את זה לא אני אמרתי. אלא תייר גרמני שיודע כנראה על מה הוא מדבר, כשפגש בשוטרי משטרת ישראל במסיבה שערכו לכבודו חבריו. למי שלא יודע – שוטרים יכולים לפרוץ לביתכם בכל עת, ללא צו בית משפט ולהפוך לכם את הבית, להשתמש נגדכם באלימות ולעשות כל העולה על רוחם. למה? כי החוק הוותיק מתקופת המנדט מותיר להם, אם יש להם חשד סביר. עכשיו תגדירו חשד סביר בבקשה?
בבועת העשן התל אביבית לא תמיד מאמינים לי כשאני מספרת להם שבצפון זו מדינה אחרת. בצפון יש קצב אחר לחיים, יש רמת מוסר שונה ויש שוטרים שנטפלים לאנשים ישרים סתם כי זה יותר קל. הכי קל. הרי להיכנס לשכונות הפשע האמיתיות הם לא יעזו. שמעתי שגם בצד השני של המדינה זה לא פחות גרוע והמשטרה שם מזכה את הדרום החם בשם “המערב הפרוע”. לא, לא של אנשים, של שוטרים.
לא הגיע הזמן שכבר יפסיקו לרדוף את מעשני החשיש? לא הגיע הזמן לשנות את חוק פקודת הסמים המסוכנים בישראל בה אין הבחנה בין סמים קלים לסמים קשים? זה לא קצת צביעות למכור אלכוהול וסיגריות, ולהתנהג למעשני החשיש כאילו הם מינימום אויב העם? לאהגיע הזמן לעצור את ביזבוז המשאבים משטרתיים כלכליים ואנושיים? כאשר בחוץ הפשע חוגג, האלימות גואה, הכביש הפך להיות זירת הרג, ובתי המשפט, כהרגלם, קורסים תחת הנטל…
אני חושבת, בלי שום קשר לדעתי על חשיש, שכל דבר שאדם עושה שלא פוגע בזולתו, זו בעיה שלו. אם הוא לא חגר את החגורה באוטו, הוא יכול לפגוע רק בעצמו. אז מה, אתם חושבים שזה בסדר להעניש אדם כזה? לעצור אותו בצורה משפילה, להושיב אותו בתא מעצר, לחקור אותו, לקחת לו טביעות אצבעות, דגימות די.אנ.איי ולצלם אותו למאגר המשטרתי, כל זה בגלל שהוא לא חגר חגורת בטיחות? זה לא הגיוני, נכון? אז למה מתייחסים ככה לצרכני החשיש?
כל מילה בסלע. צודקת 100 אחוז. עכשיו צריך לחדש את המאבק למען הליגליזציה, ויש מפלגה שהוקמה לצורך מטרה זו, והגיע הזמן לחזק אותה ולרענן את שורותיה ולחדש את פעילותה, תוך התעלמות ממשקעי העבר.
אין צורך במפלגה על מנת להעביר את הלגליזציה. כשלא תהיה פוליטיקה מעורבת אני אצטרף למישהו. בינתיים אני מעדיפה לפעול לבד תחת שיקול הדעת שלי בלבד.
ליאור, כשהמשיח יגיע, המתים יקומו לתחייה.
עם כל הכבוד להגר, לא זכור לי שהיא המשיח
נראה לי אני יותר בכיוון של נביאת זעם מאשר משיח 😛
אני מנסה לארגן עתירה לבג”צ בנושא, שכן אין ספק כי האיסור המטומטם הזה נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. בית המשפט העליון בארגנטינה פסק לאחרונה שהאיסור על שימוש עצמי של קנאבוס נוגד ערכים נורמטיביים של חופש הפרט, ואין סיבה שבארץ לא תצליח עתירה שכזו. נסו אולי לקדם את הרעיון כי זו יוזמה ראויה לדעתי.
