לא בטיפול

פורסם ב-24 דקות
9/4/08

החלטתי שגמרתי עם פסיכולוגים וטיפולים אלטרנטיביים. עם השריטות שלי אני
מסתדרת יותר טוב לבד (וגם חוסכת את הכסף)

מעולם לא האמנתי בפסיכולוגים. אפילו לסדרה “בטיפול” לא התחברתי, למרות חיבתי להפקות מקור ישראליות. פרויד נראה לי לפעמים כמו סוטה, לפעמים כמו מישהו שצוחק עלינו עכשיו, על איך הפכנו את הסטיות שלו לתורה מסיני. פסיכולוגיה זה סוג של מדע בתולי בן פחות ממאה שנה, אז מה הופך אותו לדבר כל כך יקר ונחשק? את התשובה כנראה שפספסתי אי שם בימי בית הספר, כי לתיכון שבו למדתי היה תחביב די משונה: לדחוף את תלמידיו לטיפול פסיכולוגי. הם לא הבינו שאצלם הבעיה, לא אצלנו.

לפסיכולוגית הראשונה שלי הגעתי בגיל שש עשרה, בעידודו המאסיבי של בית הספר. היא היתה בחורה די צעירה שאך לא מזמן סיימה את התואר. ישבתי אצלה בחדר ובהיתיבלוח הירוק עם קשקושי הגירים הוורודים, תוהה מה אני עושה פה בכלל. אחרי כמה חודשים היא פלטה להורים שלי משהו שלא הייתה צריכה. לא ראיתי אותה מאז. בצבא פניתי לטיפול אלטרנטיבי בשיטת אייפק. הטיפול היה גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי. כל עוד טיפלו לי באלרגיות, הגוף שיתף פעולה. כשהגענו לשלב הנפשי, הייתה חסימה למטפל שהעביר אותי לאחד אחר בקליניקה. כשזה גם לא הצליח העבירו אותי למטפלת, אליה לא הגעתי מעולם.

אחרי הצבא שוב הלכתי לטיפול, הפעם פסיכולוג. היו לי טענות קשות אז כלפי גברים ויחסם לנשים, והוא בחוסרתשומת לב טען שאני צריכה להתלבש יותר — דבר שהרתיח אותי, כי מעולם לא הלכתי עם מכנסוני־דפוק־אותי או עם איזו חולצת בבטן ומחשוף. חתכתי בו ברגע. סך הכול שנאתי חזיות. שנתיים מאוחר יותר, אחרי תאונה קשה, נשלחתי לטיפול פוסט טראומה. הטיפול שכלל סוג של הפנוט במטוטלת והקשבה יומיומית לעצמי המוקלטת מספרת מה עבר עלי באותן שעות גורליות, היה טראומה לא פחות קטנה.

כיוון שנואשתי מפסיכולוגים, ועדיין חשתי שיש בי שריטות שצריכות לפחות איזה פלסטר, פניתי שוב לטיפול אלטרנטיבי. הייתי צריכה לחכות ארבעה חודשים לתור, וכשהגעתי המתנתי שלוש שעות תמימות עד שנכנסתי לגורו. יצאתי קצת המומה, אבל לא יותר חכמה. היא לא סיפרה לי משהו שלא ידעתי על עצמי, אלא דברים שלא הבנתי מאיפה היא יודעת. בפעם השנייה שבאתי אליה הייתה גם האחרונה. הגעתי בשש בערב, קראתי את כל העיתון על מוספיו, שיחקתי טאקי עם איזה זוג שהיו שם כבר מהבוקר ועוד לא נכנסו, וקראתי ספר עד שאיבדתי ריכוז לגמרי בסביבות אחת עשרה בלילה, כשאני עדיין ממתינה יחד עם עוד עשרה אנשים.

השעון מולי צחק על כל שנייה שעברה ואני חטפתי ג׳ננה. כמה כבר אפשר לחכות? עם כל הכבוד, זה היה פשוט מוגזם. “שומעת, אני זזה” לחשתי למזכירה שענתה לי ש”זה תמיד ככה”. אם ככה, אז אני לא יכולה. הלכתי משם עצבנית על השעות שבזבזתי בהמתנה לכלום והחלטתי שגמרתי עם טיפולים ושאולי הגיע הזמן שאני אתמודד עם עצמי בעצמי, כי מי מכיר אותי כמוני. יכול להיות שאני לא רוצה לקבל עזרה ואולי אני לא יודעת לקבל עזרה, אבל בשורה התחתונה, עם הדפקות שלי אני חיה הרבה יותר טוב מאשר עם הטיפולים שלהם. העיקר, חסכתי לעצמי אתמול 400 שקל.