אישי ארכיון

צילומים: תומריקו, שלום בר טל, מיטל הראל, שי ספיר ואני

חג פורים התחיל אצלי כאשת המערות ביום שישי בצהריים, עת ירדתי עם חברתי מהצפון לאמ:פמ בשינקין לקנות מצרכים לארוחת שבת. ים של אנשים שטף את שנקין השוק והנחלה, עד שנאלצנו ללכת כמה מטרים על הכביש כי שם היה פחות צפוף. מה שביום רגיל לוקח חמש דקות הפך לרבע שעה.

נרקיסיזם היא לא מילה גסה

ולנושא אחר שבכותרת: לאחרונה פנו אלי כמה קולגות אשר לא הוזכרו מספיק בבלוג שלי או לא צולמו לפליקר, בניגוד לאחרים

מתוך הבלוג של ולווט

אך אחת, קסמה לי באישיותה וחיפשתי דרמה או סוג של קטליזטור אחר שיגרום לי להרעיף עליה שבחים, כבדרך אגב. אולם מכיוון שאין כרגע מלחמה, ומסתמן כי הרעשים של האישים הפוליטיים המככבים בעמודי החדשות הפכו לעניין של מה בכך, החלטתי לעשות זרז בכוונה תחילה.

כתם לכל החיים

הנושא אשר מדיר שינה מעיני לאחרונה באופן קיצוני הינו “מינויים פוליטים” בלתי הולמים, בלתי מקצועיים ובלתי מובנים. הנזק החברתי – כלכלי הוא עצום, כמו גם פגיעתם הרבה בתקינות הגופים הממשלתיים אשר אמורים לשרת אותנו האזרחים שומרי החוק-משלמי המסים ועושי המילואים.
כאשר מדובר במשהו שמתיימר להיות אמיתי ומעשי כמו גופים בשירות המדינה הדבר חורה לי. אך כאשר מדובר בגופים הזויים, קטנים וקיקיוניים שלא עושים דבר למען, ולא רואים מטר מעל הפופיק של עצמם, זה כבר הופך להיות מצחיק.

לזכרו של אהבת חיי

היום, היה אמור לחגוג קורט קוביין יומולדת 40. כשהיה לו יומולדת 30 הייתי בת 15 כמעט, הכנתי לו עוגה מבוץ והדלקתי 30 סיגריות יחד עם אותו חבר שהיה לי אז (שנפטר כמה שנים אחר כך מדום לב).
קורט קוביין הלך לעולמו באפריל 94. טענה אחת אומרת כי הוא התאבד. אחרת טוענת כי הוא נרצח, ע”י רוצח שאישתו שכרה. ראיתי את הסרט “קורט וקורטני” על הטענה הזו. לא נראה כל כך תלוש מהמציאות, אבל אי הידיעה על נסיבות מותו תולש אותי מהמציאות לא פעם לתוך תסריטים כאלה ואחרים.

עזבו את זה שכבר בין כה אין לי אמון באף גוף במדינה הזאת. הכל שחיתויות, הכל רקוב מן היסוד, הכל קומבינות: משרד המשפטים, רשות המיסים, הממשלה המשטרה… במקום לעסוק בפשעים ובעיות אמיתיות (שגם בהן אנו טובעים במדינתינו הקטנה) אנו נאלצים להסתפק בצווארונים לבנים מלוכלכים שאף אבקת כביסה לא תושיע מלהסיר את הכתמים.
אבל איפה שקל ופשוט, המערכת עובדת כמו שצריך (מבחינת עצמה בלבד), לפחות כך נראה. מי שמגיע בתקופה האחרונה לעיר הברירה, נתקל לא רק במצוקת דיור אלא גם במצוקת “דילור”. אנשי הפריפרייה, מהצפון והדרום כבר הפנימו מזמן, יחד עם התלביבים את מצוקת הגראס – אין, פשוט אין. אבל חשיש? תמיד היה, תמיד יהיה. האמנם?