אני לא יודעת אם בג”ץ יכול לעזור בעיניין. החוק מאוד נוקשה ואין שום הפרדה. צריך לשנות את החוק וכל דבר אחרנראה לי כמו ביזבוז זמן וכסף. אם יש אנשים שמוכנים לשבת ולנסח יחד תיקון להצעת החוק עם כמה היבטים כלכליים ובריאותיים שיבדל את החשיש משאר הסמים, אז אני בעיניין. ולא תחת מטריה של אף אחד.
hello hagar n all the good people
a bit off subject but very IMPORTANT
have any of you heard of
CODEX ALIMENTARIUS ?
if not,i think it’s important that people that read this blog get knowledgable with this
just google it
or even youtube
it’s real and it’s close
משהו שקראתי עכשיו:
אשת עקרונות פולניה בת 61, בעלת חוש הומור ויכולת להראות עד כמה המדינה הזו מגוחכת ומערכת המשפט מנופחת מחשיבות עצמית… מתארת בסגנון “קישוני” את לכתה לכלא ליומיים במקום לשלם 100 שקלים.
שווה קריאה!!!
חבל שהיא לא כותבת ספרים…..
הסיפור המלא – נוסח משולב
לבודדים שלא מצויים בפרטי האינטריגה להלן תקציר האירועים ואחר כך ההמשך:
בדצמבר לפני שנתיים וחודשיים בשעה 16.50 ביקשתי להחנות את מכוניתי ליד המדרכה ברח’ דונדיקוב ברחובות.
היה חושך ולא היה ברור אם החניה מותרת אבל לא חיפשתי יותר מדי סימנים משום שעמדה שם פקחית של העירייה.
ניגשתי אליה ושאלתי אם החניה מותרת והיא אמרה שעם כרטיס חניה מותר. שמתי איזי פארק והלכתי.
חזרתי כעבור שעה ומצאתי רפורט. מתברר שמשעה 17.00המקום משמש חניה רק לדיירי הבית.
סברתי שהפקחית הטעתה אותי והייתה צריכה למסור לי את המידע המלא ולמחרת שלחתי מכתב לעירייה עם בקשה להתעמת אתה.
כעבור חצי שנה העירייה דחתה את בקשתי והציעה לי לשלם את הדו”ח או להישפט.
בחרתי להישפט כדי לקבל פסיקה: אם המידע שנמסר הוא נכון לאותו הרגע אך מאבד תוקפו כעבור זמן קצר, על מי חלה האחריות?
אם השופט היה אומר שהפקחית ענתה על מה שנשאלה וזה סוף הסיפור, הייתי משלמת את הדו”ח בלי להתווכח.
מאידך קיוויתי שהוא יקבל את הטעון שהאדם הסביר יכול היה להניח שהמידע תקף לפחות לשעה הבאה
(כי היא הזכירה כרטיס חניה) ולכן הטעות שלי הייתה בתום לב ויזכה אותי.
המשפט נערך כעבור שנה והשופט קבע שעליו לשמוע את גרסת הפקחית. אמרתי שהיא בוודאי לא תזכור והוא אמר שלא אדאג.
לפני שלושה שבועות, כלומר שנתיים אחרי המקרה, נערך המשפט בנוכחות הפקחית. השופט לא נתן לי לדבר רק שאל את הפקחית לגרסתה.
היא ענתה כצפוי שהיא לא זוכרת ואז הוא שאל אותה אם בכלל יש מצב שהייתה יכולה לומר לי דבר כזה (איזה דבר? היא הרי לא זוכרת).
היא ענתה שלא (וכי מה היא תגיד?) כבודו הכתיב לפרוטוקול שהפקחית מכחישה את הסיפור שלי, שהגרסה שלה עדיפה בעיניו על שלי,
וגזר עלי את סכום הדו”ח או יומיים מאסר. אמרתי שאני בוחרת מאסר.
פרקליטת העירייה אמרה לי מייד שאם אני רוצה אני יכולה לערער במחוזי (ושכחה להזכיר שזה מחייב לקחת עורך דין, לשלם הרבה כסף ולהתקשקש עם זה לאורך שנים), או פשוט לא לשלם את הקנס ואז יעצרו אותי
(ושכחה להזכיר שבדרך מתווספים קנסות, ריבית פיגורים והוצאה לפועל). הודעתי שאני הולכת למאסר.
נתבקשתי להגיע ביום שלישי זה בוקר לבית משפט השלום ברחובות ומשם יעבירו אותי למעצר תחת ליווי.
