תלביב ארכיון

אני יושבת מול המייל כבר חצי שעה ובוהה לו היישר לתוך הלבן של ה-ע’. חיוור כולו, משווע לליטוף טיפוגרפי, אפילו מפונט אריאל בנאלי. עיני כמו נורות אדומות מסתנוורות מהלובן הבוהק של המייל העירום. ב-ע’ ימין דעמת כאב, ב-ע’ שמאל דמעת תקווה.
התעוררה “בת ה-16” שבי, זאת שנדחקה מאחורי 40+ שנות נדודים. “יש גיל שזה עובר” מעודד אותי ידידי העליז. אני לא רוצה שזה יעבור לי לעולם. כייף לי להתלהב, להערבב ולהתאהב. אבל זה קצת מתיש, כשזה קורה אחת לחודש. גמני רוצה קצת לנוח…

כן , כבר השתמשתי פעם בכותרת הזו, אבל היא כל כך נחמדה שאני ממחזרת 🙂 ובכן, סקס מוכר, אז נתחיל איתו:

סקס והעיר
גיליתי זן חדש של בחורים. טוב לא כ”כ חדש… מסתבר לי היום בשיחה עם כמה עורכות בדסק, המנוסות ממני, שזה זן עתיק יומין, ‘אבל לי’ – חזרתי והדגשתי,’הוא חדש’.
אלה שמשחקים אותה הכי ג’נטלמניים, שנותנים לך רק נשיקה על הלחי בסוף הדייט הראשון, שלא מפחדים כבר בדייט השני לספר איך הם מדמיינים את החתונה שלהם, אלה שלמרות שהם בגילך משחקים אותה הכי רציניים ובוגרים בעולם. אבל לעולם, לעולם ועד, המנטליות של המין הגברי תשאף לגיל 4. למה? כי כנראה ככה הם מתוכנתים.

צילומים: תומריקו, שלום בר טל, מיטל הראל, שי ספיר ואני

חג פורים התחיל אצלי כאשת המערות ביום שישי בצהריים, עת ירדתי עם חברתי מהצפון לאמ:פמ בשינקין לקנות מצרכים לארוחת שבת. ים של אנשים שטף את שנקין השוק והנחלה, עד שנאלצנו ללכת כמה מטרים על הכביש כי שם היה פחות צפוף. מה שביום רגיל לוקח חמש דקות הפך לרבע שעה.

עזבו את זה שכבר בין כה אין לי אמון באף גוף במדינה הזאת. הכל שחיתויות, הכל רקוב מן היסוד, הכל קומבינות: משרד המשפטים, רשות המיסים, הממשלה המשטרה… במקום לעסוק בפשעים ובעיות אמיתיות (שגם בהן אנו טובעים במדינתינו הקטנה) אנו נאלצים להסתפק בצווארונים לבנים מלוכלכים שאף אבקת כביסה לא תושיע מלהסיר את הכתמים.
אבל איפה שקל ופשוט, המערכת עובדת כמו שצריך (מבחינת עצמה בלבד), לפחות כך נראה. מי שמגיע בתקופה האחרונה לעיר הברירה, נתקל לא רק במצוקת דיור אלא גם במצוקת “דילור”. אנשי הפריפרייה, מהצפון והדרום כבר הפנימו מזמן, יחד עם התלביבים את מצוקת הגראס – אין, פשוט אין. אבל חשיש? תמיד היה, תמיד יהיה. האמנם?

חנה in your face וקס, הטיחה בי היום אגב שיחה על הא ודא. מהירתי להתגונן. מה פתאום? מה כ”כ יאפי בי? אז אני אוכלת סושי עם מקלות, אפילו שבארץ כולם אוכלים הכל עם הידיים. אז אני גרה בקופסאת נעליים של איקאה במרכז העיר ומשלמת שכ”ד בשמיים. אז יש לי כוונות לקחת עוזר בית פעם בשבועיים, כי למי יש כוח לעשות ספונג’ה אחרי העבודה? ולבזבז על זה יום חופשי? פחחח. וכן, אני שונאת עארסים “כוסאמק היה לי ירוק! תעצור כאילו דא?!” צרחתי על איזה דביל שכמעט דרס אותנו בדרך לפאב, מסתכנת (בשנית) בנסיון רצח…. לא יכולתי להתאפק.

כמעט חצי שנה חיכיתי, בכליון ריאות, שיגיע אותו לילה קסום שיגרום לי להתאהב בעיר המזופתת הזאת. זה כמעט קרה לא מזמן- כשהלכתי בקינג ג’ורג’ (אותו אני מכנה גם רחוב הסלבס) בדרך לעבודה, באוזניי כפתורים מחוברים לאמ.פי4. בדיוק התחלף השיר לאחד מאלו של “הפרוייקט של”. היתה זו שעת דמדומים, מרחוק זיהיתי צלילית של גבר עטור ראסטות, וחשבתי לעצמי – ‘מה הסיכוי שזה רייכל?’ אחרי מספר שניות וצעדים נוכחתי כי הוא זה.

חזרתי מסיגריה לדסק ובוקי שוב ביקש עזרה עם המכונת צילום. מתקרבת, שיפשפתי את עייני בטוחה שאני הוזה. קבלו- האיש והשלייקעס:

לא נעלמתי. חלילה- לא הפסקתי לכתוב. אני פשוט בשלבי שינוי סטטוס. עוברת לעיר האורות. העיר ללא הפסקה ה-תל אביב.
אז אחרי שבועיים מפרכים של חיפוש דירה, מצאתי היום את הבונבוניירה שלי. כבר עמדתי לחתום על דירה, שנראתה לי סוג של סבירה, בין הסנטר לבימה, אממה בעלי הבית עשו עלי רושם לא טוב. הדירה יצאה משיפוץ והם לא מתכוונים לנקות אותה לקראת כניסתי (?!).
למי שיצא לו לחפש דירות בת”א בתקופה האחרונה וודאי יודע על המצוקה הקשה עקב ביקוש שעולה על היצע. בעלי הדירות מרשים לעצמם להשתמש בחוזים דרקוניים ( לתת כסף מזומן על סך שני חודשים במעמד חתימת החוזה, דבר שלא יורד משכר הדירה אלא מוחזר בתום החוזה. סליחה, מי אתם שאתן לכם לעשות ריבית על ה-5000 שקל שלי??) ובכלל יחס מזלזל מתוך ידיעה שאם אתה לא תקח יבוא פראייר אחר ויקח.