כפר גמילה

פורסם ב-12.8.08
24 דקות

העיר הגדולה מאוד ממכרת, אין מה לומר. אבל מפעם לפעם אני צריכה להיגמל מהסם־ללא־הפסקה הזה. לחזור הביתה, אל הכפר, כדי לסדר את הראש

ההורים שלי עזבו את העיר לטובת הירוק הפסטורלי מול החוף הכי יפה בארץ – חוף אכזיב. לבקר אותם זה כמו לנסוע לצימר, רק בהרבה פחות כסף (כלומר, בחינם) והרבה יותר מפנק כי אין על האוכל של אמא. שני חלונות ענק מעוגלים מקשטים את החזית, ובתוך הבית קיר אבן עגול, ועליו מנצנצת פלאזמה חדשה שרק מחכה שיחברו אותה למערכת הקולנוע הביתית.

אמא שלי, מעצבת פנים בחסד, נתנה לבית טאץ׳ של חום ושיק גם יחד – כאילו הרגע תלשו אותו ממגזין אדריכלות נחשב. הגינה שלהם נראית כמו ג׳ונגל מטורף מלא בעצים, פרחים ושיחים. פרגולת הבמבוק שממנה תלוי מאוורר, המשיב רוח צוננת על שולחן העץ שמתחת, מזכירים לי חופשה במזרח הרחוק. אני עוצמת את העיניים ולוקחת שאכטה של חמצן נקי מפיח אוטובוסים.

אבל זמזום מעצבן מפריע את מנוחתי. אם חשבתם שבתל אביב יש ים יתושים, חכו שתשבו חצי שעה בגינה במושב. שלא לדבר על כמות הזבובים הבלתי נסבלת, עד כדי כך שהם זכו למכשיר “בית קברות לזבובים” המושך אותם אליו ומשם הם כבר לא יוצאים. ולא רק הם: גם קיפודים שבאים לנשנש את האוכל של החתולים וטווסים שקופצים על הגג נמנים על האורחים המזדמנים בבית הורי.

אני לא ממש ילדה של עיר. אמנם גדלתי בנהריה אבל קשה לי לספור אותה כעיר של ממש. פעם זו הייתה שכונה גדולה שבה כולם הכירו את כולם, ברחובות לא היו מדרכות ובאוויר שררה מנטליות של קיבוץ, לפחות ברמת הרכילויות. לאורך חיי לא היה משנה מה לבשתי, לאן אני מגיעה ותחת איזה כובע – תמיד שאלו אותי: “מאיזה קיבוץ את?”.

בגיל התיכון עברתי ללמוד בקיבוץ קרוב, ואז הבנתי למה כולם מתבלבלים לחשוב שאני קיבוצניקית. האמת אני הרבה יותר מתאימה לשם – סוציאליזם נמצא אצלי במקום מאוד גבוה בסולם הערכים, אני מאוד אוהבת ללכת יחפה ולהרגיש את מגע האדמה בכפות רגליי, או לנוח סתם כך על הדשא תחת איזה עץ. חדר האוכל נראה לי כמו פתרון מצוין לעצלנים כמותי שלא מטריחים עצמם לבשל, ולראות בעלי חיים מסתובבים במרחבים צמחיים באין מפריע עושה לי טוב על הלב. לו הייתי לומדת בתיכון העירוני (היחידי) בנהריה, מי יודע איזו פרחה הייתה יוצאת ממני.

העיר הגדולה מאוד ממכרת, אין מה לומר. השפע, הגיוון, האפשרויות והצבעים הם שעושים את ההזיה המתוקה הזאת לכזו שתמיד תרצו ממנה עוד ועוד. תחושת השובע לא רלוונטית עד שבלי משים אתם מוצאים את עצמכם מקיאים את הנשמה. בחיי, לפעמים אני חושבת שאם לא ישלחו אותי בקרוב לאיזה כפר גמילה־מהעיר אני אגמור בניו יורק או בתוך שלולית של קיא, לא שיש כזה הבדל. כך או אחרת, תמיד יחשבו שאני קיבוצניקית.