הגעתי בשעה תשע וניגשנו לפקיד. הוא הציע שאלך הביתה ואחזור למחרת, כי הפקידה איננה.
לא הסכמתי אז הוא אתר אותה בטלפון והתפתחה מריבה גדולה, כי לדעתו כל המעצר היה צריך להתבצע אחרת, ואיך הוא יעשה כעת את המעצר.
אחרי ויכוח ארוך מאוד (ותור ממתינים הולך ומתארך)
שני מאבטחים נתבקשו לעזוב את משמרתם בבדיקת הנכנסים לבית המשפט ולבוא לשמור עלי עד שתגיע הניידת.
הם הודיעו לי חגיגית שאני עצורה, נעמדו מולי, וכך עמדו, נעבעך, במשך שעתיים, בזמן שאני ישבתי על הספסל ופתרתי סודוקו.
בצהריים הגיעה ניידת עם שלושה שוטרים שלקחו אותי למשטרה, אני מצד הדלת שלא נפתחת מבפנים.
בתחנה שמו לי אזיקים על הרגליים (מי שלא מאמין – אורך שרשרת בין הרגליים היא חצי מטר, מדדתי על הבלטות) והושיבו עם שוטר שהודיע בטלפון שהוא לא יכול לצאת למשימה כי הוא “מבצע זקיפות עצירה” ואני בינתיים קראתי מוספי סוף שבוע.
אגב, אותה משימה שהוזכרה הייתה החוויה הקשה ביותר שלי בכל הסיפור הזה, כי קראו לו לרח’ וייצמן בגלל מעשה מגונה בילדה בת שמונה.
במשך שעות הפעילו עלי לחץ כבד להתקפל ולשלם את הדו”ח. לא הבינו איך אפשר להעדיף מאסר במקום לשלם 100 שקל.
שוטרים דתיים התארגנו והציעו לאסוף ביניהם את הכסף ולקיים מצוות פדיון שבויים. רובם די הבינו את האבסורד אבל לא כולם.
אחד הקודקודים בתפקיד החוקר הרע צעק שאכבה מייד את הסלולארי. כיביתי מייד אבל הוא המשיך לצעוק בשוונג עד ששאלתי אותו למה הוא צועק, הרי הטלפון מזמן סגור. אז הוא צרח: “ככה! כי את עצורה!” אחרי זמן מה התברר שאני לא עצורה אלא אסירה והוא איבד עניין.
ארוחת צהריים הייתה לא רעה. אחרי שלוש שעות התחילו לטפל בהעברה לנווה תרצה והוחלט שאפשר בלי אזיקים על הרגליים.
אלא מה? לנווה תרצה אפשר להתקבל רק עם בדיקות רפואיות. מייד גויסה ניידת, שוטר ושוטרת חמושים, ויצאה שיירה לבית חולים קפלן.
שם הם החנו את הניידת בחנייה של נכים והלכנו לקבלה. הפקידה הכינה טופס וביקשה להחתים אותי,
למרבה המזל שמתי לב שזו התחייבות לשלם 566 ₪ על הבדיקות. סירבתי לחתום, אז היא ביקשה מהשוטר לחתום.
גם הוא סירב ושוב הייתה מריבה. רצו טלפונים למשטרה ולכל מיני מקומות, התור אחרינו בינתיים התארך, בסוף הושגה פשרה והלכנו לחכות ליד חדר הרופא. אני יושבת, השומרים הנאמנים עומדים מולי.
ברגע מסוים רציתי קמתי כדי להתמתח. השוטרת זינקה עלי. “אני רוצה אותך יושבת כאן, בקשר עין! את לא תשחקי אתי את המשחקים האלה!” אני נשבעת.
ואז התברר שצריך לעשות אק”ג. מי שמכיר אותי יודע שאכן רק תחת משמר חמוש אפשר היה להביא אותי לעשות את האק”ג הראשון שלי בחיים.
ואז הגיעה בדיקה רפואית. השוטרת והשוטר נכנסו אתי לחדר הרופא. הרופא הבין ממבט אחד את העניין ופנה אלי בנימוס רב.
