הבא. העיקר שיטשטש את המודעות העצמית הגבוהה הזאת ויניח לי. להניח את הראש על הכרית, להתכרבל בשמיכה, ולצלול לתוך המערבולת האלכוהולית המאלחשת. העיקר לא לחשוב על כלום, להירגע. כי לפעמים אדם צריך לברוח מעצמו. במיוחד אם הוא צריך לקום למחרת בבוקר לעבודה, וגם לתפקד.

אלו לילות של חשבון נפש עמוק ותהומי. אין בהם תחתית נראית לעין. לופים אין סופיים של סצנות כאלו ואחרות מתערבלות בין המודע לחלום, והכול נראה כמו הזיה אחת גדולה. בשעת הדמדומים, בין ערות לשינה, התודעה הולכת ונעלמת על גשר ארוך וצר בין אתמול ומחר. ובבוקר, כשאני יוצאת מדירת האיקאה שלי בדרך לעוד יום בין מחיצות הקיוביקל, אני מרגישה כמו אדוארד נורטון בסצנה ממועדון קרב. רק שבסרט שלי אני לא מצליחה לדמיין לידי את בראד פיט, לצערי הרב. מה שהופך את כל חווית הזומביות לדבר לא נחמד בכלל.