סליחה, זה לא בשבילי

פורסם ב-07.10.08
24 דקות

בעיניי, יום כיפור הוא היום הכי צבוע בשנה. למה שצום ינקה את החטאים שממילא נחזור עליהם

אני שונאת את יום כיפור. בעיקר כי הוא מסמל עבורי צביעות: אנשים שחושבים שצום ינקה את הנפש הטמאה שלהם. בולשיט. זו לא חוכמה להצטער לאחר מעשה. וגם אם כן, למי בדיוק יעזור אם נצום? נגיד ופגעת במישהו, במה הסגפנות שלך תועיל לו? היא לא תעלים את הצלקת שהשארת בו. והסליחה שלך? זו לא אבקת כביסה שמורידה כתמים מהנשמה, אז בשביל מה לטרוח לבקש אותה?

אני חושבת שאם מישהו מגיע למצב שהוא מרגיש צורך להתעלל בגוף שלו כי הוא פגע במישהו כנראה שזה מגיע לו. שרק לא יצפה למחילה, כי זה כבר עסק של חפרפרות. אני בכל מקרה לא צמה, כי אין לי על מה וכי זה נראה לי טיפשי. בין כה אין לי ספק שלא פגעתי באף אחד בכוונה, אני פשוט לא בנאדם כזה.

יש כנראה לא מעט אנשים שיש להם הרבה שיעורים בחשבון־נפש לעשות בסוף השבוע הארוך שלפנינו, אבל רוב האנשים משאירים את החשבון בבנק – ושיעזבו אותם לנפשם. הם יצומו כדי לצאת ידי חובה ויחזרו על הטעויות שלהם, כי הם יודעים שיש את יום כיפור. זה בדיוק מה שמעצבן אותי: לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי בני ישראל תמיד סומכים על זה שיסלחו להם. אנחנו אנשי ה”מגיע לי” שבטוחים שהם עם סגולה בזכות ולא בחסד.

האמת היא שאת התואר הזה יש להשיג ביושר (מין תכונה כזאת שכמעט ופגה מהעולם), ולא בהעלאת מספר הקורבנות בדו”חות שנתיים. הבעיה פה שמערכת המשפט מאפשרת את זה, המשטרה לא נוקפת אצבע והכיפה על הראש מונחת דווקא על ראשיהם של החוטאים הכי גדולים.

לא סתם נאמר ש”סוף מעשה במחשבה תחילה”. צריך קודם ללמוד לסלוח, כי זה הרבה יותר קשה מלהצטער. אבל במקרה שחטאת, לא קרה כלום. מי שחושב שהדרך מקדשת את המטרה, כנראה גם יחשוב שאם הוא יעלה קורבן ימחקו לו את הנקודות על חציה באור אדום. מהקורבן אף אחד לא מבקש סליחה, כי מישהו תמיד חייב להקריב את עצמו, אם מרצון ואם לאו.

אז אם נראה לכם שיש סיכוי שתהפכו להיות השעיר לעזאזל, המלצה שלי – לכו תעשו שעווה. גם זה סוג של התעללות בגוף.

__________________________________________________________

נשמט בעריכה…
(סתם, זו פשוט כותרת נחמדה לתוכנית הראילטי החדשה שלי “מאחורי הבלוג [יש בנאדם, באמת!]” להלן פרק ראשון ואחרון:)

“כל סוף הוא התחלה חדשה.
של משהו טוב יותר , רע יותר , לא יודע מה יותר…
של משהו אחר!”

לא סתם הטור הזה נראה לכם מוזר. ולא – אני לא מתכוונת לזה שגרפית הוא נראה כמו מגדלי התאומים שהודפסו על מגדל פיזה. פשוט, הודיעו לי שלא יהיה יותר טור אישי, כלומר – אני לבד על דף מלא, סתומרת – זה הטור האחרון של ג’ינג’ית עצבנית. לא, אני לא מפסיקה לכתוב בעיתון. פשוט יש דברים שהשתיקה יפה להם.

הציטוט מלמעלה הוא מתוך שיר שמלווה אותי בערך מכיתה ד’. אז עברתי ללמוד בבית הספר הניסויי הפתוח בתפן (שעלה השנה לכותרות כי כמעט נסגר בשל גרעונות, אך לבסוף הוצל מסכנת סגירה). בכל מקרה, הבצפר הזה היה מאוד מיוחד, וכמנהגו, ראש השנה היה נחגג קצת אחרת. לא עוד הפלייליסט הקבוע של משרד החינוך הלוקה בחוסר יצירתיות והתחברות לעולם המודרני , המודולרי והמתקדם. זו פעם ראשונה ששמעתי שיר לא “מסורתי” בטקס ראש שנה ביציפרי. כבר אז בגיל תשע וחצי ידעתי והבנתי את המסר: דלת אחת נסגרת, שניה נפתחת.

מה שנקרא: STAY TUNED

נפגש אחרי החגים. גמח”ט ושנ”ט לכולם.

ובהזדמנות חגיגית זו : היה ראיון איתי במעריב : מקליקים על חטא

כנסו, כנסו!

וגם

תגיבו תגיבו

🙂