הפניתי אותו לאפוטרופוסים. הוא שמע שאני אסירה שצריכה לקבל תעודת כשירות ואמר שהוא צריך לבדוק אותי ומבקש מהם לצאת.
השוטר יצא, השוטרת אמרה שהיא לא יוצאת. הרופא אמר שהוא מאוד מצטער אבל כך לא יוכל לבדוק אותי בגלל חוק זכויות החולה שמחייב לשמור על פרטיות.
היא ראתה שלא תנצח, אז רק בדקה אם יש פתחי מילוט בקירות ומעבר לווילון ויצאה מאוד לא מרוצה.
הסברתי לרופא ביוזמתי את העניין, סירבתי להצעתו לבדוק סוכר (מזל שהחמושה הייתה בחוץ) והוא אמר שזו כמובן זכותי,
אבל עליו להפעיל רפואה הגנתית ולכן ירשום את הסירוב שלי בטופס. לא הייתה לי התנגדות וזה גם לא הפריע לי בהמשך.
חזרנו למשטרה, קיבלתי ארוחת ערב ושני שוטרים אחרים לקחו אותי בצ’קלקה לנווה תרצה.
כאן דווקא הכול היה בסדר ומכובד. אמנם עברתי את כל שלבי החיול כמו שצריך (כולל מילוי טפסים שבהם אני צריכה לדווח אם עשיתי הפלות, אם יש לי נטיות אובדניות ואם אני לוקחת תחליפי סם, וכולל “חיפוש” שפירושו התערטלות מוחלטת. יצוין שלמחפשת היה יותר לא נעים מאשר לי).
כולם הבינו שאין מה לעשות עניינים ולכן אפילו לא לקחו אותי להצטלם רק צילמו תמונה מתוך תעודת הזהות. מה שכן, שמי הלך לפניי, וכשהובילו אותי לתא שלי בסוף המסדרון, משני הצדדים דרך הסורגים הופיעו פרצופים ולחשים: “הנה זאתי שנכנסה לכלא בגלל מאה שקל”.
זה גם היה השם שלי במשך יום המחרת.
קיבלתי תא לבד. המיטה הייתה נוחה, השמיכות נקיות (הרצפה לא), היו גם מים חמים וישנתי מצוין.
אוכל לא משהו. בבוקר נתנו לי גם לטייל לבד בחצר שגודלה 37 צעדים על 18 צעדים ואלכסון 41 צעדים. כשסגרו אותי בחצר אמרתי: “שלא אברח?”
“שלא יפגעו בך,” ענה לי הסוהר. אני חושבת שבגלל זה הייתי די שאננה כשהלכתי לשם, כי הבנתי שהדאגה לשלומי היא גם האינטרס של המקום.
לפני השחרור הוזמנתי לחדר ישיבות מפואר והמנהלות הגבוהות ביותר של הכלא, נחמדות מאוד שאלו אותי איך היה לי אצלם. אמרתי שהוגן מאוד.
בדחילו ורחימו הן ביקשו לדעת מה כל הסיפור (הן בכלל חשבו שהשופט גזר עלי מאסר של יומיים). סיפרתי להן והן אמרו שזה סקופ לעיתון.
ביציאה קיבלתי שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית הביתה, וכעת אני עומדת להגיש בקשה לנשיא המדינה (לכל השלושה) למחוק לי רישום פלילי בגין מאסר.
מכל מקום את חובי לחברה שילמתי וכעת אני פותחת דף חדש.
לליאור:
“משקעי העבר” נמצאים עמוק בתוך חשבונותיהם של לייבוביץ’ ושם טוב 2 ילדים מפונקים שלא עשו כלום בחייהם,חסרי יכולות מינימליות. כל רצונם היה להכניס לכיסיהם סכומי עתק מכספי ציבור,הם הצליחו בכך,צחקו על כולנו סובבו את ynet בבכינות על חוסר תקציב.
חובתינו לחשוף את סכומי העתק ולתבוע אותם בחזרה.
הגר, צודקת במאה אחוז! פשוט ככה!
