השבר הנכון

מי שמכיר אותי יודע- איתי אף פעם לא משעמם. אתמול למשל שברתי את הרגל. אז איך בדיוק הצלחתי לעשות את זה? פשוט מאוד: פיטפטתי יותר מדי, וכנראה שהשטן מקשיב לי לאחרונה ממש טוב, אחרת לא ברור לי מה נהיה.

היום בבוקר, מחכה למונית אחרי שגיליתי שנשבר לי

זה כנראה סדרת ההמשך של הרצון התמידי ואינסופי שלי לחופש, כבר כתבתי על זה לא פעם. אבל מה לעשות אני גם מכורה לעבודה שלי, ולא רוצה לפספס דבר. הקונפליקט הזה מקבל נדבך נוסף, כאשר דברים מוזרים החלו לקרות, וגרמו לי להגיד לעצמי “סתמי כבר את הפה יא מטומטמת”. לא שזה עוזר, כי המוח, הוא עובד שעות נוספות.

רצית חופש של שבועיים?? קיבלת! אמנם לא בתאילנד, אבל היי, גם חופשת מחלה היא חופשה. זה התחיל אתמול, כצחקתי עם חברה שלי על איזה שלומיאל שהצליח לשבור את שתי הרגליים שלו. מאוחר יותר, הלכתי לחתונה של חברה. חברותי הכוסיות הגיעו עם עקבי סיכה, ושאלתי אותן איך הן ירקדו, כי אני אפילו מהפלטפורמות שלי מצליחה ליפול לפעמים, אז עקבי סיכה, על אחת כמה וכמה.

כמה שעות אחרי שסיפרתי להן כמה קשה לי למצוא נעליים שיחזיקו את הכפות רגליים הדקיקות (רק הכפות.. כמה חבל) והמפלוטפסות שלי, מעדתי, כהרגלי. אמרתי “איי” והמשכתי ללכת לכיוון האוטו שהחזיר אותי מהחתונה, כי מה לעשות, יש עבודה מחר. כשהורידו אותי פתאום קלטתי את הרגל הנפוחה, ואת העובדה שאני לא כל כך יכולה ללכת. את השבילון בכניסה לבית שלי, עשיתי בדקות ארוכות של כאב ופחד שמא אפול בשנית.

חשבתי שנקעתי את הרגל. וכשהיא התחילה להחליף צבעים ולקבל צורה של אבטיח, הזעקתי את אח שלי, והזמנו רופא הביתה. ניכר כי העירו את הרופאה לא מזמן כדי לבוא אלי בשתיים בלילה, היא ראתה את הטור הראשון הממוסגר שתלוי לי בסלון ושאלה אותי מה זה “היי בניוטרל“. פדיחות. גם ככה הייתי שיכורה והתנצלתי על זה ללא הרף. גם היא סברה שמודבר בנקע, מקסימום סדק. על כל פנים בבוקר היא אמרה שאני חייבת לעשות צילום, והשאירה לי גם הפנייה למיון במידה והקופ”ח תהיה עמוסה.

כיוון שלא ממש הצלחתי להרדם, והשעה כבר הייתה 4 לפנות בוקר, החלטתי ללכת השקם בבוקר (בשבע וחצי) כבר לקופה כדי להקדים את כל אלה עם התורים. זה עדיין לא עזר במיוחד, יצאנו משם רק ב-11 בצהריים (שבימים מתוקנים זו עדיין שעת בוקר). בכל מקרה, הגעתי לעשות רנטגן, ואיך שהתיישבתי והרמתי את הרגל הרופאה זעקה “אוי אוי אוי!”. לא ידעתי שזה כזה אוי אוי אוי, עד שקיבלתי את ההודעה ששברתי עצם באמצע כף רגלי השמאלית.

ממוסטלת מכדורי שיכוך כאבים ושאריות מכמויות האלכוהול הנכבדות (שוט כפול של ייגר, 3 ג’ין עם ספרייט וכוס יין אדום, ולא, זו לא הסיבה שנפלתי) שדפקתי אתמול בחתונה, הוצאתי מהמעטפה דיסק והרמתי אותו לכיוון האור, באופן אוטומטי כמו שנהוג לעשות עם צילומי רנטגן. לקח לי כמה שניות להתאפס על זה שקיבלתי את הצילומים צרובים על דיסק. יחי הטכנולוגיה!

לאורטופד נאצלתי לחכות שעה וחצי. חי טוב הבחור. הוא מגיע רק בעשר וחצי. איזה מזל שאח שלי החמוד נשאר איתי. שיחקנו קצת עם הכיסא גלגלים והוא ניסה ללמד אותי כל מיני טריקים. האורטופד הגיע עצבני. נכנס לחדרו ונעל אחריו את הדלת בעוד אני מתנחמדת אליו עם אימרת בוקר טוב, בתקווה שהוא יתן לי להכנס לפני אלו עם התור. נו יש לי שבר! טפלו בי כבר. כשנכנסנו לבסוף, הוא ישב שם מקלל את המחשב.

“אה, אני תומכת טכנית…” מלמלתי וניסיתי להתקרב לראות מה הבעיה. הרופא שהיה עצבני סינן שצריך להרוג אותנו. “את יודעת, יצא חוק עכשיו, חוק דרומי שאפשר לירות בפורצים”. לקח לי כמה שעות להבין את הבדיחה בעזרתו האדיבה של אחי. הדוקטור חשב שתומכת משמע “האקרית”, כזו שפורצת לאתרים ומחשבים. “כבר ראיתי את הצילומים שלך למטה”, הוא המשיך, “יש לך שבר ללא תזוזה. שבר חכם. למזלך גם לא תצטרכי גבס”.

תודה לאל. חשבתי לעצמי: גבס בחום הזה?? ואיך לעזאזל אני אתקלח? ואיזה מזל שזה קרה אחרי החתונה ושהספקתי לרקוד. “הרבה אין מה לעשות במצב של שבר ללא תזוזה (יש שבר אך העצמות לא זזו, ולכן אין צורך בגבס כדי לקבע [ה.צ]), נתחיל בשבועיים מנוחה במיטה עם רגל למעלה קומפרסים וחבישה מרופדת. אחר כך נראה”.

אני והג’ין, סיפור אהבה. בערך שעה לפני ששברתי את רגלי ברוב כישרוני

ובעודי כותבת שורות אלו, החתול שלי התחיל להקיא בכל הבית. זה לא קל לנקות על רגל אחת, וזו לא פילוסופיה, זה אשכרה כואב. מישהו יכול לבוא לעזור? באופן כללי, חברים טובים ויקרים שלי, אשמח אם תוכלו לבוא לשעשע אותי (כי יש לי קוצים בתחת וכבר אני מטפסת על הקירות) ואולי גם קצת לעזור לי בבית ולהכין לי אוכל ושטויות כאלה כי אני לא ממש מתפקדת, ונעים זה לא…