פרשת וישכיר

פורסם ב-26.8.08
24 דקות

התחננתי לאלוהים שיעזור לי למצוא דירה. אפילו הבטחתי שאדליק נרות בכל ערב שבת. נחשו מה קרה

בראשית יום בהיר ושטוף־לחות אחד קיבלתי טלפון ממישהו שאני נוהגת לסנן על בסיס קבוע. אני ממש שונאת שמתקשרים אלי כשאני עובדת, ובמיוחד כשמדובר באיזו פרסונה נון גרטה דוגמת בעלי הדירה החדשים שלי הידועים גם בכינוי “חברה לניהול נכסים”.

כמו לא מעט מקצועות פוסט־פלצניסטים בסגנון “אני לא אעשה דבר וארוויח כסף על חשבון אחרים”, גם הרעיון של חברות ניהול הנכסים מוביל במצעד ההמצאות המפוקפקות ביותר בהיסטוריה הקפיטליסטית. זו אולי ההמצאה הגרועה בגרועות שיכולה לקרות לשוכרי הדירות – כלומר, לרוב אזרחי ישראל השכירים, שלא מסוגלים לשלם משכנתא אפילו על דירת חדר. במיוחד אם היא באזור גוש דן. כן, האזור הזה שדווקא יש בו עבודה.

לא רק ששכר הדירה עלה עקב התיווך הכה מיותר בין השוכר למשכיר (לא שכחתי את הצרפתים שאשמים לא פחות), גם היחס האנושי בין הצדדים התפוגג. השוכר האומלל הופך לאוויר או לגז מצחין, זולת מיטב כספו המועבר מדי ראשון לכל חודש למנוכס הנאחס, ולחבר מרעיו המנכסים שמשמינים מנחת על חשבון זיעת אפינו.

בערב נוכחתי לגלות שההרגל המגונה שלי לא לענות לאנשים מסוימים כשאני עובדת השתלם. כי אם הייתי עונה לנבלה, היה הולך לי כל היום. שלא תחשבו, אדי הבשורה סרחו ממני גם למחרת, מחמת הקריזה שהגיעה לרמת רתיחה מקסימלית.

איזו בשורה? העלו לי את השכירות ביותר משלושים אחוז! סליחה, לנו. עדיין לא התרגלתי לדבר ברבים. אז אחרי שהחזרזירים העלו לנו באלף שקל את שכר הדירה, החלטנו שבחלום הרטוב שלהם הם יקבלו מאיתנו 4,000 שקל בשביל הדירה, או כפי שאנו מכנים אותה “קופסת הנעליים בגודל 30 מטר עם דוגמית של מרפסת שמספיקה לצעד וחצי או לארגז החול של החתולים“.

בפחד רב וגרון בוער, נכנסנו למרוץ מחפשי הדירות בתל הביב. ספרתי שני התקפי פאניקה, כמה עשרות מודעות ושלושה סירובים לתת לנו את הזכות הנשגבת לשכור דירה כי אנחנו גם מעשנים וגם מגדלים בעלי חיים. לפני כמה ימים, כשהתחלתי ממש להילחץ ודעתי יצאה מגבולות ההיגיון והשלווה, התחננתי לאלוהים שיעזור לי למצוא דירה. כנראה שיש אלוהים, כי יומיים לאחר מכן חתמנו על חוזה עם שני יהודים טובים מעיר דוד.

לאלוהים הזה, שיש לי איתו חשבון מ־א־ו־ד ארוך, הבטחתי שאם הוא מוצא לי דירה, אדליק נרות בערב שבת. וכך עשיתי. החבר שלי אמר שאני קצת משוגעת, וחברה שלי שעובדת בסביבת דוס (והכוונה אינה לתוכנת הפעלת המחשב) ציינה באוזניי שאם אני לא נשואה ואמא שלי עודה בחיים (טפו טפו טפו, שתיבדל לחיים ארוכים) לפי ההלכה אסור לי להדליק נרות.

היא גם טרחה לשאול אם אני יודעת מה להגיד. “בטח!”, חייכתי אליה מעבר לקו, “אני אגיד תודה”. תפילות זה לא בשבילי, וחוצמזה, אמרתי שאני אדליק נרות בשישי, לא בכל יום שישי. מקווה שההוא שם למעלה שם לב לאותיות הקטנות שמופיעות בחוזה הבלתי כתוב בינינו.