המשטרה בארץ זה בדיחה, במקום לתפוס את הפושעים האמיתיים והנוכלים הם נתפלים תמיד לאזרחים חסרי ישע שרק עברו שלא במעבר חציה או באור אדום ברגל. קנסות, דו”חות ושאר הירקות זה מה שהם שמחים לתת לך במקום בטחון, כי קנסות ודו”חות זה מה שמכניס כסף למדינה וכשהם חוזרים לתחנה בטח הם מקבלים ליטוף מאחורי האוזן מהמפקדים כי וואלה הכניסו עוד כסף למדינה..
אבל מה שאמור להפחיד אותנו זה לא המשטרה, אלא זה מה שהתקושרת טוענת שמשום מה “ישפר את תחושת הבטחון” ולזה קוראים הצבת כוחות שיטור\צבא ברחוב – זה משהו שככל הנראה ארה”ב מייחל לעשות כבר בימים אלו, כבר שמענו לא פעם שהכוח הסודי “בלאק וואטר” שהיא יחידה שאמורה לפעול מחוץ לגבולות ארה”ב שטחי אוייב פעלה ולא פעם אחת במסגרת ארה”ב, לאחר סופת קטרינה ובכל מיני מבצעים מפוקפקים שהתקשורת לא ממש מדווחת עלייהם. זה ידוע להרבה אנשים שארה”ב מחכה לזה בקוצר רוח שהמשבר הנכון או משהו עצום אחר יגרמו לציבור האמריקני להשבר לחלוטין עד כדי כך שאם לא די בזה שלאחר ה911 הזכויות המעוגנות בחוקה נרמסו תחת מסמכים וצווים ממשלתיים שחתמו עליו בוש ואובמה גרמו לרוב הזכויות של האמריקנים לרדת מתחת לאדמה.
דבר כזה יכול לקרות גם כאן וזה בכלל לא נדיר! כי בשבועות האחרונים קרו מקרי רצח ופשעים מזעזעים לצערנו אך זה לא גבוהה מן הממוצע, פשוט התקשורת חגגה על זה, האזרחים נבהלו וקמו כמה חכמולוגים בתקושרת ובממשלה שאמרו שהבטחון של האזרח הישראלי מופקר ושיש צורך בעוד שוטרים ברחובות ושימו לב טוב טוב במצלמות!!! כן כן, הם רוצים להמשיך במדיניות “האח הגדול” ולמלא את כל הרחובות במדינה הקטנה שלנו במצלמות!!! מישהו אמר אנגליה? כן כן כמו שבאנגליה הפרטיות כבר מזמן חייה מתה, כך יהיה גם כאן! תשאלו כל ראש עיר והוא יענה לכם שמצלמות זה טוב, כי הוא בעצמו לא מודע לזה שמצלמות זה דבר רע ופסול, שמדיניות ניטור זה משהו שמאפיין משטרים אפלים ולא דמוקרטים, הם בעצמם לא ממש מודעים לזה שלאט לאט נהפוך לאומה של חשודים! הם לא מודעים או שאולי כן אבל מה אכפת להם? אחרי הכל אנחנו האזרחים, העדר, אנחנו עכברי המעבדה. הם – האליטות חיים טוב, מושכים בחוטים ואנחנו? אנחנו ליצני החצר, מספקים בידור כנראה.
מציאות מעוותת ומגעילה. חוקים הזויים ובלתי מוצדקים! לא רק שלא יהיה אפשר לעשן בבית בכייף שלך, בעתיד בטח גם יאסרו עלינו לעשן סיגריה כי “זה גורם להתחממות כדור הארץ” חכו חכו, האג’נדה הירוקה תכנס כ”כ חזק שהערך של בני האדם יהיה נחות מהערך של העציץ שיושב בסלון שלכם.
עצוב, אבל אם לא נתעורר זה ממש קרוב לקרות. בתקווה לעתיד טוב יותר.
המאגר הביומטרי הוא דילמה לא פשוטה.
מחד זוהי זכות רפואית של כל אדם לקבל את מלוא השירותים לצורך כך יש צורך במאגר הביומטרי.
מצד שני החשש לדליפת מידע ופגיעה בפרט. כנראה שתהיה פה איזון בין הזכויות.