אגודת העיתונאים מעודדת ילודה

צילום: עידו קינן, cc-by-sa

תודו שזו אחת הכותרות שלא ציפיתם להן מכנס היסוד של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים. אבל היא בהחלט ממחישה בצורה הכי טובה את אחד המסרים שניסו להעביר שם. אני חושבת ככה בכל מקרה. היה די מפוצץ אני חייבת לציין, ועד שהגענו לאולם הכנס סבלנו מחללים לא ממוזגים – אלו המיועדים למינגלינג. נחמד היה לפגוש חברים מהעבודה וכמה חברי פייסבוק שעד עתה לא ראיתי בשר ודם.

אם רק הייתי יודעת שיהיו שם כל כך הרבה מצלמות הייתי טורחת להתאפר. אבל היי, אני קמתי בשישי בבוקר (דבר נדיר!) והלכתי לשם, אני חושבת שעשיתי מספיק. אפילו נרשמתי לאגודה, זאת למרות שדי נואשתי לאחרונה מפעילות סוציאליסטית אירגונית שנותנת הרגשה של טחינת מים מתמשכת. זה עושה שרירים בידיים, אבל זה כל מה שזה עושה.

סידרת הנאומים שתוכננה מראש התארכה קצת, ואנשים התחילו להתפזר – לא לפני שמחאו כפיים דקות ארוכות לאילנה דיין שנתנה נאום יפה. לשלב השאלות, מה שנקרא – הדיון, בקושי נשארו אנשים. רגע לפני שיכולתי להיות בין הבודדים שנשארו דידתי החוצה עם רגלי השבורה, מפחדת שעוד פעם מישהו יתקע בי (זה קרה קודם, כשהתמנגלנו למטה).

באחד הנאומים כשדובר על השכר (הסיבה העיקרית לכך שאני לא מתכוונת להפוך את מקצוע העיתנות למקצוע ראשי שלי), אמרו שילחמו על מנת שלאלו שיש ילדים תהיה משכורת גבוהה יותר. כן זה מאוד סוציאליסטי ונחמד, אבל החבר’ה שהיו שם, רווקים וצעירים (גם ברוחם) לא מתכננים ילדים בשנים הקרובות, כך נראה לי. לפחות נולדה לי כותרת.

היה ניסיון לעודד את העיתונאים הצעירים לא להכנע לגחמות העורכים או בעלי הון, כן אלו שמעסיקים אותנו ומשלמים לנו משכורת. הבעיה היא שאם תלחם על איזה אייטם שלא נראה לבוס, יפטרו אותך. מי שנמצא וחי בעולם הזה מכיר את הסיפורים האלו – ואת הסיפורים שאתם לא מכירים שבגללם אנשים איבדו את תפקידם.

אז איך באמת שומרים על מקום העבודה, מוצאים חן בעיני הבוס, ודואגים למלא את התפקיד העיתונאי בצורה הטובה ביותר ועל הדרך גם לשמור על אידאולוגיה, אתיקה ועקרונות? אני לא יודעת את התשובה לזה, גם לא קיבלתי אותה בכנס. בתור מי שצונזרה לא פעם, בתור מי שנתבעה לא פעם, בגלל עקרונותיה והרגשת המחוייבות לחשוף לעולם את אשר גילתה, אומר לכם כי הכנס הזה היה אוטופי ונחמד, אבל את תקופת ההסכמים הקיבוציים פיספסנו, כשהקפיטליזם כירסם גם בעולם התקשורת והפך אותה לכלי לא כל כך מוסרי שקובע לא מעט איך החיים שלנו נראים.

עם זרובבלה בכנס. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

כשהייתי טינאייג’ וגיליתי לראשונה שיש כמה משפחות ששולטות בחיינו בארץ בגלל הון שהן מחזיקות ברשותן, נכנסתי לשוק. אני זוכרת את פניהם הפעורות של קבוצת התלמידים שגילתה זה עתה שהקיבוץ שהם לומדים בו הוא חממה שקטה ונעימה, ובחוץ, אם אין לך כסף אתה לא שווה כלום. כשזה הגיע לתיסכולים של התאבדות קבוצתית, פרשתי ולא רציתי יותר לשמוע על זה.

אני לא יודעת כמה באמת אנחנו ה”פועלים” יכולים לשנות משהו. כמו שנאמר – בעל המאה הוא בעל הדעה. אבל זה לא מה שיעצור אותי מלנסות לשנות דברים, אם זה בתחום התקשורת ואם בתחומים אחרים שחשוב לי לקדם ולהלחם עבורם. במקרה הכי גרוע – הרווחתי שרירים בידיים, ואת זה חברים יקרים אי אפשר לקנות בכסף!