חנה in your face וקס, הטיחה בי היום אגב שיחה על הא ודא. מהירתי להתגונן. מה פתאום? מה כ”כ יאפי בי? אז אני אוכלת סושי עם מקלות, אפילו שבארץ כולם אוכלים הכל עם הידיים. אז אני גרה בקופסאת נעליים של איקאה במרכז העיר ומשלמת שכ”ד בשמיים. אז יש לי כוונות לקחת עוזר בית פעם בשבועיים, כי למי יש כוח לעשות ספונג’ה אחרי העבודה? ולבזבז על זה יום חופשי? פחחח. וכן, אני שונאת עארסים “כוסאמק היה לי ירוק! תעצור כאילו דא?!” צרחתי על איזה דביל שכמעט דרס אותנו בדרך לפאב, מסתכנת (בשנית) בנסיון רצח…. לא יכולתי להתאפק.

כמעט חצי שנה חיכיתי, בכליון ריאות, שיגיע אותו לילה קסום שיגרום לי להתאהב בעיר המזופתת הזאת. זה כמעט קרה לא מזמן- כשהלכתי בקינג ג’ורג’ (אותו אני מכנה גם רחוב הסלבס) בדרך לעבודה, באוזניי כפתורים מחוברים לאמ.פי4. בדיוק התחלף השיר לאחד מאלו של “הפרוייקט של”. היתה זו שעת דמדומים, מרחוק זיהיתי צלילית של גבר עטור ראסטות, וחשבתי לעצמי – ‘מה הסיכוי שזה רייכל?’ אחרי מספר שניות וצעדים נוכחתי כי הוא זה.

אפילו האימיול כותב את זה שחור על גבי הצג.
אין לי חבר. ולסבתא שלי זה מפריע. מה לזה ולסבתא שלי? היא רוצה נין – ‘אין לי עוד הרבה זמן הגרי’ היא מפטירה בי בכל שיחת חולין שאנחנו מנהלות. זה כבר לא ‘מה נשמע’ או ‘מה שלום החתולות’… ‘חתולים סבתא… חתולים’ אני חוזרת על המנטרה הקבועה לאוזנייה. אמנם מסורסים אבל תני להם להנות מהספק. הם עדיין זכרים. נגזר עלי משן-שמים להיות הנכדה הכי גדולה שגרה בארץ. אני עדיין חושבת שאחי הצעיר יביא לה את מבוקשה לפני. אחרי הכל, הוא זה שמנהל מערכת יחסים ארוכה, כמעט קבועה ועם אותה בחורה.

הקדמה
בהמשך לפעילותי הציבורית שנעשתה בשנת 2006, בה שיכנעתי רבים להצביע עבור מפלגת עלה ירוק, דבר אשר אני מתחרטת עליו מעמקי נשמתי, אין שום דרך טובה יותר להתנצל מאשר להכות על החטא.
אמנם הבטחתי ספר, אבל אני רואה לנכון לפרסם דברים אלו על גבי הנט, בה כל מאן דבעי יוכל לעשות שימוש בחומר, אשר בו אציג בפניכם את מסכת השקרים והההזיות להם התוודעתי תוך כדי ולאחר הבחירות לכנסת ה-17.
אם יש לכם עניין בקבלת מייל בכל פרק חדש שאפרסם אנא פנו אלי למייל.

בבית הדין לעבודה

הבטחתי, ולכן אקיים. אני מתחילה להעלות את כל המסמכים בתביעות עלה ירוק – הגר צימרמן לעיון הציבור ולמען יראו וייראו.
בפרק זה אעלה את המסמכים שהוגשו לבית הדין לעבודה ועד לפסק הדין.
מכיוון שאת התביעה עצמה מלאתי בטופס ידני אין לי אותו כמסמך דיגיטלי ולכן אסביר מדוע תבעתי:
עבדתי עבור עלה ירוק ולא שולם לי שכרי במלואו. להלן חוזה העבודה ביננו-

ולי עדין לא שילמו. אבל, ברק הגזבר שלח לי מייל בו הוא שואל לכתובתי. תמוהה בעיניי שהראיס שבקיא בכתובתי (אותה הוא רשם בתביעות הסרק שהגיש נגדי) לא טרח לספק לו את המידע. לא סתם שלח לי הגזבר השאילתה. הוא אף ציין שהם מעוניינים להעביר לי את הכסף.