עבד של הזמן

פורסם ב-27/05/08
24 דקות

אני מתגעגעת לחופש הגדול, כזה שיאפשר לי להתנתק מהכל ולנוח. אבל ככל שהשנים עוברות, אני מבינה שאין סיכוי שהוא יחזור

כל בוקר אותו מאבק: אני נגד הנודניק בשעון. הוא מנדנד, ואני בתמורה נותנת לו עוד חמש דקות לעבוד על הקטע שלו שוב. אולי הוא יעבור את האודישן הבא. אחרי כמה סשנים לא מוצלחים אני פתאום מגלה שלא נשאר לי הרבה זמן. קופצת מהמיטה, רצה לצחצח שיניים, תוך כדי מכינה קפה, מוותרת על להתאפר, לובשת את מה שהיד שולפת מהארון ורצה לאוטובוס. ואם כבר ממש לא נשאר לי זמן, אז מונית ספיישל.

פעם בכמה חודשים העייפות כל כך חזקה שאני אפילו לא שומעת אותו מצלצל, וזה ממש פדיחה. אלא אם זה יום שבת, אז זה בא טוב. אבל זה לא נעים לקבל טלפון מהבוס שלך באחת עשרה בבוקר ולשמוע “הכול בסדר?” ולמלמל כתשובה חלקים מהחלום. אני כל כך כועסת על עצמי ועל הנודניק הזה שכנראה ויתר לי, שאני מענישה את עצמי באי שתיית קפה. עד שאני מגיעה לעבודה.

משקפי השמש נשארות לי על הפרצוף בחצי שעה הראשונה במשרד לא כי אני בדיסטנס, פשוט האור כואב לי בעיניים. לא יעזור, אני לא טיפוס של בוקר. לוקח לי לפחות שעתיים עד שאני ממש מרגישה ערנית. לפני שעוברות שעתיים (ושתי כוסות קפה) אני מתנדנדת בעולם הדמדומים. מנצלת את הזמן האפור הזה לעשיית דברים טכניים, כאלה שלא ממש מצריכים מחשבה. שמה על אוטומט ונותנת לדברים לרוץ עד שפתאום הכול מתבהר.

לפעמים בא לי להיות רובוט, רק כדי שאוכל למלא את המצברים שלי. זה כל כך קל, צריך רק לחבר לחשמל. למען האמת הייתי מסתפקת גם באפשרות להחליף בטריות. אבל לנו בני האדם אין על מי לסמוך אלא על הקפאין שבקולה.

בעיית העייפות לא נולדה סתם, היא מתחילה בחינוך שקיבלנו בילדותנו. כשהיינו קטנים הרגילו אותנו שיש חופש גדול כל שנה. זה התחיל בקייטנות ועם השנים עבר לפאקינג חודשיים של אוננות על החוף. חופש מוחלט, מסיבות, לראות את הזריחה ואז ללכת לישון. כשחושבים על זה אפילו בצבא מקבלים יותר זמן חופשי מאשר באזרחות – שבוע “רגילה” פעם בארבעה חודשים. ובחיים האמיתיים? יש יום חופש על כל חודש במקרה הטוב.

כבר כמה שנים שאני מחכה לחופש הגדול, איזשהו חופש גדול, אפילו רק חודש. כזה שיאפשר לי באמת להתנתק מהכל ולנוח. אך ככל שהשנים עוברות, אני מבינה שאין לזה ממש סיכוי. תמיד יש איזה משהו חשוב שאי אפשר לוותר עליו, איזו סיבה למה לא לקחת עכשיו איזה 30 ימי חופשה – פרויקט חשוב, תפקיד חדש, חבר חדש, מינוס בבנק. עד שייגמרו לי הסיבות אני כבר בטח אהיה נשואה עם ילדים והמילה “חופש” תצא לי מהלקסיקון.